שיר הגיעה לטיפול מאחר וחשה שסיוטי ילדותה רודפים אותה, אינם מאפשרים לה למצוא שלווה. הם מתבטאים בהתקפים של כאבי ראש עזים, תכופים, בחלומות בלהה ובתקופות של דיכאון עד כדי חוסר יכולת להתעשת ולתפקד. היא יודעת לספר שעברה ילדות קשה מאוד, טראומטית. נולדה למשפחה חד הורית, אמה הייתה מבוגרת עת ילדה אותה וחלתה במחלה כרונית קשה כששיר הייתה כבת חמש. לכל אורך השנים שיר טיפלה באמה עד שזו נפטרה.
מגיל עשר שיר התגוררה אצל דודתה, אחות האם. הדודה, אישה קשת יום ומטופלת בילדים משל עצמה, ציפתה להכרת תודה משיר, הרי היא שהצילה אותה מהגורל של מוסד לילדות צעירות. שיר למדה להסתיר את העצב, הכעס, הבכי. לשאת לבד את עול הבדידות, את הזיכרונות הקשים מתקופת מחלתה של האם, את האובדן. להבליג, לומר תודה. הרי מצילים אותה, לא שולחים אותה ל"מוסד".
שיר הגיעה לטיפול בסמוך לתום שירותה הצבאי. הצבא היה פתח לשינוי, לתקוות חדשות. היא השתלבה היטב, הכירה אנשים חדשים, חמים, אוהדים. הבינה שיכול להיות גם אחרת. תהליך הפסיכותרפיה ארך כשנתיים. שיר הגיעה לפגישות אחת לשבוע, תמיד בזמן, מתיישבת ומספרת לי את סיפורה, את ילדותה. במהלך מרבית הפגישות הקשבתי לה, פעורת עיניים וקרועת לב. שומעת את הזוועות, את החוויות המצטברות, היומיומיות, של ילדותה. אמא בוכה מכאב ושיר מלטפת, חסרת אונים. אמא מעירה את שיר בלילה, זקוקה לה, שיר הולכת למחרת לבית הספר ונרדמת על השולחן. הילדים לא מבינים, לועגים לה. הסיפורים עולים בזה אחר זה, כמעיין נובע. אין לשיר צורך שאומר משהו, שאגיב, שאפרש את דבריה. היא רוצה שאשמע אותה. אני מנסה להעביר את אהדתי במבט, ללא מילים. לא להפריע, פשוט להיות איתה. לחנוק את הבכי שעולה בי שוב ושוב, פגישה אחרי פגישה. כשאני מנסה להתערב במילים, לקשר, לתת פירושים, שיר מבהירה לי שאני מפריעה לה. רוצה שרק אקשיב.
וילפרד ביון מדבר על המטפל כמיכל. המטפל נמצא עם המטופל, מכיל את הסיפורים, החוויות, הרגשות. סופג ושומר. ואז, בהמשך, המטופל יכול לקחת את הדברים בחזרה, ממקום מעובד יותר, שפוי יותר. אני מרגישה שזה מה ששיר צריכה ממני. זקוקה לי כעד, כהד. אחרי שנתיים שיר מספרת לי שמרגישה כבר הרבה יותר טוב. הסיוטים והדיכאונות חלפו. כאבי הראש נעלמו. אנו יודעות שהגיע הזמן להיפרד.
