אנו נאלצים להסתיר אירועים, רגשות ומחשבות ממגוון רחב של סיבות. למשל, כי אנו מתביישים בהם. אולי זה דבר שעשינו ואולי זה דבר שקרה לנו, לעיתים זו סוג של סטייה, בפעמים אחרות סוג של חולשה. האדם במהותו נושא עמו מגוון של סודות. מניסיוני, תכופות אלה שמתנערים בתוקף רב מהאמירה הזו, טוענים שאצלם זה לא כך, מסתירים כל כך טוב עד שסודותיהם לא נגישים להם עצמם, ולכך יש כמובן מחיר כבד.
בושה ואשמה, הפחד מנטישה ומדחייה, טראומות עבר, כל אלה הן אחדות מהסיבות לכך.
סוג אחר של סודות ושקרים קשור לצרכים שאינם מקובלים ואינם יכולים להיות תקינים בתוך הקשר מסוים. למשל, יש שגם בתוך זוגיות אוהבת וקרובה, למי מבני הזוג יש צרכים במיניות שאינה מתאימה למסגרת המשותפת (לדוגמה, מיניות הומוסקסואלית, או צורך בגיוון מיני רב, או מיניות שמתהווה בתוך קשר מקביל, שאינה קשורה לאהבה הזוגית). דוגמה נוספת היא למשל צרכים רגשיים מסוימים, למשל צורך בתלות, שאינם מקובלים במסגרת הזוגיות המסוימת ויכולים להיות מסופקים בתוך קשר שמחוץ לזוגיות.
לעיתים הסתרה אינה נובעת מסודות אלא מצורך בפרטיות, מסיבות אסתטיות, ערכיות וכדומה. למשל, אצל זוגות מסוימים יש מניעה מוחלטת של חדירה לאזורים פרטיים (כמו שירותים ומקלחת, הפרדה באביזרים כמו מגבת, כוסות וכדומה, שאצל זוגות מסוימים הם “אזור משותף” ואצל אחרים חדירה אליהם נחווית כבלתי נסבלת).
יש סודות שהאדם נושא איתו כל חייו. הוא אינו מסוגל לשתף בהם, אך הוא מודע לקיומם וחש אותם כמו נטל המלווה את עולמו הרגשי. בפעמים אחרות, הסודות מודחקים. האדם אינו מודע להם כלל, הם מתבטאים בעקיפין דרך תסמינים נפשיים שהם לכאורה בלתי מוסברים. למשל, כאבי ראש לעיתים קרובות, פחד ממקומות סגורים, קושי להיות לבד. הסימפטומים האלה מבטאים, לעיתים, אירועים מהעבר, “סודות”, שהודחקו ואינם נגישים למערכת המודעת של המחשבות והזיכרונות של האדם.
סודות כאלה יכולים להתבטא גם באמצעות חלומות או תחושות הפוקדות את האדם כשהוא במצב תודעה לא רגיל, למשל תחת השפעת אלכוהול או סמים, או במצב שבין ערות לשינה.
דוגמאות:
כבר בפגישה הראשונה שלנו יואל סיפר לי שהוא פחדן גדול. אחרים לא יודעים את זה עליו, אבל זו האמת. יואל אדם גדול ממדים וגדול הישגים. הקריירה שלו מרשימה ונראה שהוא התמודד לכל אורך חייו עם קשיים מרובים, עם תחרות, עם לחצים – ויצא מנצח. ודווקא עכשיו, בשיא פריחתו, בגיל העמידה, כשיכול היה כבר להתחיל לנוח – הוא נשבר. תוך זמן קצר הופיעו כל הסימפטומים של משבר עמוק: הפרעות קשות בשינה ובתאבון, תחושת חוסר אונים, כאבים גופניים עזים – “מרגיש כמו בתוך התקף לב”. ומעל לכל – פחד, פחד מציף. הוא מייחס את הפחד הזה לשינוי שעתיד להתרחש בחייו, שינוי לכאורה פעוט שמשמעותו ברורה רק ליואל עצמו ובוודאי אינו מסביר את הקריסה הזו: מול דירתו הולך ומוקם בניין רב קומות שיסתיר את הנוף המוכר והאהוב עליו מזה שנים רבות.
