תשוקה מינית בין שני אנשים בוגרים שרוצים לאהוב זה את זה, בעדנה ובעוצמה, בגוף ובנפש, היא מחוויות השיא של החיים.
עם זאת מימוש התשוקה ביחסי מין אינו דבר כה פשוט. המפגש של אישה עם גוף של גבר, ושל הגבר עם גוף האישה, טומן בחובו, מלבד הסקרנות והמשיכה, גם מידה לא מבוטלת של פחד. גופו של בן המין השני הוא בהכרח אחר, יש בו מנגנונים שונים, איברים אחרים, פיזיות אחרת. הרבה פעמים נשים מתארות את המפגש שלהן עם איבר המין הגברי כמפגש עם זר ומפחיד, כדוגמת נחש, או מפגש עם “איש קטן”, נחמד או מאיים, השולט באיש הגדול שלכאורה מופקד עליו. באותה המידה, גברים לעיתים קרובות מספרים על הפחד שלהם מהווגינה, “החור” של האישה, שהם מפנטזים שאולי יטבעו בו או שאולי לא יצליחו לספקו, כמו פה שרוצה לאכול, או פחדים מפני השדיים הנשיים שמתקשרות אצל רבים לכל כך הרבה כמיהה וחנק.
יש גברים שגופם רך ומכיל וענוג ונעים, ויש גם גברים שהגוף שלהם חזק ושרירי וקשה, לכל גבר גוף מיוחד ואחר. באותה המידה, גופה של אישה, מבנה השדיים והירכיים והאופן שבו היא מתנועעת, שונים עד מאוד בין אישה לרעותה. וזה מפחיד ומגרה כאחד ומעורר שאלות רבות, כמו איך אפשר לוותר על מי מהם? איך אפשר להסתפק באישה אחת קבועה? איך בכלל אפשר לוותר, להיות תמיד באותו המקום, גם אם הוא הכי טוב ונעים?
נשים מתארות לעיתים שהמגע עם גוף חזק של גבר מאפשר להן לחוש שקט ושלווה לזמן מה. מאפשר להרגיש שיש משהו יותר גדול מהן עצמן. כמו להיבלע בתוך בית, להוריד את העומס של האחריות, להעז להיות חלשה, להעז להיות חזקה ורוצה. נשים רבות חוששות מאוד ממיניותן, בין היתר מעוצמת התשוקה המינית שלהן או מכך שהגבר יתפוס אותן כחזקות, דומיננטיות, מבהילות – ומכאן נטייתן של נשים רבות “להצניע את עצמן”.
בדיוק באותה המידה גברים מתארים את המפגש שלהם עם הגוף הנשי כמעין מקלט, אי של ביטחון, מקום רך ומרגיע. מקום שאפשר להיות בו אמיתי יותר, לעיתים חזק יותר, לעיתים חלש יותר. ועם זאת גם אצל הגברים התחושות של חרדה הן דומיננטיות מאוד. חרדה מפני חוסר יכולת לספק נשים, שפיכה מוקדמת ולעיתים קרובות מאוד, חשש שאיבר המין שלהם קטן מדי או שילקו באימפוטנציה בעת קיום יחסי מין. יש שנראה שזה הפחד העמוק והמניע ביותר עבור גברים רבים.
התשוקה לעיתים כואבת בעצמות, מגרדת מבפנים ואינה מאפשרת לישון. והיא לא נכבית, לפעמים גם לא במהלך הסקס, גם לא בזמן האורגזמה, היא מקבלת חיים משל עצמה. תשוקה מינית טומנת בחובה ים של ריחות וצבעים ומגע. עוצמתה של החוויה המינית היא מקור כוחה, וגם הסיבה לפחדים ולאמונות הטפלות שרווחות סביבה ומעיבות עליה.
מרגע הלידה החברה מנסה לצור מצב שבו לא ניתן לתשוקה המינית לשלוט בנו, וכמובן שטוב שכך, כי אחרת נהיה בסכנה מתמדת לחיינו ולהווייתנו, אחרת מי שיוכל ייקח, יאנוס. החברה חייבת להגן על עצמה מפני האפשרויות האלה. עם זאת, הדיכוי המתמשך הזה פועל לפעמים באופן מוגזם על אחדים מאיתנו, אלה שממילא נוטים להרגיש אשמה יתרה. אלה עלולים לוותר על המיניות בכלל, להכניע אותה. אפשר, עם הרבה השקעה , לדלל את התשוקה ואף “ליבשה” כליל. אפשר ליצור מצב בו מיניות תתקשר רק לרבייה, למילוי חובות. אבל תהליך זה, כשמקבל מקום נרחב מדי, מכוון כנגד הטבע וכנגד הבריאה.
