החלום הוא אשנב אל הלא מודע. אל הפנטזיות העמוקות ביותר, אל הפחדים, אל זיכרונות משמעותיים שהודחקו. בו זמנית, הוא משקף את היומיום, את הנושאים שאדם מתמודד איתם, לעיתים בלא לתת דעתו על כך. העושר והעומק של החלומות מאפשרים לפגוש חלקים לא נודעים, לא מוכרים, של הנפש. בתהליך הפסיכותרפיה, החלום מאפשר תכופות לגעת בחוויות ובמשאלות כמוסות, באותם רבדים של זיכרון ומשמעות שאינם נגישים למודע, למיידי.
פרויד הדגיש מאוד את נושא החלומות כאמצעי להבנה של תהליכים נפשיים, גלויים וסמויים. לדבריו, החלום מבטא משאלות שהעיסוק בהן והצורך לממשן הוא תכופות בבסיס המצוקה הנפשית של האדם. כדי להבין את החלום, יש צורך באסוציאציות של החולם, כלומר הוא צריך לבטא כל מחשבה או רעיון שעולים אצלו באופן ספונטני בהקשר לחלום. דרך אסוציאציות אלו ניתן לפרש את החלום ולהבין את המסר הטמון בו.
החלום שונה ממחשבה. הוא תכופות לא הגיוני במבנה שלו, אפילו מוזר. הוא יכול לבטא בו זמנית מספר נושאים, תופעה המכונה "עיבוי". למשל, הוא יכול להתייחס בו זמנית למספר אנשים, זמנים ומצבים. באופן דומה, תכופות התוכן הגלוי של החלום מסתיר או מסמל תוכן אחר, תופעה המכונה "התקה". למשל, אדם יכול לחלום על אישה שאינו מכיר אך דרך האסוציאציות יתברר שהחלום למעשה עוסק באשתו.
שימוש בחלומות מאפשר העמקה והעשרה של תהליך הטיפול, עוקף את ההגנות של הנפש, את ההתנגדויות, את הבושה – כל אותם כוחות המונעים מהאדם להיות מודע לעצמו, למשאלותיו ולקשייו באופן מלא יותר. עבודה על חלומות מאפשרת לקצר, ובו זמנית לפתוח, תהליכים נפשיים. היא מאפשרת מגע קרוב יותר, חשיפה של העולם הראשוני, זה שפחות כפוף לחוקי התודעה והחברה.
יונג, מתלמידיו של פרויד ומי שפיתח אסכולה מקצועית בעלת השפעה מכרעת גם כיום, מייחס משמעות רבה לאספקטים הסמליים של החלום. הוא מדבר על "הלא מודע הקולקטיבי", כלומר על מערכת של סמלים חברתיים הנמצאים בכל אחד מאיתנו. למשל, "סוס" אינו רק בעל החיים הידוע בשם זה אלא הוא גם דמות מיתולוגית ותרבותית חשובה. הוא מסמל לאורך חיי התרבות את היצר החייתי, את הלא מודע, את הדחפים. הכרת הסמלים האלו, בהקשר לאסוציאציות של החולם, מרחיבה את האפשרויות הגלומות בניתוח החלום.
השאלה לגבי התוקף של פירוש חלומות נתונה למחלוקת. יש המאמינים שהחלום אינו אלא תהליך פיזיולוגי פשוט וחסר משמעות. עם זאת עבודה עם חלומות בתוך תהליך של טיפול נפשי היא כל כך מעשירה ומלמדת עד שקשה מאוד להאמין שכל זה מקרי בלבד.
איני מאמינה בפירושי חלומות מוכתבים מראש, או בשימוש בסמלים בחלומות באופן גורף ולא אישי. מעבר לכך, התייחסות כזו עלולה תכופות להטעות, אפילו להזיק. "נחש", שמקובל לפרש אותו כפאלוס, אבר המין הזכרי, הוא לעיתים ביטוי לדברים שונים לחלוטין: פחד, ערמומיות, עוצמה. דוגמה אחרת: "אֵם" יכולה לבטא את דמות האם הספציפית של החולם, או את החום והרוך, או את דמות האישה בכלל, או את הפחד מפני תלות וכן הלאה. כל ניסיון להתייחס לסמלים האלה באופן כללי, עלול להחמיץ את המהות. לסמלים בחלום יש משמעויות כלליות, תרבותיות – וגם אישיות וייחודיות. ניתוח חלומות וסמלים הוא תהליך שניזון הן מהכרת עולם האסוציאציות של החולם והן מהיבטים כלליים יותר. החלום פותח מרחב להבנות האלה, אך הוא אינו מכתיב אותן.
