בדידות וקשר זוגיות ומשפחה רגשות

לאהוב יותר מדי

יש דבר כזה "לאהוב יותר מדי". אהבה חזקה מדי מצמצמת את המרחב, חונקת. היא הופכת את האוהב למושג מדי, ללא מספיק מאתגר, למובן מאליו. לפעמים צריך מידה של איפוק ושליטה עצמית כדי לשמור על האהבה.

לפעמים, ככל שאתה רוצה יותר, כך אתה מקבל פחות. מי שמבקש להיאהב בכל מחיר, שמבטא את הצורך שלו לאהוב ולקבל בחזרה באופן לא מבוקר, בלי לראות ולהבין את המשוב שהוא מקבל מאובייקט האהבה – נוטה, לאורך זמן, להמאיס את עצמו. זה נשמע נורא, כואב, ומנוגד לשכל הישר, אבל בהרבה מאוד מקרים זה פועל כך.

לכאורה, כל מה שאנו רוצים זה שיאהבו ויעריכו אותנו, שיקדישו לנו תשומת לב, שירצו בנו, בחברתנו. אז איך יכול להיות שכשאנו סוף סוף משיגים זאת, אנו מואסים?

במילים אחרות, איך יתכן שלהראות לאהוב כמה אנחנו רוצים בו, צריכים אותו, משתוקקים אליו- גורם לנו להיות פחות רצויים?

ראשית, כי יש דבר כזה "לאהוב יותר מדי". אהבה חזקה מדי מצמצמת את המרחב, חונקת. היא הופכת את האוהב לזמין מדי, ללא מספיק מאתגר, למובן מאליו.

בנוסף, יש צורך במידה של מרחב כדי להרגיש את האהוב, כדי להרגיש את התרומה שלו, את הנוכחות שלו, את האחרוּת. מקרוב, האחר מאבד את אחרותו, במידה מסוימת זה כמו להיות בקשר עם עצמך, נוצרת מידה של זהות, של תאומוּת, וצריך להיות מאוד פגוע מההיבט הנרקיסיסטי כדי לרצות באהבה כזו. כזכור, נרקיס התאהב בבבואתו בביצה. באהבה תקינה, אנו לא רוצים לאהוב את עצמנו, אנו רוצים לאהוב זולת, אחר. ברגע שאת.ה טובע באהבה שלך, כבר קשה "לראות אותך" אלא כצל של עצמי.

בנוסף, כמיהה בנויה על מידה של מרחק. בהעדר המרחק, המרחב, אין מספיק אוויר.

במידה רבה, מה שחונק באהבה אינטנסיבית מידי זה שהיא משדרת נזקקות, ולעיתים קרובות נזקקות מתקשרת אצלנו לחולשה, לחוסר ערך, מזכירה לנו חלקים בעצמנו שאנו אוהבים לשכוח, למשל את התקופות בהם היינו קטנים וחסרי אונים או את המצבים בהם היינו תלויים באחר, וזו כמעט תמיד חוויה טראומטית, גם כשהאחר משתדל להיות נדיב ומיטיב.

נזקקות יוצרת בזולת תחושה של נתינה מעבר לבחירה, מעבר למה שמתקבל. חוויית הנזקקות של האחר מעמתת אותנו עם מידת הרצייה שלנו. אהבה צריכה להתבסס על מידה של אי וודאות, של משחק, והתמסרות טוטאלית אינה מאפשרת את כל זה. בכלל, הנושא של משחק בתוך קשר הוא חלק הכרחי משמירה על הרצון ההדדי בקשר, בעיקר לאורך זמן.