מידת האינטנסיביות של העיסוק, המודע והלא מודע, בתשוקה ובמין, שונה עד מאוד מאדם לרעהו. מיניות היא סוג של אנרגיה: אנרגיה נפשית, רוחנית ופיזית. סוג של הוויה. להרגיש מיני זה להרגיש אוהב ונאהב, להרגיש רצוי. זה להיות חושק ונחשק. בהקבלה לסוגי הוויה אחרים, זה משהו במהות העולם הרגשי והנפשי. כמו שאפשר להרגיש מדוכדך, או משועמם, או מרוגש, או מופנם. הרי אם משהו מאיתנו יספר שמלווה אותו דוק של עצב, נבין שזה חלק מהחוויה שלו את העולם והקיום. בהנחה שאין מדובר בדיכאון, נבין שזו דרכו להעביר את המציאות הנפשית, הפנימית שלו. לטענתי, ניתן להכליל את ההוויה המינית כהוויה לא פחות לגיטימית, קיימת, אנושית.
במידה רבה, היא גם הרבה יותר נעימה ומתגמלת. נראה לכן שבשל לחצים חברתיים, רבים מאיתנו לא מעזים לחוות את הפוטנציאל הטמון בתשוקה, להתענג עליו, להחצין אותו. אולי יש צורך לעודד סובלנות חברתית גבוהה יותר, לקרוא ל”מרד צרכנים”. מותר להרגיש מיני!
חשוב מאוד להבחין בין הלך הרוח המיני, התשוקתי, לעשיית סקס בפועל. מדובר בשני נושאים שונים מאוד, שהקשר ביניהם מורכב, לעיתים אף לא בהכרח קיים. קיום יחסי מין יכול להיות, עבור חלק מהאנשים, אירוע נהדר, סוג של זרימה ואהבה וקשר. עבור אחרים זהו סוג של ביטוי עצמי, תחום שבו הם יכולים להרגיש במיטבם. יש כאלה שעבורם סקס טוב הוא כמו אומנות, יצירה. עבור אחרים, זה עיסוק לא נעים, אפילו דוחה, בפיזיות שבו, באובדן המרחק מהזולת שעלול להיות מאוד מאיים ולא נעים, עיסוק המתקשר לחוויה של כניעה והשפלה.
באופן דומה, יש שעבורם יחסי מין מבטאים קשר, ויש שמשתמשים במיניות דווקא כדי לברוח מקשר, מאינטימיות מלאה, אל עשייה. להמיר את הרגש בדחף, במעשה. יש שמרבים לקיים יחסי מין כדי להוכיח לעצמם משהו. למשל, שהם לא הומוסקסואלים. אצל אחרים, הסקס נהיה לאמצעי כדי להראות שהם “שווים”, כובשים.
ההתמסרות לחוויית התשוקה אינה פשוטה ואינה קלה. להרגיש תשוקה במובן העוצמתי, המלא, המתמסר, עלול להיות גם חוויה קשה וכואבת. קשה להתאוות ולרצות ולדעת שלא בהכרח נקבל. כשאנו מתמסרים לתשוקה באופן מלא זו חוויה מרגשת, שיכולה להיות בה התעלות ושמחה, אך גם הרבה כאב, פיזי ונפשי. מהותה של התשוקה מחלחלת אל תוך העצמות, זורמת בתוך הדם, מרעישה ומסעירה ואינה נותנת מנוחה.
טבעה של התשוקה הוא שלא ניתן באמת להשביע אותה. למשל, לפעמים בתוך סקס אנו מתאווים לסקס. ניתן להבין תשוקה ככמיהה מסמלת: אולי את השאיפה להתמזג, להיות לאחד עם זולת. אולי את המשאלה לחזור לרחם. אולי ביטוי לפנטזיה להוריד את כובד האחריות, “להינמס” קצת. להפסיק לחשוב. זה קצת דומה לחוויה של ציפה ושל מעוף. וזו לאו דווקא חוויה מינית, אלא חוויה של להפסיק לחשוב, או לחשוב מספיק…
האם התשוקה היא חוויה בינאישית? מחד נראה שקשה מאוד לספק תשוקה מינית לאורך זמן ללא זולת. האורגזמה המושגת באוננות לא תמיד באמת מרגיעה. יש שחוויות הקשורות לקשר יכולות ליצור רגיעה מסוימת, בעיקר בתקופה הראשונה של קשר, עד לסיומו של שלב ההתאהבות וההתמודדות עם האכזבה, הדחייה, או השגרה. מאחר וכמעט בכל מקרה משהו מסוג זה חייב לקרות, נראה שלהרגיש תשוקה בלתי ממומשת הוא חלק מהאנושי, מגורל האדם.
נראה שהתשוקה מתעתעת בנו. היא כאילו מכוונת למציאת פתרון, באמצעות אדם מתאים, אך כמו בנושא הרעב, כנראה שאין פתרון. יש, אולי, שובע לרגע. הרי גם בסוף ארוחה מעולה, כשאנו חשים כאילו אף פעם לא נרצה שוב לאכול, התחושה הזו נמשכת עד ארבע שעות… זה טבעם של יצרינו והדחפים המניעים אותנו.