רק האדם עצמו יודע מה מסמלים עבורו חלומותיו ורק תהליך של בדיקה מאפשר ללמוד את השפה המיוחדת הזו. הידע הזה אינו ישיר. בדרך כלל יש צורך בחשיבה משותפת כדי לבנות מחדש את משמעות החלום מתוך הרמזים שבו. יש חשיבות מיוחדת לחלומות החוזרים על עצמם או כאלה שמלווים ברגשות עזים, בהיותם מסר חשוב של האדם אל עצמו.
בפירוש של חלום יש להתייחס תמיד לסיטואציית החלום, להקשרו, לעיתוי שלו. יש להבין למה החלום מתקשר, מה החלום בא ללמד ומה בא להסתיר. באופן דומה, אין לראות בחלום נבואה או אזהרה. ככלל, התייחסות מיסטית לחלום היא לעיתים קרובות החמצה של מהותו. יש לראות את החלום כחלק מהעצמי, שהרי החלום נוצר מתוך האדם ולכן אינו משקף דבר מעבר לפחדים או למשאלות של האדם עצמו. התייחסות מיסטית בדרך כלל משקפת שימוש לרעה בפחדים האוניברסליים כדי להנציח אותם: היא עלולה להיות מטעה בהיותה כל כך לא אישית, לא פרטית.
דוגמאות:
רינה נמצאת בטיפולי מזה כשנתיים. הטיפול מתקדם יפה. בעיות עולות, נבדקות, לעיתים נפתרות. הקשר בינינו מאוד קרוב. קשיים שעולים מעובדים ואנו יוצאות מהן מורווחות וחזקות יותר. באחת הפגישות רינה מספרת חלום: היא באה אליי לפגישה, אני פותחת לה את הדלת והיא מוצאת בחדר עוד הרבה מאוד אנשים. חלקם כנראה הילדים שלי, חלקם אורחים, חלקם מטופלים. אני מחייכת אליה בחביבות ואומרת לה שתתחיל לדבר כי זה כבר הזמן שלה. היא מרגישה מאוד פגועה וחשופה. לא רוצה לדבר איתי לפני כל האנשים אבל גם לא נעים לה לסרב כי הם, ואני, ניפגע. אני שולחת אותה לקיר הבית שמתגלה ככספומט.
החלום הזה מדבר בעד עצמו. רינה מרגישה שאני לא די קשובה אליה, אין לה מקום בין הקשרים האחרים שלי, אני רוצה את כספה, החביבות שלי היא כיסוי. לנוכח הפירוש הזה רינה נבוכה: מה פתאום, היא בכלל לא חשה רגשות כאלה כלפיי. אני כל כך עוזרת לה, תמיד פנויה אליה.
אבל בהדרגה עולים תכנים נוספים: שעות קשות בהן מתמודדת רינה עם מצבים נפשיים אותם אינה מעזה לספר לי. מקומות בחייה בהם היא חשה נטושה, לא רצויה, מנוצלת, חייבת להתנהג יפה כי אחרת לא תקבל גם את המעט שהיא מקבלת, חייבת לשתף פעולה גם כשהיא מרגישה שנעשה לה עוול. בדיקה מעמיקה יותר מגלה תחושות דומות מאוד בילדותה. תחושות שכמעט ולא עלו בטיפול. הוריה של רינה ניצולי שואה, עברו גיהינום בחייהם, איך אפשר לכעוס עליהם? איך אפשר להרגיש שאין לה אצלם די מקום, שהם שלא מקשיבים לה, שמנצלים אותה?
החלום הזה פותח לנו דלת לעולם רחב של רגשות שרינה לא יכלה, ואולי עוד זמן רב גם לא הייתה מרשה לעצמה, לבטא. רגשות אמיתיים כלפיי כמטפלת, כאדם, רגשות של העברה – תפיסתה אותי כדומה להוריה, רגשות כלפי ילדותה.
לעיתים קרובות, החלום מבטא רגשות שאינם לחלוטין לא מודעים, אך למטופל אין יכולת להביאם באופן ישיר יותר. נאוה מספרת שיש לה פגישה איתי והיא מנסה להגיע לקליניקה שנמצאת, בחלומה, בתוך קניון ענקי. היא מסתבכת בין הפרוזדורים המרובים של הקניון, אינה מצליחה למצוא את הדרך. רואה כלב ענק, לבן, טורף חתול שחור. היא רוצה להציל את החתול, רצה בעקבותיהם ומוצאת עצמה בתוך ים של דוכני שווארמה. בהמשך מתברר שכל השווארמות עשויות בשר חתולים. נאוה מזועזעת כולה. רוצה לברוח ולהגיע אליי ואינה מצליחה, עד שהיא מתעוררת מהסיוט בבעתה.