 

הנושא הזה מעורר כאב ועצב. למעשה ניתן לומר שהוא חלק משמעותי בטרגדיה של היות אדם. כי כשאנו אוהבים, אנו רוצים לחשוב שמצאנו מקום של קבלה ללא תנאי, מקום בו אנו יכולים להיות בטוחים ומוגנים, אותנטיים ואמיתיים. למעשה, היכולת להיות אותנטי, שהיא בפסגת ההתפתחות האישית (והמטרה האולטימטיבית של טיפול פסיכולוגי מוצלח) עלולה להיות כאן כרווח שהופך להפסד. בין אותנטיות לראיית הזולת צריך להתקיים קשר מורכב ועדין. אין פתרון פשוט לדילמה הזו. אי אפשר לאהוב באמת בלי להיות אותנטי, ועם זאת אי אפשר לבטא באופן אותנטי את האהבה עד הסוף.

זה נשמע מסובך, אבסורדי, אבל בה בעת זה נכון. וזה הוא נושא הדיאלקטיקה, האיזון ההדדי: לאהוב, משמעו בין היתר לראות את האהוב ואת צרכיו, לראות מתי הוא צריך להרגיש אותך חזק, נפרד, לא נזקק. בודאי בתוך אהבה הדדית ובוגרת.

 

לחלק מהאנשים המצב הזה הופך לבלתי אפשרי. בעיקר כשצרכיי התלות, הצרכים הילדיים, הראשוניים, מאוד דומיננטיים וחזקים. אנשים אלה מתקשים "להחזיק את עצמם" לאורך זמן, הם מחפשים ליצור קשר של תלות באחר, "להתפרק לתוכו".

לעיתים, אלה דווקא אותם גברים שנראים חסונים כל כך, לא זקוקים, חזקים, שבתוך קשר עם אישה שוכחים די מהר שזו לא אמא שלהם, מפתחים כלפיה את סוג האהבה הראשונית שהיתה, או שחסרה, מול האם. באותה המידה אלה נשים שיכולות להיחוות חזקות, מושכות, מיניות – אך ברגע שהן אוהבות הן הופכות לתלויות, חלשות, מחפשות אבא, משענת.

לפעמים זה מותר. למשל במצבי משבר מסוימים, למשל בתוך משחקים של סקס, בתוך מצבי ביניים. אבל כתפקיד קבוע זה לא עובד, זה כמעט תמיד יוביל לאובדן הקשר.

 

החיים אינם פשוטים ואינם קלים עבור אף אחד מאיתנו. אף אחד לא רוצה לשאת על גבו את עול הקיום של זולת, אהוב ככל שיהיה. אפילו מילד אנחנו מצפים לגדול, להיות לעצמאי יותר ויותר. אוי לו להורה שילדיו אינם גדלים. מי שלא משכיל להבין את זה, מתוך צרכים רגשיים רגרסיביים (שמקומם בטיפול נפשי ולא בקשר אהבה), מתוך נצלנות (שמתגלה לבסוף כדרך הבטוחה לקבל פחות, ויותר מהר), מתוך אידאולוגיה כזו או אחרת (למשל אמונות מוצקות מידי באשר לחלוקת התפקידים בין גברים ונשים, שכמעט תמיד אין בהן כלום עם הזוג הספציפי שאתה משתייך אליו…).

כך יוצא שהנזקקות המסיבית, המהותית, נוטה להשאיר את האדם ללא חברים וללא אהבה. מחשבה נוספת, מידה של איפוק ושליטה עצמית, יכולים להציל אותנו מגורל זה.

 

אודות המחברת

עליזה גולדשטיין

למעלה משלושים שנה אני עוסקת בניסיון להבין, לאבחן, לטפל ולהקל על הכאב הכרוך בנפש האדם.
אני פסיכולוגית קלינית. בוגרת תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ותואר שני באוניברסיטת בר אילן. התמחיתי שנים רבות במסגרת בית חולים פסיכיאטרי. עבדתי במדור לבריאות הנפש בצבא, במחלקה פסיכיאטרית סגורה ובמרפאה של בית חולים גהה. לאחר סיום ההתמחות סיימתי מסלול הסמכה להדרכה. בשנים האחרונות אני עובדת בקליניקה פרטית.
במקביל, עסקתי ועודני עוסקת באבחון למטרות מקצועיות שונות ומגוונות. צברתי ניסיון במפגש עם מאות רבות של אנשים.

השאירו תגובה