הקשר בין התעללות בשנות הילדות לפסיכופתולוגיה, הפרעות נפשיות אצל מבוגרים, הוא קשר מורכב וסבוך אך מוכח. מחקרים מלמדים שהתעללות בתקופת הילדות, שהינה חוויה טראומטית עבור הילד, מובילה למגוון רחב של הפרעות נפשיות בבגרות. למשל, הפרעות דחק פוסט טראומטי, תסמונת המאופיינת במגוון של תופעות נפשיות המשותפות למי שעבר אירוע טראומטי כגון מלחמה, שואה, אונס וכדומה.
התעללות בילדות מביאה גם לעלייה משמעותית בהתפתחות של הפרעות חרדה, הפרעות אישיות והפרעות אכילה שונות. הפגיעה מתווכת, מושפעת, מתהליכים משפחתיים, פסיכולוגיים ופיזיולוגיים. תהליכים אלה יקבעו במידה רבה את מידת הפגיעה של הטראומה, את ההשלכות שלה. ביטוי להשפעת הטראומות של הילדות ניתן לראות כיום גם בבדיקות פיזיולוגיות המראות שינויים החלים במבנה המוח.
ההגדרה לטראומה אינה חד משמעית. יש שהיא אירוע חד פעמי, כמו תאונה, מלחמה, מוות של אדם משמעותי, אונס. מאידך, יש שהיא אירוע מתמשך המצטבר לכדי טראומה. למשל, לעיתים זו אם חודרנית מאוד, פולשנית, שאינה יכולה לתת לילדיה להתפתח בלא התערבות מסיבית מידי, ומחייבת את הילד להתכחש לעצמו, לצרכיו, לרצונותיו. אם כזו עלולה להרעיף ביקורת ואמירות “חינוכיות” באופן שלא מאפשר לילד לגלות את עצמו, את מהותו. להשתלט, גם אם לא ביודעין, על נפשו של הילד.
לעיתים זהו אב שמרגיש שחייו הוחמצו, בשל נסיבות ילדותו שלו, בשל אירועים טראומטיים שעבר, בשל פחדים, אב שאינו מסוגל להוות משענת ומקור לביטחון. אב כזה עלול לשדר ציפיות גבוהות מידי, לא מותאמות לצורכי הילד, לזהות שלו. הוא חי בצל קשייו שלו, אינו פנוי להקשיב לרגשות ולמחשבות של ילדו. הטראומה כאן יכולה להיות פיזית או נפשית, הילד הרך מתקשה להבין שהקושי של האב אינו קשור אליו ונפשו מתגבשת סביב האלימות, הריקנות והתסכול.
לעיתים הטראומה נרכשת דרך התבוננות ביחסי הורים קשים, אלימים, מתוחים, כאלה שגורמים לילד לחוש תמיד שהכל רעוע. בכל רגע המשפחה עלולה לקרוס, עליו לשמור על הוריו זה מפני זה, או מפני החיים. הוא מתפתח לאדם הסבור שאהבה פירושה שליטה, קנאה וביטויים של כעס. עבורו, קשר לעולם יהיה מקור לכאב ולאכזבה.
נפש הילד רכה ונוחה להשפעה. אירועים קשים נצרבים בה, גם אם לעיתים קרובות בלי להשאיר עקבות בזיכרון. כלומר, הנפש עוברת שינוי, עיוות, האירוע עצמו מודחק ונשכח, אך מתבטא דרך תסמינים שמבטאים חרדה לא מודעת.
דוגמא:
יעל היא אישה יפה. נשואה מזה כשלושים שנה ואם לשלושה ילדים. היא מקרינה חום ומעוררת אהבה אצל כל מכיריה. יעל פנתה לטיפול בשל קשיים בקשר שלה עם בעלה. מאז ראשית חיי הנישואים יש ביניהם קשר של הערכה הדדית, חום וחיבה, אבל יחסי המין הם עבורה סיוט. הקושי הזה מעצים בתוך החיים המשותפים. תחילה הבעל מבין, מקווה שזה רק עניין של זמן, שיעבור. בהדרגה, הוא מתייאש. מרגיש דחוי, אינו נאהב באמת. הוא הופך לעוין, תוקפן ומריר.
