בעבר, כשנער או נערה היו מגלים בעצמם נטיות הומוסקסואליות, התוצאה בדרך כלל היתה משבר זהותי ורגשי עמוק שתכופות הסתיים באסון, קרי התאבדות, או הכחשה של הנטייה ובחירה בחיי שקר ואומללות. כיום, בחברה החילונית-עירונית, המצב השתפר פלאים. זו כבר תופעה מקובלת ואפילו שכיחה, קיימים מרכזי תמיכה מצויינים והאפשרויות לבחור בחיים מלאים, כולל הקמת משפחה במודל חדש, רבות.
למרבה הצער, עדיין, מעורר אימה לגלות מה עובר אדם צעיר שצריך להתמודד עם היותו הומו.
הומוסקסואליות היא מהסיבות המרכזיות לפניה לטיפול. ראשית, מאחר ומדובר בדרך כלל ברצף של תופעות ובגיוון רחב של תסמינים, חלק ניכר מהאנשים אינם יודעים אם הם אכן הומוסקסואלים, או אולי דו-מיניים, או הטרוסקסואליים שנמשכים להיבטים שונים של גבריות וכיוצא בזה.
הרבה מאוד נכתב על תחום זה. לכן, אביא כאן את החוויה האישית שלי מהמפגש עם הנושא.
הומוסקסואלים יכולים לנהל חיים מלאים, יצירתיים, מלאי אהבה, להקים משפחה, להיות באמת גאים. אך כדי שזה יקרה יש צורך לעבור תהליך נפשי של דיבור ועיבוד. במסגרת של טיפול, זה חייב להיות על ידי מטפל שאינו הומופוב בעצמו, שאינו עוסק בהמרה (שכיום נחשבת לעבירה גסה על חוקי האתיקה), מישהו שמסוגל להצטרף אליך במסע החיים שלך, לפתוח דלתות ומגירות, לאפשר בחירה וחיים של אותנטיות ומימוש עצמי.
מניסיוני, זהו תהליך שכמעט תמיד יכול להצליח, אך כמעט תמיד כרוך גם בכאב ואובדן, בהיות אחר. בסיכום חיי המקצועיים עד כה, עבודה עם הומוסקסואלים היא הזדמנות לגעת בשיאים שהחיים מאפשרים, ביכולת של האהבה לנצח, בתשוקה לחיים.
ליחס המשפחה יש חשיבות קריטית. ככל שההורים מתקשים יותר לקבל את הנטייה הזו, לאפשר לה קיום – כמו לכל בחירה אחרת של ילדם המתבגר – כך המצוקה הנפשית עלולה להיות קשה יותר, ולהקשות אף יותר על הקונפליקט של הנער או הנערה המגבשים את זהותם ונטיותיהם. מודעות ופתיחות של ההורים היא חלק מהותי מהאפשרות לרווחה נפשית של המתבגר ההומוסקסואל. במובן זה, ככל שההורים קרובים יותר לילד, ככל שהמשפחה מלוכדת ומרכזית יותר בחיי הילד, כך הקושי עלול להיות רב יותר, לעיתים קשה מנשוא. זו אחריות של ההורה להבהיר לילד שהמשפחה תקבל אותו תמיד, ללא קשר לנטיותיו ולבחירותיו. הרבה מהטרגדיות הקשות שפגשתי קשורות לקושי זה.
תכופות, הורים חוששים שמתן לגיטימציה להומוסקסואליות תעודד או תאיץ את היווצרותה. זהו כמובן מיתוס חסר כל בסיס. הומוסקסואליות היא נטייה מינית של חלק מהאנשים, כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה. יש כיום הסכמה בין החוקרים בתחום שהומוסקסואליות היא נטייה מינית המהווה חלק מקשת הנטיות המיניות של האדם. מקורותיה רבים, היא לרוב קבועה ואינה קשורה להפרעות נפשיות. כיום נוטים לראותה כנטייה גנטית, מולדת, בדומה לנטיות מיניות אחרות.
זהו אורח חיים שמקורותיו בצרכים עמוקים ביותר ולעולם אינו תולדה של נורמות חברתיות או הזדהות עם אדם אחר. כהתנסות, כחוויה של מפגש עם חלקים באישיות ובמיניות, כחלק מסקרנות טבעית, זו לעולם תהיה אפיזודה חולפת. מאידך, אי מתן אפשרות להתנסות כשאדם חש צורך בה, יוביל לחיים המלווים בתחושת החמצה ותסכול מיותרים.