רינת הגיעה לטיפול בגלל תחושה של חרדה ובדידות. היא מוקפת חברים, עובדת ולומדת, אבל מתחת תמיד מקננת תחושת הלבד. מעלה זיכרונות מילדותה בקיבוץ. זוכרת את הלינה המשותפת, את הסיוט שבלהתעורר בלילה, בטוחה ששמעה משהו, שיש מחבלים, שרוצח מתגנב כעת לחדרה. צועקת: "שומרת, שומרת". כל כך הרבה ילדי קיבוץ, קורבנות הלינה המשותפת, מספרים את החוויה הזו. לשומרת לוקח זמן להגיע, וכשסוף סוף היא מגיעה – היא עייפה, חסרת סבלנות. כל כך הרבה ילדים, כל כך הרבה מצוקה, לילה בחוץ. כל כך חסרים אמא, אבא, בית. וביום, ההשתייכות לקבוצת הילדים, הצורך להיות כמו כולם, להשתלב, ואחר הצהריים להתאים עצמה בבית לארבעת אחיה, להסתיר את הבהלה ואת האימה ואת הכאב.
את כל זה רינת מספרת לי בקול מונוטוני, יבש, הטון של "ככה זה", של ההשלמה. רינת מספרת, רוב הזמן מנותקת רגשית מהמהות של סיפוריה, מעברה, וגם ממני, כאן ועכשיו בחדר. אני מקשרת, מחברת, מראה את הקשר בין אז ועכשיו. בהדרגה רינת משתחררת. כבר מרגישה פחות בודדה, כבר יש לה חבר, כבר פחות כואב לה. מספרת לי, בפרידה, שהייתי בשבילה האם שלא הייתה לה. שהייתי לה גשר אל אותם הרגשות שמאחורי החוויות שעברה. זה לא מה שאמרתי, זו לא התיאוריה, או ההבנות החכמות, או ההכלה. בשבילה, הריפוי היה הגשר, הצינור המחבר בין הזיכרונות של הילדות לחייה כיום.
יאיר, לעומת זאת, זקוק לכל הריכוז והזיכרון שאני מסוגלת לו. איתו אני תמיד ערנית, ממוקדת. חושבת, מנתחת, זוכרת, מקשרת. מחפשת להסביר ולהבין. למצוא בחוויות ההווה את הדי העבר. לקשר בין המודע למה שאינו מודע, בין הגלוי למודחק. יודעת שיאיר צריך את ההתמסרות הטוטאלית הזו. מכירה את שיכלו החד כתער, את המחיר שנשלם שנינו על כל טעות, שכחה או הזנחה שלי. כי יאיר נפגע כבר מספיק: לא ראו אותו כילד. אף אחד לא היה פנוי להבין מי זה הילד הנבון, המוכשר והרגיש הזה. אמא עסוקה בעצמה, אבא טרוד ביומיום שלו. יאיר זקוק למיקוד המלא והשלם, זה שיש בו שכל ורגש ומרחק וקירבה והתמסרות מליאה.
אי אפשר להגדיר פסיכותרפיה. היא שונה לחלוטין מאדם לאדם, ממטפל למטפל. רינת, יאיר ושיר עברו, כל אחד מהם, חוויה שונה לחלוטין. הצרכים שלהם שונים, החוויה שלהם את הטיפול ואותי כמטפלת שונה. ובכל זאת, יש מספר גורמים שמשותפים לכל טיפול ואנסה להציג אותם כאן.
קיימים סוגים שונים של פסיכותרפיה. אזכיר כאן את הגישה ההתנהגותית והגישה הקוגניטיבית שנקודת המוצא שלהם שונה מאוד מזו שמוצגת כאן, וגם להם תרומה נכבדה באפשרות ליצור שינוי נפשי. גישות אלה מתמקדות בשינוי הסימפטום ואינן עסוקות באיתור מקורותיו או מרכיביו הלא מודעים, מתוך עמדה ממוקדת, פרגמטית יותר.
אני עובדת בגישה הדינמית. עבורי, מכילה ההצהרה הזו מספר אמירות: חלק מההתנהגות שלנו ומחיינו הרגשיים נובעים מהלא מודע. הלא מודע הוא אותו חלק באישיות שבו "מאוחסנים" חוויות, תכונות אישיות וזיכרונות שהאדם אינו מסוגל לשאתם כחלק מעצמו ולכן הם מודחקים, מתקיימים בחלקים של הנפש שאין לאדם מגע ישיר איתם. הלא מודע משפיע ומעצב חלק ניכר בהוויה וההתנהגות של כל אחד מאיתנו, אותם חלקים שקשה להסביר באופן רציונלי. פחדים, נטיות ומחשבות שאינם חלק מהעצמי המודע ובכל זאת מתבטאים לאורך זמן.