יעל לא יודעת למה מיניות כל כך קשה לה. היא חווה עצמה כאישה יפה ומושכת אך אינה מסוגלת להתמסר למין. ברגע שמגע עובר מחום לארוטיקה – היא נבהלת, מסתגרת, קופאת. בערך שנתיים טיפלתי ביעל, מנסה להבין מה קורה, מחפשת את ילדותה, את הטראומה. ויום אחד זה עלה: ליעל היה דוד, אחי אמה. כל יום שישי היו מלבישים אותה יפה, בשמלת שבת לבנה, ושולחים אותה עם סיר מרק חם לדוד, לתת לו מנחה. הדוד שמח, מחבק, מלטף. בפעם אחרת מנשק. ואחר כך, כשיעל כבת עשר, הוא עושה בה מעשה מגונה. משביע אותה שלא תגלה. אם תספר – הוא יהרוג אותה ואת עצמו.
יעל שותקת אך עולמה חרב עליה. הסיפור נמשך כחודש ואז היא מבקשת מאמה להפסיק ללכת. האם מסכימה. יעל “שוכחת” מהאירוע וחוזרת לחייה. אבל כל פעם כשליטוף ונשיקה הופכים ארוטיים, היא נתקפת בחוויית הסיוט ההיא, בתחושות שעוררה בה – בלי לזכור אותה. ההיזכרות, היכולת לחוות שוב – הפעם מתוך עמדה של אישה עצמאית, חזקה, אהובה – משחררת אותה מהפחד.
שנים רבות של מיניות בוגרת, מהנה – אבדו. סבל רב נגרם ליעל ולבן זוגה. הזיכרון שהודחק יכול היה לעלות שוב רק בתוך האינטימיות, הביטחון והניתוק המוחלט שבחדר הטיפול. ההיזכרות אינה הפתרון לכל: היא ראשיתו של תהליך ממושך וכואב של הבנה ועיבוד. היא נותנת את הבסיס, את המשמעות, שמתוכם ניתן להתחיל לחשוב ולנהוג אחרת. הוא אינו סוף התהליך ואינו מבטיח ריפוי, אך הוא תמיד ראשיתה של דרך.
סיפורה של יעל ממחיש את החותם של חוויה טראומטית יחסית מבודדת וחד פעמית. יעל גדלה בבית אוהד, מוקפת בהורים אוהבים, באחים ואחיות, בסביבה מוגנת. נוף הילדות, במהותו, מורכב הרבה יותר. בדרך כלל לא ארעה טראומה מוגדרת כמו זו, אלא סדרה של אירועים שכל אחד מהם יכול להיות נסבל לכשעצמו, אך ההצטברות של החוויות הקשות יוצרת את הפגיעה בעצמי המתהווה.
אצל גיל לא היה אירוע טראומטי מרכזי, אבל לאמו היה צורך לדעת תמיד מה הוא עושה ועל מה הוא חושב. הוא זוכר אותה מגיעה פתאום, נוגעת בו, שואלת על מה הוא חושב עכשיו. ואז היא לא צועקת, אך מבהירה לגיל היטב דרך הבעות פניה שהיא אינה מרוצה. הוא אף פעם לא מספיק רציני ומעניין, או בוגר בתגובות שלו, במחשבות. זה לא ממש חשוב לאמא שהוא באמת ילד קטן. שאלה מחשבות פרטיות שלו. שהוא לא רוצה לשתף. הצורך שלה לדעת, להגיב, לבקר, לשלוט – נמצא שם בכל רגע.
במהלך הזמן לומד גיל להסתיר ולזייף כדי לרַצות את אמו. הוא כל כך משתדל להיות ילד טוב, שתשמח בו סוף סוף, שתהייה מרוצה. כשהוא מגיע לטיפול הוא לא יודע לספר מה מעיק עליו, למה הוא תמיד חש חנוק, מבויש, לא כמו שצריך להיות. זו לא באמת טראומה: אמא אוהבת אותו, לא התעללו בו. אבל ההצטברות של הפולשנות הזו, החדירה המתמדת לפרטיות, ההצקות הקטנות, הביקורת היומיומית, עשו את שלהן. גיל כבר לא יכול להיות פשוט הוא.