יואל מקבל תרופות נוגדות חרדה ואנו מתחילים לדבר. בפגישות, הפחד מציף את החדר. אני חשה אותו, אפופה בו. מנסה להרגיע, מנסה לצוף בעצמי כדי שאוכל לשמש לו כמשענת. שואלת אותו לספור חייו. יואל מספר על ילדות אצל הורים שעלו ממרוקו, ש”הקריבו את חייהם” למען ילדיהם, יואל ושתי אחיותיו. מבטא אסירות תודה ואשמה קשה בהקשר זה. הוא לא מספיק גומל להם, לא מספיק עונה על הציפיות- ועכשיו גם המשבר הזה. יואל לא זוכר משברים קודמים בחייו. עד גיל חמישים הכל היה בסדר.
אז למה פחדן?
בגיל שמונה עשרה יואל היה בקורס חובלים. הצליח מאוד. צפו לו גדולות. ואז – מגיע שלב הצלילה במים עמוקים. יואל פוחד מהצלילות האלה. החשיכה במעמקים, מקום בו לא ניתן להבדיל בין מעלה ומטה, מקום בו אתה מרגיש לגמרי לבד. הוא פשוט לא יכול לעשות את זה. כבר כנער שם לב שלמרות שהוא שחיין מעולה ומסוגל ליהנות מצלילה בתוך קבוצה, הרי שצלילה למעמקים מעוררת בו חרדה איומה, קיומית.
יואל יודע שהוא לא יצליח לעמוד במשימה הזו. שייכשל ויודח מהקורס. הוא נהיה חולה, אולי מרוב חרדה ומתח. ביום הגדול, בהכנות למבחן בצלילת עומק, חומו עולה. הרופא שמובהל לבדוק אותו אוסר להוציאו לים. החום נמשך כשבוע. יואל מצליח לסדר את כולם: הוא מדלג על השלב הזה. אף אחד לא חושד. ממשיך את הקורס עם כולם ומסיים אותו בהצלחה. לימים מוכר כחובל מצטיין.
אבל הוא תמיד זוכר. זוכר שהמחלה היא זו שהצילה אותו מהכישלון. הוא חש שרימה, שפחד להתמודד. רק הוא יודע כמה הוא פחדן. אפילו לאשתו לא סיפר. ועכשיו – הכל עולה מחדש. אף פעם לא חשב שיגלה את סודו אבל כעת הוא רוצה שאדע מי הוא באמת. משתמט ופחדן. אני נדהמת מגודל הפערים שיואל מספר לי עליהם. אירוע כל כך פעוט. הרי בפועל הוא היה חובל מצטיין, הרי הוא אדם שיכול לזקוף לזכות עצמו הצלחות כל כך רבות. למה זה בכלל חשוב? למה הוא נושא את הסוד הזה כל השנים האלה?
גם למישל יש המון סודות. היא לא יכולה לספר לי, כי בטוח שלא אטפל בה יותר או שאם אמשיך – זה יהיה בלי ההערכה והחיבה של היום. אם הייתי יודעת מה היא עשתה… אחרי כמה חודשים בטיפול היא מספרת לי. מזיעה, חיוורת, רועדת, אבל קופצת למים. אומרת: “הייתי יוצאת מבית הספר הביתה, עוברת בסופר, וגונבת. כמעט כל יום, כל פעם משהו אחר. אני גנבת. את מבינה עכשיו כמה אני רעה?”. לא, אני לא מבינה. כמעט כל הילדים, בשלב כלשהו, גונבים. זהו חלק מההתפתחות, אולי שלב בדרך לסיפוק צרכים עצמי, אולי הצורך “לבדוק את הגבול”, אולי הרצון לקבל מה שחסר. והסוד הזה נשאר בלבם של כל כך הרבה ילדים-אנשים, לפעמים כמו אות קין שדבק בהם, לתחושתם, לכל אורך חייהם.
הסודות של הדברים הקטנים הם לא רק מעשים שנעשו. לעיתים זה משפט שנאמר ונצרב בבשר, לתמיד. לפעמים זו מחשבה, או פנטזיה.