עוד היבט של הנושא הזה עוסק בפיתוי, התמסרות וכניעה. המילה “פיתוי” טומנת בחובה איום וסכנה. רובנו, כשאנו שומעים אותה, חושבים על תשוקות אפלות, על חוה והנחש והגירוש מגן העדן. אנו חושבים על מיניות פרברטית, על האסור, על אובדן שליטה ופוטנציאל להידרדרות.
עם זאת, פיתוי עומד גם בבסיס של האהבה הרומנטית והמיניות המענגת, מספקת. הוא קשור לסקרנות ולעניין, לחיפוש אחר חוויות חדשות ומסעירות, לכמיהה אל החדש והמאתגר והלא מושג. פיתוי קשור לתשוקה, ותשוקה הכרחית לצורך מימוש. ויתור עליהן, במהותו, הוא כניעה לחרדה, לחיפוש אחר הבטוח יותר שהוא, תכופות, גם הפחות חי.
מידה של פיתוי קיימת, או יכולה להתקיים, כמעט בכל קשר. ההורה הטוב מפתה את ילדו להתנסות, לטעום, לחוות. הוא מעורר את סקרנותו ואת חושיו כדי לאפשר לו לחיות באופן מלא. הוא משתדל להיות רגיש, לא להציף, לא לעורר גריית יתר או גריית שווא, אך הוא מעביר לילדו את המסר שהעולם גדול ויפה ומעניין ושכדאי לחיות. ההורה החרד מדי, שאינו מסוגל לאפשר זאת, דן גם את ילדו לקיום חרד.
באופן דומה, גם הפסיכולוג, בעיקר בקשר עם מטופלים מסוימים, צריך לפתות. למשל, כשהמטופל מדוכא מאוד או מיואש ולא מאמין שמחכה לו משהו טוב אחרי המנהרה של העצב. למשל כשהמטופל נפגע ביחסים קודמים והוא שקוע בתוך עצמו ובתוך הפגיעה שלו, בעולמו, בבדידותו. למשל כשהמטופל גדל בבית עמוס חרדות שאינו מאפשר לצאת אל העולם. פיתוי אינו בהכרח מיני למרות שיש קשר הדוק בין חוויות של חיות, יצירה, מפגש עם החושים – לבין גוונים של מיניות.
כשהפיתוי “מצליח”, כשאנו מתפתים, עולה בנו הצורך להתמסר. התמסרות קשורה לנכונות עמוקה להינתן בידי האחר. היא נטולה מימד של שליטה, פיקוח או דרשנות. היא קשורה לאמונה ולאמון, ליכולת להיות אמיתי לגמרי, לתת לזולת להיכנס לתוכנו ולהכניס את עצמנו לתוכו. מייקל אייגן מדבר על ההתמסרות כ”געגוע לרפא פצעים עמוקים”. הוא מציע את המושג “געגוע יצירתי”: התקווה, למשל, יוצרת מרפא.
העצמי צמא להתמסרות. הוא צמא לחוויה של היות נתון בקשר מלא, עמוק, רואה. גם אצל הפגועים ביותר מבינינו כמעט תמיד נשאר הזיק, התקווה, שימצא האחר שניתן להתמסר לו. להבריא באמצעותו ודרכו. יש שזה קורה להם מול אהוב ויש שמול מטפל ויש שאפילו מול ילד. משהו נוגע בפנים ומעורר את הכמיהה והיכולת לחיות.
הסכנה שבהתמסרות היא שמתן אמון טוטאלי טומן בחובו את הסכנה שבכניעה. כניעה נראית די דומה להתמסרות, אך מהותה ותוצאותיה שונות לחלוטין. אייגן מגדיר כניעה כ”מסווה מתעתע לשלילה אלימה של העצמי האמיתי, בשם הקסם הכוזב של חסות האחר”. הוא מציע את המושג “געגוע הורסני” לתיאור המצב הזה. העצמי מתמסר אך במקום להיענות, להיות מוחזק ומרופא, הוא נרמס ומנוצל. העצמי נפרד מעצמיותו ונכנע לזולת שנחווה כחזק יותר. האחר משתמש באמון כדי לשלוט ולקחת.
הדיבור הזה, שנראה כל כך תיאורטי ופילוסופי, הוא חלק יומיומי מהחיים של כל אחד ואחת מאיתנו. בתוך כל קשר משמעותי יש מכל אלה. יש פיתוי ויש התמסרות ויש כניעה. כך בקשר רומנטי, כך ביחסי הורים ילדים, כך בחברות.
ויתור על הנכונות להתמסר כאמצעי למניעה של פגיעה הוא ויתור על החיות והחיים. מאידך אמונה עיוורת, בכל מצב כמעט, תוביל לכניעה ופגיעה. הטיפול הפסיכולוגי מכוון לרפא דרך התמסרות. כך גם התשוקה, האהבה והמיניות, ביסודן.