עד שנות השבעים, הומוסקסואליות (הכוונה כמובן לגברים ונשים כאחד) הוגדרה כהפרעה נפשית שיש לטפל בה. הרקע לתפיסה זו מקורו בעמדות חברתיות ודתיות הנוטות לתפוס את כל החורג מקיום יחסי מין בין בני זוג נשואים למטרות רבייה – כסטייה. שחרור אוכלוסיית ההומוסקסואלים התרחש במקביל לעליית התנועות הפמיניסטיות: נבנתה הכרה חברתית הולכת ומתעצמת הקוראת לשוויון בין בני האדם באשר הם. נהיה ברור שהרקע לאי קבלת הומוסקסואליות כחלק ממגוון ההעדפות המיניות האפשריות, כמו האפליה של נשים, מקורה במניעים פוליטיים וכלכליים שמטרתם הנצחת עליונות הגבר בהגדרה הקלאסית ככוח השולט בחברה.
אולם התהליך של ניפוץ המיתוסים סביב הומוסקסואליות הוא תהליך איטי וקשה. חלק ניכר מהקושי נובע מהומופוביות: הפחד של אנשים מפני משיכה מינית אל בני מינם. פחד זה, בהיותו ראשוני ומעוגן בתכנים של נורמות חברתיות וחרדות לא מודעות, עדיין קיים במידה רבה בחברה שלנו, והוא מקור למצוקה רגשית קשה – גם עבור הומוסקסואלים הנאלצים להיאבק על זכויותיהם הטבעיות, וגם עבור הומופובים הנאלצים להסתפק בקיום מצומצם המוּנע על ידי פחדים. חרדות לא מודעות אלו, מונעות מהם להתחבר לחלקים רגשיים מסיביים בעצמם ולחיים ללא מגע מלא עם עצמם ועם זולתם. למרות הכל, רוח השנוי היא מסיבית וכיום תהליך ה”יציאה מהארון” הינו, יחסית, פשוט יותר.
בעבר, נבנו תיאוריות רבות ושונות להבנת הדינמיקה שסביב הומוסקסואליות. דובר על מבנה המשפחה, למשל משפחות בהן האם דומיננטית מאוד והאב פסיבי וחלש, כמעודדות התפתחות של נטייה זו. רבים מאנשי המקצוע כיום מסתייגים מאוד מתיאוריות כאלה מתוך טענה שבעצם קיומן הן יוצרות את הסטיגמה. באותה מידה שבה אין להסביר מדוע גבר נמשך לאישה, כך אין להסביר מדוע גבר נמשך לגבר.
אבל תכופות אנשים פונים לטיפול על רקע התלבטות באשר לנטייה המינית שלהם. יש אנשים שהם הטרוסקסואלים, “סטרייטים”, מובהקים. אלה נשים או גברים שנמשכים לבני המין האחר. המחשבה על קיום יחסי מין עם בן אותו המין היא עבורם לא רלבנטית, לעיתים משעשעת, לעיתים מעוררת דחייה. אחרים הם הומוסקסואלים מובהקים. הם לעולם לא יימשכו לבן המין השני ובדרך כלל יירתעו ממין הטרוסקסואלי. אבל רבים אחרים נמצאים על פני הרצף שבין הקצוות האלה. הם סקרנים לגבי הומוסקסואליות, או חשים עצמם כדו-מיניים, או שהעדפותיהם המיניות אינן פונקציה של מין האדם אלא של גורמים אחרים, כגון אישיותו. עבור אלה, התהליך של גיבוש הנטיות המיניות הוא מורכב ולעיתים דורש עזרה של איש מקצוע. עזרה כזו יכולה להיות מועילה מאוד אם אינה נסמכת על דרישות ידועות מראש באשר לתוצאות שלה. למשל, כשהמטופל רוצה לדעת מראש שלא יגלה בתוך הטיפול שהוא סטרייט, או הומו.
בנוסף, הומוסקסואלים פונים לטיפול בשל ההשלכות של הנטייה הזו. להומוסקסואליות יש מחיר כבד, כמו למשל קושי להביא לעולם ילדים במסגרת הטבעית של הזוגיות. כמובן, חיים שקריים, המבוססים על העמדת פנים והתכחשות לנטייה המינית, הם בעלי מחיר לא פחות גבוה.