ויניקוט, רופא ילדים שהתמחה בפסיכואנליזה, הוא שהביא את המהפכה בהבנת החשיבות הקריטית של יחסי התינוק-ילד עם סביבתו הראשונית. בהקשר של גיל, ניתן לדבר על המושג של “עצמי מזויף”, לעומת “עצמי אותנטי”. המחיר של סביבה ביקורתית מידי הפולשת אל פרטיותו של הילד, אינה מניחה לו לגדול ולהתפתח בהתאם לצרכיו ולנטיותיו הטבעיות, הוא זיוף. הילד לומד להתאים עצמו לציפיות ממנו תוך שהוא מתנכר למהותו הפנימית. הוא לומד שכדי לשרוד עליו להקשיב ראשית לסביבה ורק אחר כך, אם בכלל, לו עצמו. לעיתים, הוא אינו יודע כלל מהי מהותו, מה האמת שלו. הוא חי לפי ציפיות והוראות הסביבה ואינו מסוגל להיות הוא עצמו או להיות לבד. תחושות של ריקנות ודיכאון הן תכופות המחיר של מערכת יחסים כזו.
ילדים מועדים להיות קורבנות. הם החוליה החלשה. הם אינם יכולים לעזוב או למחות, עליהם להתאים את עצמם כדי לשרוד, להמשיך להיות מטופלים ואהובים. לכל ילד יש סיפור משלו, זה שעיצב אותו, שהיה המציאות של ילדותו. בהתפתחות תקינה הילד יכול, עם הזמן, לשנות ולבחור מחדש. אבל בדרך כלל, הוא אינו ער לאלטרנטיבות, אינו יודע שיכול להיות אחרת.
לעיתים קרובות מאוד הזיכרון מתעתע בנו. אנו חשים שאולי עברנו חוויות מסוימות אבל אין לנו זיכרון ברור שלהן. אלה חוויות מהשלב הטרום-וורבלי, בטרם רכשנו את היכולת לעבד התנסות באופן מילולי וסימבולי ולזכור אותה כך, או חוויות שהן כל כך מאיימות וחריגות עד שאנו מעדיפים, שלא במודע, להדחיק ולהכחיש את קיומן. אין דרך לדעת במדויק מה באמת היה שם, באותם ימי ילדות. אבל אפשר לתת לעצמנו את ההזדמנות להסתכל, לראות ולבדוק באמת. אפשר לתת משמעות לנוף הילדות. זוהי לא אמת משפטית, אלא אמת פרטית, אינטימית, שהיא הבסיס ליכולת לחיות כאדם חופשי ויוצר.
דוגמא נוספת: (מתוך הספר מה בסך הכול בקשתי)
כשראיתי אותה לראשונה חשבתי על איילה. היא נכנסה לחדר בצעד מהסס, חייכה בביישנות, בקושי הביטה בי. נראתה מבוהלת, דיברה מעט ובקול חלוש. עיניים חומות, גדולות, גוף רזה, נוכחת-חומקת.
סיפרה שהיא עובדת סוציאלית וכבר כמה שנים שוקלת לפנות לטיפול כדי להכיר את עצמה יותר, הרי מטפלים צריכים להיות מטופלים בעצמם, זה חלק מהמקצוע. אבל היה לה קשה, לא העזה, לא היתה בטוחה שתעמוד בזה כלכלית, לא בטוחה שבאמת צריכה…
היא מספרת שגדלה בעיר קטנה בצפון, שהיתה לה ילדות “רגילה לגמרי”, הורים, אח ואחות, היא האמצעית. מדגישה כמה תמיד היתה כמו כולם, תלמידה די טובה, לא נכשלה, לא הצטיינה. הלכה לצבא, עמדה בכל המשימות. יש לה חברות, לא הרבה, מכירות אותה מהילדות, חלק מהן עברו למרכז, גרה עם אחת מהן. למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן. נהנתה מהלימודים, נשארה בקשר קרוב עם שתי בחורות שהכירה שם, ומאז עובדת בעמותה המטפלת בנוער במצוקה.
היא כבת שלושים ועדיין לא היה לה חבר. אף פעם. היא לא יודעת למה. דמעות בעיניה. אני רואה שעולה בה כאב גדול, שה”אין-חבר” הוא במהות שלה. הרי בחברה שלנו קשה לשרוד לבד. אבל שפת הגוף שלה מסמנת לי שהמצוקה הרבה יותר עמוקה מהעובדה הביוגרפית כשלעצמה. – רצית? – לא יודעת. – זו הסיבה שהגעת אליי? – אולי. – תספרי לי עוד? – אין מה. שתיקה קשה. אני מחליטה להתרחק מהנושא הזה בינתיים.