חלק ניכר מהקשיים הרגשיים, אלה שניתן לרפא באמצעות הטיפול בדיבור, נובעים מדפוסי התנהגות וחשיבה שנקבעו במהלך הילדות. בתהליך ההתפתחות יש חשיבות קריטית לקשר עם ההורים, או תחליפם – לדמות המגדלת את הילד. האישיות מתעצבת הן דרך האינטראקציות המילוליות שבין ההורה והילד והן דרך תהליכים ראשוניים, לא מודעים, שמתרחשים בתוך הקשר הזה. יש משמעות קריטית למגע, לפנטזיות וללא-מודע של ההורים.
העמדות והצרכים של ההורים מועברים, באמצעות תהליכים נפשיים מורכבים, אל הילד. חלקם באופן מודע וגלוי, דרך התנהגויות, אמירות וציפיות של כל הורה ושל ההורים כזוג. חלקם, משפיעים בדרכים שאינן מודעות להורים אך שהשפעתם אינה פחות מכרעת. להשלכות (ייחוס תכונות ותפיסות של העצמי לאחר) יש תפקיד מרכזי בעיצוב האווירה והקשר הכל כך עמוק ומורכב שבין הורה לילד.
חלק מההשפעות האלה שייכות לשלבים הטרום-מילוליים, כלומר לתקופת הינקות. היכולת למלל את החוויות האלה ולהעבירן לתחום המודע, מאפשרת שינוי ובחירה מחודשת. הטיפול מתקדם דרך הקשר שבין המטפל למטופל. לכן הוא מכיל בהכרח מרכיבים של שני אנשים ושל הקשר ביניהם. המרכיבים האלה קובעים את מידת הצלחת הטיפול, תכניו, הקצב שלו וכן הלאה.
כדי שתהליך טיפולי יצליח יש צורך בהתייחסות עמוקה ומלאה למצוקה של המטופל ולמה שהוא מגדיר כמטרת הטיפול, אך הכרחי גם ליצור מרחב שבתוכו יהיה מקום לעולם הפנטזיה, למשחק ולדמיון. ללא החופש הזה לא ייתכן שינוי מהותי. הפסיכותרפיה מצליחה ככל שהקונקרטי הופך לסימבולי, ככל שאדם משתחרר מכבלי ערכים, פחדים, ציפיות ומחשבות שחוסמים אותו מלבחור בהתנהגות התואמת לרצונו ולצרכיו. סימפטומים נובעים מחסימת הזרימה הטבעית של האנרגיה הנפשית, כוחות הנפש.
יש תיאוריות רבות, דינמיות, אנליטיות, מסורתיות, עדכניות, המנסות להתמודד עם השאלה של מהי פסיכותרפיה? כולן צודקות וכולן עוזרות, כל עוד אינן הופכות לדת המכתיבה למטפל כיצד להגיב וכיצד לפרש ובכך מונעת את החופש שהוא מהות הטיפול.
מטפל טוב צריך להכיר את התיאוריה כמה שיותר, ממגוון רחב של כותבים, זרמים וגישות, אך לעולם לא לנהוג באדיקות לפיה. התיאוריה צריכה לעזור בכך שהיא מרחיבה את תחום האסוציאציות של המטפל ופותחת עבורו אפיקים ואפשרויות. היעדר תיאוריה כחלק מהכלים הטיפוליים מביא לכאוס טיפולי. מאידך, אמונה מוצקה מדי בתיאוריה מובילה לחסימת הזרימה של הטיפול. תפקיד התיאוריה הוא להיות ברקע, כאפשרות שניתן לבדוק.