לא כל מי שמתלבט בנושא נטיותיו המיניות הוא הומוסקסואל. עלי פי מחקרים, כארבעים אחוזים מהאוכלוסייה קיימו קשר הומוסקסואלי לפחות פעם אחת בחייהם. לפעמים, משיכה לבני המין מבטאת פחד מבני המין השני, מה שנכון הן להומוסקסואלים והן להטרוסקסואלים. לפעמים מדובר בנטייה ביולוגית, מולדת, ולעיתים במבנה פסיכולוגי מורכב בהקשר לתסביך האדיפלי, או תוצאה של חוויות ילדות אחרות.
כשהנטייה להומוסקסואליות מעוגנת בפחדים והימנעויות מפני משיכה לבני המין השני, או בהפרעה בזהות המינית (כמו גברים החשים שהם נשים החיות בגוף של גבר ולהיפך), הפתרון של הומוסקסואליות לא מספק לאורך זמן. באותה מידה, הימנעות ממימוש של נטייה הומוסקסואלית מתוך אי קבלה של הנטייה הזו – גם הוא לא יכול לשרוד לאורך זמן.
כל זה מהווה חלק מהמסע של גילוי עצמי שכל אחד מאתנו עובר, בדרך כלל בתוך הסערה של גיל ההתבגרות. אדם חייב להתייצב מול האמת שלו. זהות שקרית מובילה להפרעות אישיות קשות ולתסכול שעלול להוביל לחיי סבל.
דוגמא:
שלי הגיעה לפגישה הטיפולית הראשונה מבולבלת ומיואשת. היא ספרה שהתחתנה לפני מספר חודשים עם גבר שהיא אוהבת ושאוהב אותה מאוד. לפני מספר שבועות היא ברחה ממנו, עברה לתל אביב ושכרה לעצמה דירה בלי שתבין מדוע, בלי להסביר. פשוט הייתה חייבת. כבר בפגישה הראשונה סיפרה על הפחד הכי גדול שלה: היא נמשכת לנשים, היא לסבית. היא יודעת שהמחיר כבד, שהיא פוגעת בבעלה ובבני משפחתה. היא אינה מעזה לממש את משיכתה לנשים, אך גם אינה יכולה יותר לחיות בשקר הזה.
כבר בגיל שתים-עשרה התאהבה שלי במדריכה בצופים. היא הייתה עוקבת אחריה לכל מקום, חושבת וחולמת עליה, רדופה על ידי צורך עז לדבר איתה, להיות איתה, לגעת בה. היא הפסיקה לאכול, התקשתה לישון, לא הבינה מה קורה לה. אחר כך היו נשים נוספות שהשתלבו באותו דפוס. תמיד הסתירה, מבוישת, מרגישה סוטה ולא שייכת.
שלי היא בחורה נבונה מאוד, יפה ובעלת יכולת גבוהה לביטוי רגשי. שאלתי אותה מה, בעצם, כל כך נורא בכך, למה שלא תזרום עם הצורך הזה שלה. בתגובה, סיפרה לי שלי על היחס במושב בו גדלה להומוסקסואליות. על הבוז והדעות הקדומות, על התעללות מילולית, לעיתים גם פיזית, בבן כיתתה שנחשב להומו. אף אחד במושב לא ייחס לה נטיות כאלה והיא חיה כל חייה עם סודה, מעולם לא שיתפה ולא סיפרה. מתארת כיצד בימים חיה כנערה מקובלת, חברותית, אהובה – ובלילות מצאה עצמה בוכה אל הכר, מבוהלת ונסערת.
לא עבר חודש ושלי החלה לקיים קשר לסבי עם אישה שהכירה. היא הרגישה כמי שנולדה מחדש והשתחררה מעול שאיים להרוס אותה, התמודדה עם הצורך “לצאת מהארון”, לספר לבעלה ולמשפחתה ולהשתחרר.
המקרה של שלי הוא מקרה אופטימי ופשוט יחסית. נערים ונערות רבים אחרים, המגלים בעצמם נטיות הומוסקסואליות, מגיבים במשבר עמוק הרבה יותר. התאבדויות רבות בגיל ההתבגרות נובעות מהגילוי הזה. חיים שלמים אובדים בגלל קושי להתמודד עם הסטיגמה, עם דעות קדומות ועם השמרנות של החברה בנושא זה.