אני מבקשת ממנה לספר לי על העבודה שלה. אנחנו על קרקע יציבה, בטוחה יותר, והיא מיד נפתחת. מספרת על נערים ונערות שמגיעים אליה לטיפול במסגרת העמותה והיא מצליחה לדובב אותם, לעזור להם. נותנת דוגמאות. לראשונה בשיחה אני מרגישה שהיא נוכחת, חיה, פורחת. אני שמחה לראות בה גם את החלק הזה, ואומרת לה שאולי היתה רוצה שאני אצליח לדובב אותה, ולעזור לה. כשאני מציינת זאת, היא נסגרת מיד, קופאת. הבהלתי אותה. אני מבינה שעלי להיזהר יותר.
אני חושבת עליה בין הפגישות. מה קורה לה, מי היא, מה היא צריכה ממני, מהטיפול. נכון, היא ביישנית וסגורה, אך זו לא בעיה. ישנם כל מיני אנשים, לא כולם מוחצנים ובוטחים, לא כולם נעים בעולם כאילו הוא שלהם. וזוהי עובדת חיים: יש שדווקא המופנמים יותר הם איכותיים, בעלי עולם פנימי עשיר ומלא, לפעמים הם אינם זקוקים לחיזוקים מן החוץ, אינם צריכים “הוכחות מבחוץ” כדי להרגיש את קיומם. להיות מופנם, להיות ביישן, זה לא בהכרח קושי, אלא חלק מהטווח הנורמלי והתקין של התנהגויות אנושיות.
אני מבינה שהמצוקה של איילה קשורה באופן ספציפי להתרועעות עם גברים. בשיחות הטיפוליות למדתי שהיא אינה יוצאת לפגוש גברים בשום מקרה ובשום תנאי, למרות שהיתה רוצה יותר מכל להקים משפחה. אני כבר יודעת שהיא אף פעם לא התאהבה, אפילו לא במושא של פנטזיות כמו מרצה או שחקן קולנוע וגם לא בדמות וירטואלית כלשהי. אני כבר יודעת שהיא מקפידה שלא ייווצר מצב שבו תשהה לבדה עם גבר. אני מבררת כיוון של נטייה מינית לסבית אך למדה שלא, היא לא נמשכת לנשים, היא אוהבת את החברות שלה אך לא “בדרך הזו”.
היא לא זוכרת שעברה טראומה מינית כלשהי. לא אונס, לא דבר אחר. אבל גברים מפחידים אותה מאז שהיא זוכרת את עצמה. בלילה, כשהיא לבד במיטה, היא יכולה לדמיין אפשרות להיות עם גבר. אבל לא על סקס היא חושבת. היתה רוצה שמישהו יחבק אותה, ילחש לה מילים של אהבה. היתה רוצה שמישהו יאהב אותה, ירצה בה. במחשבות של טרום שינה היא יודעת שרצונה העז ביותר הוא לפגוש גבר שיבחר לחלוק איתה את חייו, שיהיה חבר לחיים ואבא לילדיה. בלילה הדבר גם נראה לה אפשרי ואז היא חושבת שאולי תפעל למען מטרה זו למחרת. אבל באור היום תחושת התקווה נמוגה. היא אינה מסוגלת לעשות דבר.
בוודאי שהיא מכירה גברים. יש לה אבא ואח. בכיתה למדו איתה בנים, היא זוכרת היטב את המפקד שלה בצבא, היא נשארה בידידות עם כמה מהסטודנטים שלמדו איתה. כולם נחמדים, כולם אנשים טובים, אבל בשום מקרה לא התפתח קשר רומנטי.
כשגבר מסתכל עליה ב”מבט הזה” היא רוצה להיקבר באדמה. היא מסמיקה, מתקשה לנשום, לא יכולה לדבר. היא לא מסוגלת לשאת את זה, כמו מאבדת שליטה על עצמה. תמיד היתה ביישנית, תמיד התרחקה מגברים, אך היום תגובתה לנוכחותם קיצונית. הדבר מתעצם משנה לשנה. כעת, לפעמים היא מתקשה אפילו לצאת עם חברה לסרט בערב, או לבית קפה או למסעדה, מחשש שמישהו יפנה אליה, ינסה להתחיל איתה.