החלום הזה, בווריאציות שונות, מלווה את נאוה ואותי לאורך תקופה ארוכה. הוא מכניס לחדר אווירה של אלימות קשה, מטורפת. אני, שאמורה להגן, איני נמצאת, אי אפשר להגיע אליי. אין על מי לסמוך, אין לאן לברוח, אין מוצא. אנחנו מוצפות בכל התוקפנות הזו. בהדרגה אני מרגישה איך הסיוט הופך גם לחלק מחיי. אני מרבה לחשוב עליו, מנסה להבין, מרגישה אשמה כלפי נאוה על שאינה מוצאת אותי, כשכל אותה העת ברור לי שזה חלום בלהות שמקורו בעבר ושמשוחזר כאן ועכשיו, בינינו.
בהדרגה, הדברים מתחילים להתבהר. נאוה איבדה את אביה כשהייתה בת שמונה. מות האב, לאחר מחלה פתאומית, קטע לחלוטין את חייה. הכל נהרס. האם לא הצליחה לשרוד את האובדן ולטפל בילדיה, לעזור להם לעבור את המשבר. נאוה מוצאת עצמה לגמרי לבד. מדמיינת מה קורה לאבא עכשיו, באדמה, בקור, בגשם. מדמיינת את תהליכי הריקבון של הגוף. היא אינה יכולה לשאת את הכאב, מגלה שהדמיונות האלה משתלטים עליה כשאינה עסוקה, בעיקר לפני שהיא נרדמת.
נאוה מנסה לא להירדם. הלילות הופכים לסיוט. היא אינה מעזה לספר לאיש מה עובר עליה. מרגישה בודדה בעולם. הזיכרונות האלה מתחילים לעלות, למלא את החדר. אני חשה את הבלהה ורוצה להיות איתה בזה, להרגיע. זה רק מעורר יותר כעס – היא הרי כבר גדולה, יודעת שזה לא כך, יודעת שהמוות הוא סופי, שזה לא באמת אבא שם, בקבר החשוך. אבל אז, בילדותה, היא נזקקה לעזרה, לנוכחות של מבוגר קשוב, מרגיע. ואז לא מצאה את אמא, את זו שאמורה לשמוע, להבין ולעזור. ועכשיו, בתוך הטיפול, המשאלה למצוא נחמה עולה שוב ומביאה איתה את כל הסיוט הנורא מחדש.
נאוה לא ידעה שיש בתוכה זכרונות כל כך קשים וכואבים. מזמן אינה חושבת על כך, הצליחה להתנתק מכל התקופה הקשה ההיא, בנתה לה חיים. אבל הדיכאון והכעס תמיד נמצאים שם, אורבים. לכאורה לא מוסברים, לכאורה שייכים לאחר. החלום, במקרה הזה ובמקרים רבים נוספים, מבטא זכרונות שהם כל כך קשים ומציפים עד שהודחקו. על פני השטח הם אינם קיימים עוד, אך הם מחכים לשעתם לצאת, למצוא פורקן. החלום, לעיתים קרובות, מבטא את הלא ניתן לתיאור, הלא ניתן לדיבור.
רונית חולמת שוב ושוב חלום שהיא קוראת לו "מצחיק": היא עומדת להתחתן. יש אולם וחופה ומוזמנים. היא לבושה בשמלה לבנה, אבל אין חתן. נראה שלאף אחד, מלבדה, זה לא מפריע. רונית מתעוררת כל פעם בתחושת הקלה.
במציאות, רונית היא רווקה בת עשרים ושבע. לכאורה, רוצה זוגיות – אך בפועל אינה מממשת את הרצון הזה. היא יוצרת יחסים מזדמנים עם גברים, נוטשת או ננטשת לפני שמתפתח "משהו רציני". כשאני מבקשת שתדבר על החלום היא מחייכת. מה כל כך נעים בחלום הזה? בהדרגה אנו מבינות. זו הסביבה שרוצה לחתן אותה. ההורים, האחים. היא בכלל לא בעניין הזה. לפחות לא כרגע. והגילוי הזה, כשברור לה שמבחינתי אינה חייבת כלל להינשא, יוצר הקלה גדולה. כעת היא יכולה להיות היא, להתחתן כשהיא תרצה, אם בכלל.
תכופות, החלום מבטא משאלה שקשה לנו לבטא באופן אחר. החלום משוחרר מהנורמות החברתיות, ממה "צריך", ממה ראוי. הוא יכול לבטא את הצורך האמיתי שלנו. לפחות, שווה להקשיב לו היטב.