דוגמא נוספת:
את רן פגשתי בהיותו בן עשרים וחמש. סטודנט לרפואה, בן למשפחה בה גם האב הוא רופא, אמו אינה עובדת. לרן אחות אחת, נשואה, עורכת דין במקצועה. רן סיפר שפנה על רקע התלבטות באשר להתאמתו למקצוע הרפואה ובחירת התמחות. לרן קסם אישי רב. הוא כריזמטי, נאה, בעל גינונים חינניים במיוחד. חריפות שכלו ושנינותו מעוררים משיכה מידית כלפיו. רן תאר עצמו כחברותי מאוד ובעל קשרים בינאישיים מגוונים.
אבל זוגיות אף פעם לא היתה לו. די מהר הבנתי שבעצם, זו הסיבה לפנייתו לטיפול. לקח זמן רב ועידוד מצדי עד שרן הסכים להיפתח ולדבר על הנושא הזה. סיפר שמגיל חמש עשרה הוא יודע שהוא הומוסקסואל. מספר פעמים, בעיקר בטיולים בחו”ל, מימש מיניות הומוסקסואלית ומצא שזו מרגשת ומהנה אותו במידה מדהימה, אבל בארץ הוא עסוק תמיד בלהסתתר ולהסתיר.
הוא אינו מאמין שהוריו יוכלו לקבל את האפשרות הזו, וגם כלל אינו בטוח בהעדפתו לגברים. בעבר קרה שנמשך לנשים והתנסה בקשרים מיניים איתן, אך לא הרגיש שהוא מסוגל להיות מסופק לאורך זמן. הטיפול ברן היה ארוך וקשה. הייתי עדה למאבק הפנימי המתחולל ברן, בערות ובשינה, תוך כדי תפקוד, תוך כדי לימודים, בבית ובחוץ. למדתי את העוצמה של המאבק הזה, את המחיר הנורא שהיא גובה, את התחושה שתמיד, למרות כל ההישגים וההצלחות והחיים הלכאורה מושלמים, משהו תמיד מקלקל. רן לא יכול להיות אף פעם פשוט רגוע ומאושר. הוא תמיד גם במחתרת.
עם הזמן רן הצליח למצוא איזון מסוים. עדיין, הוא חי עם בן זוגו בלי ששוחח על כך עם משפחתו באופן ישיר. עדיין, לעיתים הוא מקווה שיום אחד זה “יעבור לו”. אבל עם מידה מסוימת של השלמה ופיוס.
רן הוא אחד האנשים היקרים לי ביותר. עברנו ביחד כברת דרך ארוכה. היינו בשאול הדיכאון, לתקופה חששתי מאוד לחייו, היינו גם בהתעלות של הגילוי העצמי והיצירה. אני מאמינה שרן, ואנשים כמותו, חיים באופן מלא יותר. התהליך של הסבל וההתחברות לעצמיות הוא תהליך שמעשיר את ההוויה ואת היכולת להיות בקשר. חבל שהמחיר שיש לעיתים לשלם בדרך הוא כל כך כבד. אבל אולי, זה גם המאפשר לאנשים אלה להיות כל כך רגישים וקשובים לסבל של זולתם.
הייחוד והאיכויות של רן כאדם לא מתמקדים בהיותו הומוסקסואל. רן הוא מופת ודוגמה בעיני למאבק של אדם להיות הוא עצמו, לממש את נטיותיו, לתת ולקבל מהחיים את המירב שהם יכולים להציע. זה כולל, בהכרח, את הקשר שבין אדם לעצמו על כל הניגודים שקיימים בכולנו, ניגודים המשלימים זה את זה. הגברי והנשי, אהבת העצמי ואהבת הזולת, הצורך להיות מקובל והצורך להיות אמיתי. כל אלה נמצאים בתוך כל אדם ואדם, ואנו חייבים לעצמנו ולזולתנו את היכולת לממש אותם באופן המלא ביותר.
טיפול טוב אינו מעודד הומוסקסואליות ואינו “מרפא” אותה. הוא מכוון לתת למטופל אפשרות בחירה, אפשרות להיות הוא עצמו.