תהליך הפסיכותרפיה נלמד בעיקר על ידי תהליך ההדרכה שכל פסיכולוג מחויב לו. בתהליך הזה מובא הטיפול, דיווח עליו ולעיתים הקלטה של שעות מתוכו, אל פסיכולוג בכיר ומנוסה יותר. בתוך ההדרכה ניתן מקום לניתוח, בדיקה, הבנת תהליכים ודפוסים, הרחבת האפשרויות. התהליך הזה בדרך כלל ממושך וקשה אך הוא הבסיס האולטימטיבי לטיפול טוב. בנוסף, לומד המטפל מתהליך הפסיכותרפיה שהוא עובר בעצמו כמטופל. תהליך זה הכרחי מאחר ולמעשה הכלי הטיפולי הוא אישיות המטפל. בתוך הטיפול הפסיכולוג לומד להכיר את עצמו, את תגובותיו ואת רגשותיו, את נקודות התורפה שלו. הוא לומד גם להיות פתוח למגוון רחב ככל האפשר של רגשות.
בהעדר הדרכה וטיפול אין אפשרות לבניית היכולת לטפל. הישענות על תיאוריה בלבד היא טעות גסה במקצועות העוסקים בנפש. מהבחינה הזו, הניסיון המצטבר של המטפל הוא כלי העזר הטוב והחשוב ביותר שלו, ניסיון שנקנה גם מטיפול במגוון גדול של מטופלים וגם מניסיון החיים של המטפל בכלל. לכן, חשוב שמטפל יהיה חשוף כמיטב יכולתו לסוגים רבים של השפעות, למשל מתחום הספרות, הקולנוע, המדע, חיי היומיום בכללותם. כל אלה עוזרים בתהליך של הבנת המורכבות של הנפש.
כל זוג של מטפל ומטופל בונה שפה ועולם מושגים הייחודיים לו. למשל, עולם של פנטזיות, של מטפורות ודימויים, של חוויות משותפות, של עיסוק בחלומות, במילים, של ניתוחים רציונליים ושל תהליכים רגשיים. כל שפה כזו לגיטימית כל עוד היא משרתת את המטרה של הזוג הזה, שהיא יצירת מרחב שיאפשר שינוי.
תפקיד המטופל הוא להתמסר לתהליך. משמעות אמירה זו היא שהמטופל חש אמון במטפל ומסוגל לשתף אותו במידה הולכת וגדלה בתחושותיו, זיכרונותיו, קשייו. ככל שנופלות ההגנות של בושה, אשמה, פחד מדחייה וכן הלאה, כך נבנית האינטימיות שמאפשרת להיות ביחד עם העולם הרגשי של המטופל בתוך הטיפול. לעיתים זה קשה, אך מטפל טוב שורד את הקשיים האלה ומסוגל להביא את המטופל למקום של בחירה מחודשת.
האינטימיות הזו משחזרת במהותה את האינטימיות הראשונית של הזוג הורה-תינוק. בתוך תהליך טיפולי תקין המטופל חייב להרגיש שהוא יכול לבטא כל רגש, כל מחשבה, תוקפנות, מיניות, בלי שהמטפל ינקום, ינצל או ינטוש. הוא חייב להרגיש שהמטפל מסור לו באופן מלא. שלכל אורך הפגישה המטפל שלו לחלוטין ושהוא זקוק לאינטימיות הזו לא פחות ממנו, עבור שניהם. לכן, מטפל שעונה לטלפונים בתוך פגישה או מתעסק בענייניו או מאחר באופן כרוני, נכשל בתפקידו. מגיע למטופל לקבל תשומת לב מלאה. המטופל צריך להבין את תהליך הטיפול ולהיות שותף מלא לו. אין כאן, בניגוד למקצועות אחרים, אחד שיודע ואחד שלא. המטופל יודע על עצמו הרבה יותר ממה שהמטפל יידע אי פעם. לכן, המטפל תלוי במטופל, ללא עזרתו הוא לעולם לא יצליח.