אני תוהה אם איילה סובלת מהפרעת חרדה. מהשיחות אני למדה שחוויית החרדה של איילה ממוקדת מאוד בכל הכרוך באינטימיות עם גברים. במצבים אלה היא בדרך כלל מרגישה מצוקה קשה מנשוא, פיזית מאוד, דומה לחנק או להתקף לב, תחושה של אובדן שליטה. אני מבררת אם יש עוד הזדמנויות, פרט לנוכחות של גברים בסביבתה, שבהן היא נתקפת חרדה כזאת. היא טוענת שלא. אמנם היא מתקשה לדבר בפני קהל, וגם אז היא לעיתים מסמיקה ונבהלת, אבל בסופו של דבר עושה זאת. חלק מהעבודה שלה הוא דיבור עם קבוצות של בני נוער, או בישיבות צוות.
אנחנו נפגשות אחת לשבוע ומדברות על קשרים אינטימיים, על גברים, על חוויות שהיא זוכרת ממהלך חייה, על תקוות ועל פחדים. אני לומדת על רגישותה ועדינותה, ומתחילה לבנות לעצמי תמונה שלה כילדה קטנה טובה, משתדלת לרצות, מנסה להיות כמו כולם. אך כל ניסיון להעמיק יותר נתקל בשתיקה, ובהדרגה אני מרגישה תסכול, כאילו אני מקיפה את העיר הנצורה ובשעריה אינני באה. ואני משתפת אותה בתחושה שלי, אך מבחינתה היא מדברת על הכל בפתיחות גמורה.
לאחר כשנה של טיפול אני מצליחה לשכנע אותה להיעזר, זמנית, בתרופה נוגדת חרדה. בתחילה היא נבהלת, היא הרי לא חולה, מה פתאום, ומה זה אומר, חוששת שאני מתייאשת ממנה. אני לוחצת, “רק תנסי, אין לנו מה להפסיד”. תחושת הבטן שלי היא שהיא שרויה בהדחקה גדולה, ולכן צריכה עזרה מסיבית כדי לצאת מהמעגל שהיא נמצאת בו. בשלב מסוים אני אפילו שוקלת שימוש בהיפנוזה.
איילה משתכנעת לסמוך עליי. הקשר שנוצר בינינו כבר עמוק ויציב, היא יודעת שאני באמת רוצה לעזור לה והיא מתחילה ליטול כדורים. בהדרגה היא מרגישה רגועה יותר, הנוכחות שלה בחדר משתנה, היא נינוחה, מדברת באופן שוטף יותר, אני מוצאת בה שמחת חיים חדשה.
ואז מתחילים לעלות גם הסודות. היא למשל מספרת שבגיל ההתבגרות ניסתה להתאבד. לקחה כדורים שמצאה בביתה של סבתה, בלעה אולי שלושים מהם. היתה בטוחה שתמות, מאוד רצתה למות, אבל נרדמה והתעוררה ואף אחד לא ידע על המעשה הזה. היא לא סיפרה על כך לאִמה, ובכלל, זו מעולם לא היתה ערה למצוקות של איילה ה”אחרת”.
בהמשך היא מגלה שבמשך שנים רבות היתה בולימית, היתה אוכלת מכל הבא ליד ואז מקיאה הכל. גם את העובדה הזו הצליחה להסתיר ואף אחד לא יודע זאת. היא מספרת שבתקופה מסוימת שקלה פחות מארבעים וחמישה קילו והפסיקה לקבל וסת. אחר כך הצליחה להיגמל מהבולימיה אך גם היום, בתקופות קשות, היא חוזרת לדפוס הזה.
ואני שואלת את עצמי איך ייתכן שילדה עוברת דברים כל כך קשים ואף אחד לא רואה ולא יודע. איפה אמא שלה? איפה האבא? איך אפשר להסתיר תופעות כל כך קיצוניות במשך תקופות כל כך ארוכות? כן, אני יודעת שאפשר, אני מכירה את זה מבפנים ומבחוץ. בידיעה פנימית, רגשית, אני גם מבינה מה כנראה אירע לה. לא העובדות ידועות לי אלא המהות. הרבה נשים מכירות את זה.