מעיין הייתה בת ארבע כשאחותה הקטנה נולדה. כמו כל האחים בעולם – היא קצת שמחה וקצת רוצה להיפטר ממנה, שאבא ואמא יהיו שוב רק שלה. אפילו חשבה לפעמים שהלוואי ואחותה תמות. למרבה האסון, כעבור זמן, התינוקת אמנם נפטרה. “מוות בעריסה”. לנו זה ברור שזה לא קשור לפנטזיות של מעיין. היא, לעומת זאת, לעולם לא השתחררה באופן מלא מהאשמה הזו.
כל הסודות הקטנים האלה, כל המשפטים, האירועים, יכולים להרוס חיים שלמים. לאיים על המבנה הבסיסי של האישיות. עוקצם ניטל מהם מעט, כשהם מדוברים. מעובדים, נשקלים ביחד עם אדם אוהד, יהיה זה חבר טוב או פסיכולוג. אבל נראה שהמקור להשפעה הכל כך גדולה של אירועים כל כך קטנים אינה בעצם התרחשותם אלא בקרקע הפוריה עליהם הם צומחים. הם קשורים לחוויה מצטברת של תחושות שמועברות אל הילד דרך אירועים פעוטים, שכיחים, יומיומיים.
יואל חש פחדן כבר כילד, עוד לפני הצבא: אולי זו הדרך בה אמא חיבקה כשבכה – קצת מאוכזבת, ילד גיבור הרי לא צריך לבכות. אולי זה הסיפורים של אבא על מיהו אמיץ, על איך אדם גיבור מתנהג, על איך הפחדנים לא שרדו את החיים הקשים במרוקו, או במלחמת העצמאות. יואל הקטן שומע, מפנים, יודע שהוא לא בדיוק גיבור כמו שאבא ואמא רוצים שיהיה.
גם מישל חשה רעה עוד בטרם גנבה. אולי בגלל שאמא כעסה קצת יותר מידי, אולי בגלל הקנאה באח הקטן, בחברות. אולי כי אבא רצה ילדה צייתנית, פסיבית – ומישל היא דעתנית, עצמאית.
המשמעות של הסודות הקטנים אינה במהותם, אך הם שביל להבנה ולהכרה של הנפש, הם צלקת סביבה מתגבש גרעין העצמי הפגוע. דרך הסודות האלה ניתן להבין ולהכיר סיפור חיים. לשחזר את הדרך הפתלתלה שהעצמי עובר, מילדות עד בגרות, בתהליך התהוות האישיות של האדם הבוגר. כיצד אירועי היומיום, החוויות, התחושות הגלויות והסמויות, מתגבשות לדמות הכל כך מורכבת של אדם שלם.
בדרך שבה אדם מספר לעצמו את חייו טמון גם העתיד. מי שחש רע במהותו, גם אם ינסה תמיד להיות בסדר, להיות טוב, ימות כשהוא חש שחייו הוחמצו. שהיה רע. מי שחש פחדן או חלש, יכול להיחשב לספור הצלחה גדול אצל כולם – אך לא אצל עצמו. הסודות לא משתנים, כמעט, בשל אירועי חיים מאוחרים יותר, מאחר והם נשמרים ברובד עמוק יותר של האישיות, רובד שאינו מודע ואינו נגיש.
השינוי יכול להתרחש דרך מגע ישיר, בדרך כלל עם אדם נוסף, בסודות וב”אמיתות” האלה. אדם שהוא לא לגמרי אחר או זר, שקיים אמון בכוונותיו וברצונו לעזור. אדם שלא בא לשפוט, לבקר או לנצל, אלא להבין. זה בדרך כלל לא יכול לקרות לבד כי העצמי לא יכול להיות גם המאשים וגם הסולח, גם התובע וגם הסניגור. לאפשרות לספר יש אפקט טיפולי מזכך, מרפא, רב חשיבות ורב משמעות. למעשה, העובדה הזו היא מאבני היסוד של הפסיכותרפיה וסיבה מרכזית לפניה לטיפול נפשי.