טיפול בנפש מחייב פתיחות לכמה שיותר אפשרויות בכל רגע נתון. מהבחינה הזו אפילו ההצהרה על היותי פסיכולוגית דינמית, עד כמה שהיא נשמעת רחבה – מצרה את תחום האפשרויות לבחירה. למשל, פעמים רבות מה שניתן לפרש באופן דינמי יש לפרש באופן קונקרטי. לא כל איחור הוא "התנגדות לתהליך הטיפול", לפעמים באמת יש "פקק" לא צפוי בדרך. גם אנשים שרוצים מאוד טיפול חולים לפעמים בשפעת, וכן הלאה. אל לפסיכולוג הדינמי לשכוח את המציאות.
מטפל שמרגיש שהוא כבר יודע, שברור לו מה צריך להגיד ולעשות, הוא מטפל שנשחק. יש דברים שהניסיון והידע עוזרים בהם, למשל בתחושת הביטחון ביכולת לטפל, ביכולת לשאת רגשות קשים כמו דיכאון ותוקפנות. אבל אסור לביטחון הזה להסתיר את העומקים של הנפש שהם המקור למצוקה. כל דיכאון שונה, כמובן בין אנשים אך גם בתוך האדם עצמו. המטפל צריך להיות עסוק תדיר באינטרוספקציה, בבחינת עצמו, בבחינת תגובותיו למטופל. ככל שהוא מתרחק מהתהליכים האלה כך עליו להיות יותר מודאג. לרוע המזל המטופל לא תמיד יכול להרגיש את כל הדברים האלה או לדעת שמגיע לו יותר. אין לו הכלים והניסיון הדרושים כדי לשפוט את התהליך. האחריות על התהליך הפסיכותרפויטי היא לכן בעיקר של המטפל.
כל שהמטופל יכול לעשות בעניין זה הוא לבדוק שמטפל בו איש מקצוע מיומן ורציני, ולסמוך על תגובותיו, רגשותיו, האינטואיציה שלו. התהליך של בחירת מטפל מתאים היא במהות טיפול טוב. מטופל חייב, כדאי לו, הכרחי עבורו, לדעת מהי ההכשרה של המטפל שלו. הנפש היא פגיעה, והטיפול בה סבוך ועדין.
לימודי פסיכותרפיה אורכים שנים רבות. ללא ההכשרה הזו הנזק למטופל עלול להיות רב וכבד. כפי שאדם סביר לעולם לא יעבור ניתוח אצל מי שאינו רופא מנתח, כך אין להפקיד את הנפש בידי מי שלא הוכשר והוסמך לכך. בחירת מטפל היא תהליך מושכל: פסיכותרפיה היא סוג של אומנות, אבל היא גם מקצוע, ובעיקר מדע.
אחת המטרות המרכזיות שלי בעבודה על אתר זה היא לאפשר כל אחד ואחת בחירה טובה יותר של הבנת צרכיו, מצבו הנפשי וסוג הטיפול המתאים לו. בחירה נכונה של סוג הטיפול ושל המטפל תקבע במידה רבה את העומק, יעילות ומהות המענה שיושג. במרבית המקרים אנשים בוחרים טיפול באופן כמעט מקרי – על פי ידע שרכשו, המלצות שקיבלו, רעיונות שהתגבשו אצלם מסיבות אקראיות. באופן דומה, מרבית המטפלים, בדרך כלל מתוך אמונה מוצקה בדרכם ובשיטת העבודה שלהם, ינסו לעזור בכלים העומדים לרשותם.
חשיבה נוספת והבנה מעמיקה יותר יכולה לאפשר התאמה טובה יותר של סוג הטיפול.
קרא היטב באתר זה, אולי תמצא דרך נכונה לך!
אתה גם מוזמן לפנות אלי ולבקש עזרה!