והיא מספרת על נערה שנמצאת בטיפולה, שאחיה התעלל בה מינית. אח גדול, כבר כמה שנים הוא מתעסק איתה, בחודשים האחרונים שוכב איתה, וכשהיא מסרבת הוא אונס אותה. והסיפור התגלה, הממסד התערב, האח כלוא, והנערה פונה לאיילה שלי שמנסה לעזור לה לאחות את הקרעים, להאמין שוב באנשים. שתינו בוכות. איילה קרובה להיזכר.
מתברר שזה היה שכן, חבר שלה ההורים, שהיה בן בית בביתם. אדם שמעולם לא נישא, עבד בעבודות מזדמנות ובמשך תקופות ארוכות נהג להגיע לבית משפחתה של איילה. בא, אכל, ישן, חי כאחד הילדים בבית, כולם קיבלו אותו כך. הוא לא נהג להפריע, להיפך – השתדל לעזור, סחב את הקניות, החליף נורות שנשרפו.
את איילה הוא אהב במיוחד. פינק אותה, החמיא לה, הביא לה ממתקים. היה מושיב אותה על ברכיו, קורא לה סיפורים, מתעניין במעשיה בגן ואחר כך בבית הספר.
היא לא זוכרת באיזו נקודת זמן זה נעשה מיני. היא זוכרת שנישק אותה ובהדרגה זה נהפך ללא נעים, למפחיד. זוכרת את הפעם הראשונה שבה הרגישה את לשונו בתוך פיה. אחר כך זוכרת בחילה איומה, נדמה לה שהקיאה. ובאחת הפעמים הוא המשיך, והיא רצתה להתנגד ולא העזה – פחדה שהדבר יתפרש כהתנהגות של תינוקת – למרות שכאב לה, למרות שלא רצתה. ואחר כך האשימה את עצמה שלא הבינה, שנקלעה למצב הזה, הרי הוא לא אנס אותה, הרי היא יכלה לעצור את הדבר אבל לא עשתה זאת.
הוא השביע אותה שלא תספר לאף אחד, ובעיקר לא להורים. אמר לה שזה הסוד שלהם ויקרה דבר-מה איום אם היא לא תשמור על לשונה.
והדבר חזר על עצמו פעם נוספת. היא התרחקה ממנו והוא ניסה להשיבה אליו, והתנצל מאוד, אמר שנסחף, שהוא אוהב אותה וחשב שגם היא מרגישה כך, אבל מבין שטעה. הוא נסחף בשל התשוקה הרבה שהיא מעוררת בו, בגלל עודף רגשות, פשוט לא יכול לעצור את עצמו. והיא מאמינה לו, והולכת אליו, ואז הוא עושה זאת שוב, וביתר כוח. הפעם זו מלכודת מתוכננת היטב. הוא כנראה כעס עליה מאוד, או שחשב שהיא שלו, רכושו. אין לדעת. אבל בפעם הזאת זה היה אונס, בבירור. היא חושבת שלא התרחשה ממש חדירה, אבל אינה יודעת. הכול מעורפל. אבל היה כאב גדול, שחור, נורא. היא היתה אז בת שתיים-עשרה, קצת אחרי בת המצווה שלה. הוא היה בן ארבעים לערך.
זה לא חזר על עצמו. השכן התרחק ממנה, מיעט לבוא אל ביתם, לא יצר איתה קשר עין. אולי מתוך תחושת אשמה ואולי מישהו קלט משהו והרחיק אותו ממנה. אלא שאיילה עברה מידו התעללות מינית והיא כבר לא חזרה להיות הילדה שהיתה.
במצבים טראומטיים לעיתים החושים מתחדדים באופן קיצוני, שאינו אפשרי במצב אחר. יש ניצולי טראומה שזוכרים כל פרט, כל ריח וצבע וצליל. אבל לעיתים קורה בדיוק להפך: הנפש מגיבה בהתנתקות. התחושה היא של ערפל מוחלט, כאילו חלק מהעצמי לא באמת נמצא שם, מרחף במקום אחר, תחושה דמויית חלום או סיוט. חלק מהניצולים אינם יודעים מה באמת אירע להם. הם מצויים במעין עולם הכרה אחר, מקביל. זו דרכה של הנפש להגן על עצמה.
כדי לשרוד נפשית, איילה הדחיקה את הטראומה. לא מיד, כנראה – היא זוכרת היטב את התחושות האיומות שליוו אותה בתקופה הראשונה שלאחר האירוע. בהמשך, זה כאילו התעמעם, התפוגג, הודחק אל הלא מודע. איילה, כמו נפגעי טראומה מינית רבים, לא יודעת מה בדיוק אירע שם מעבר לשלב מסוים. היא לא יודעת אם היתה חדירה, אם איבדה את בתוליה, היא לא זוכרת איך התנהגה, מה היא עשתה, אולי שכבה שם וחיכתה שייגמר, אולי שיתפה פעולה.
בשלב זה של הטיפול הזיכרונות של איילה עולים בתוכה, צפים, מציפים, היא זוכרת איך מיד כשהסתיים האירוע היה לה הכי חשוב שאף אחד לא יידע. זוכרת את חוויית הבושה האיומה. כמה פחדה שאמה תקלוט משהו, שמישהו יידע כמה היא מטומטמת, כמה היא לא יודעת לשמור על עצמה, כמה אי-אפשר לסמוך עליה. זוכרת שחשבה שהיא פתיה שהאמינה שהוא בכלל אוהב אותה. הוא הרי מלכתחילה רק רצה להשתמש בה. היא זוכרת שהסתובבה מבוישת ומושפלת, מרגישה כאילו אפשר לראות על פניה את מה שאירע לה.
התחושות האלו הובילו את איילה להסתגרות ולהימנעות מכל סיטואציה שהיתה עלולה לחשוף את הסוד, שעלולה היתה לאפשר חזרה של האירוע הטראומטי. והסביבה, אולי בגלל שאיילה היתה תמיד ביישנית, לא קלטה שמשהו נורא קרה. בהדרגה הסגירוּת היתה לתו אופי מרכזי של איילה והיא נמנעה מגברים. אחר כך היא שכחה לגמרי את כל הסיפור הזה ורק כעת הוא שוב עלה.
קורבן של התעללות חש בדרך כלל צורך להשיב לעצמו מידה של שליטה במה שאירע לו. כחלק מזה הוא נוטה להאשים את עצמו: הוא חושב שלו נהג אחרת, זה לא היה קורה. שהוא בעצם אשם. שלא התנגד באופן ברור, שאולי הגיע לו. המנגנון הזה, של האשמת הקורבן את עצמו, מנציח את העוול. התחושות של בושה והאשמה עצמית, שמחלחלות לתוך תחושת העצמי, מערערות את יסודות האישיות הבריאה. זהו מנגנון ראשוני ועוצמתי. הוא מאפיין ניצולים ממגוון רחב של מצבים. פגשתי בו אצל ניצולי שואה ואצל הלומי קרב, כמו גם אצל ניצולים ששרדו אלימות פיזית או התעללות נפשית ומינית.
בשלב זה אני מרגישה כעס נורא על אמה ואביה של איילה. איך אפשר שהבת שלהם, שחיה בביתם, עברה סיוט כזה והם לא ראו. איך הם לא הבחינו שהיא מבוישת ופגועה כל כך. יתר על כן, איך מלכתחילה הם לא השכילו ליצור בשבילה סביבה תומכת ולא נסכו בה ביטחון שהיא יכולה לספר להם כל דבר, שהם שם בשבילה ויעזרו לה בכל מצב.
אני זועמת עליהם, ומנסה לחבר את איילה לתחושות של כעס – כלפי השכן הזה שמקומו בבית הסוהר, כלפי הסביבה שלא ראתה. הכעס מאפשר לשבור את המעגל של האשמת הקורבן את עצמו. לא היא האשמה, לא היא זו שצריכה להתבייש ולהתחבא.
אני עוזרת לאיילה למצוא את הקשר בין ניסיון ההתאבדות לכעס הנורא, לטראומה. מזכירה לה שגם מניסיונה הטיפולי בבני נוער היא יודעת שגיל ההתבגרות הוא רגיש, מבלבל, מערער. נערה צעירה עלולה לשנוא את עצמה בגלל דברים שאירעו לה, להעניש את עצמה על פשעים שבוצעו בה. תהליך ההתגבשות של עצמי עצמאי ונפרד לגמרי מהסביבה, זה שמאפשר לאדם לקבל אחריות על מעשיו ולתבוע מהאחר לשאת באחריות על פשעיו שלו, קורה, אם בכלל, רק בגיל מבוגר יותר.
ככל שאיילה נזכרת בתקופה ההיא שבים ועולים זיכרונות נוספים. היא מספרת כי חשבה שאם תמות תגאל את כולם, ואת עצמה, מהזוועה שהיא מרגישה. אנחנו מבינות ביחד שהיא ניסתה להשמיד את עצמה כדי להיפטר מהרגשות הקשים.
בהמשך, היא מבינה שגם הבולימיה היתה ניסיון לעבד את הטראומה, למלא את החלל שבתוכה, שנפער בתוך הטראומה והבדידות. אנו מדברות על ההקאות כניסיון להקיא מתוכה את הרע והמלוכלך והמשפיל, וכביטוי של חשש להיות בעלת נוכחות גופנית נשית, מלאה. שכן, גם הפרעות אכילה הן לעיתים הדרך של הנפש לבטא את מצוקתה, לנסות להתמלא ולהתרוקן, למצוא נחמה.
אחרי הסיפור
אני כואבת את הסיפור של איילה ושל עוד עשרות רבות של מטופלים שלי שעברו התעללות פיזית, מינית או אחרת. רבים מהם לא יודעים כלל שזה קרה. כמו איילה, הם חיים בצל שמאיים ומגביל וחוסם, שמתבטא בתסמינים נפשיים רבים ומגוונים. הבולט שבהם הוא ההדחקה הממושכת, שכמו מוחקת, הורסת, שנים רבות מחיי המטופל.
תסמינים מלמדים אותנו משהו חשוב על עצמנו, על העבר שלנו, על הנפש שלנו. צריך להקשיב להם. זה קשה, זה מפגיש עם פחדים, דיכאונות וקשיים, מעלה זיכרונות שאנו רוצים להדחיק, מעלה כעס שאנו פוחדים שלא נצליח לשלוט בו. יש לכולנו מנגנוני הגנה נפשיים מורכבים, חזקים, לעיתים לכאורה בלתי ניתנים לפיצוח. אבל כניעה וויתור משמעם בחירה בחיים חלקיים, מזויפים. למשל, אם איילה היתה ממשיכה לחיות בהכחשה כפי שעשתה עד גיל שלושים, היא היתה עלולה להישאר ערירית עד סוף חייה. וזו לא היתה הבחירה שלה.
זו זכות גדולה, לפעמים, להיות פסיכולוגית. בשביל איילה הייתי אם חלופית, והייתי לה חברה והייתי לממסד שדורש להעמיד לדין והייתי נציגת האפשרות לעשות תיקון לנפש. ידעתי שאפשר, שכנעתי אותה לתת עוד הזדמנות לחיים, הבטחתי שאני שם בשבילה כל הזמן, שהיא יכולה לצאת לדייטים, להיפגש עם גברים. שהיא כבר גדולה ותדע להיזהר. שרוב הגברים הם אנשים כמותה, מחפשים אהבה וחום, רוצים להקים בית ולגדל בו ילדים.
במשך תקופה מסוימת הייתי מגויסת למענה לגמרי, הבטחתי שהיא יכולה להתקשר בכל עת ואם תהיה במצוקה, אגיע מיד לחלץ אותה. זה התחיל כהצעה קונקרטית, בעולם הממשי. אחר כך זה כבר נהפך לסוג של הומור שלנו, לסמל של היחסים שלנו. איילה רכשה די ביטחון כדי לחוות קשרים עם גברים ולהתמודד גם עם הקשיים, הנפילות והדחיות הכרוכים בתהליך של חיפוש האהבה.
איילה היום נשואה, היא בנתה לעצמה זוגיות. אני בטוחה שאיילה עובדת סוציאלית נהדרת, שנער או נערה שמגיעים אליה לטיפול מוצאים אותה קשובה, רגישה ואוהדת. הסוג הזה של חמלה נקנה מתוך כאב רגשי ונפשי עמוק, ואהדה וחמלה אמיתיים הם המרפא של הנפש הפצועה. אנחנו שומרות על קשר. עינינו ואוזנינו תמיד פקוחות כי יש עוד ילדות וילדים רבים שעוברים התעללות, כל הזמן, גם ברגעים אלה.
