כל אחד מאיתנו זקוק לאהבה. האהבה היא התשובה לבדידות, לחוסר המשמעות, לחרדה. הפתרון לרבות ממצוקות החיים. לאהבה פנים רבות: אהבה בין גבר לאישה, בין אישה לאישה ובין גבר לגבר, אהבה ארוטית, אהבת הורה וילד, אהבת אדם לעצמו. עם זאת, בה במידה שהאהבה חיונית – כך לעולם היא אינה מובנת מאליה, היא חמקמקה ורבת פנים ומביאה עמה גם חרדה וכאב. במילים אחרות, היא תשובה לסבל ובה במידה גם, לעיתים קרובות, הסיבה לסבל הנפשי.
בדרך כלל, בראשית יש באהבה תקופה של "ירח דבש". במצב זה, האהבה היא טוטלית, נשענת על מיזוג כמעט מלא ועל אידאליזציה, האדרה של האהוב, ודרך עיניו – האדרה של העצמי. אלא שזה מצב זמני וכמעט תמיד אחר כך מופיעים הקשיים. תחומי עניין שונים, סגנון רגשי שונה, בעיות כלכליות, בריאותיות. הולדת של ילד משותף – אהוב, אבל שזקוק להרבה מתשומת הלב שקודם היתה מופנית לבן הזוג. אכזבות, פגיעות, תסכול. אהבה היא מסלול שמזמן קשיים וכאב. ככל שהיא טוטלית, כזו שלא מכירה בצורך של האהוב להיות שונה ונפרד – כך היא גם נדונה לכישלון.
עם הזמן, בכל קשר, עולים צרכים ותכנים הקשורים לקונפליקט: האפשרות להינטש, להיות פחות טוב מבן הזוג, פחות מוצלח. הקנאה בקשרים אחרים של בן הזוג. העדפתו, לעיתים, לראות משחק כדורגל ולא להיות עסוק רק בזוגיות. מכאן, האהבה הזוגית היא מענה חלקי בלבד למצוקת החיים: במקרה הטוב, היא נשמרת לאורך זמן בחוויה של בטחון ויחד, של מין מספק ושל עניין משותף. במקרה הרע, ובעיקר כשהצורך רב מידי – האהבה לא תשרוד, גם לא באופן הזה. ואז מצטבר כעס, פרידה, ושוב בדידות וכמיהה.
ה"פתרון" עובר דרך אהבת אדם לעצמו. האפשרות להרגיש אהוב גם כשההורה, אחר כך בן הזוג, אינו זמין. היכולת ליהנות מחברת עצמך, ולבנות רשת של אהבות נוספות שמחזקות את אהבת העצמי ועל ידי כך גם את אהבת בן הזוג. רשת כזו בנויה מאוסף רב של אהבות שגם הן משתנות תדיר. ילדים, עבודה, חברים. תקופות של יצירה, תקופות של מוזיקה, של ים. הרשת הזו מורכבת ממכלול של גורמים כמו נטיות אישיות, יכולות, הישגים. היא משנה את עצמה. אהבה לידיד, למשל, פותחת צוהר לעולמות חדשים שהם חלק מהאהבות שלו.
הידידות האמיצה והחברוּת הן חלק משמעותי מאוד בחוויה של אהבה. בשונה מקשר עם הורים, בני זוג וילדים, בחברות יש הרבה מאוד מרחב. היא מאפשרת להיות באינטימיות סלקטיבית – אינטימיות מתוך בחירה, כשמתאים, כשנכון. אין בה את הטוטליות של אהבת גבר ואישה או הורה וילד, יש בה מן התאוֹמוּת, התחושה של אחר שהוא כמוני, הדדיות. חברות נפש, כזו שיש בה מקום לשמחה ולכאב, לשיתוף, אך רק מתוך ובמידה הרצויה בכל רגע, יכולה להיות הבסיס לאושר.
אבל כדי להגיע לקשרי אהבה כאלה יש צורך באורך רוח, בפתיחות לחוויות חדשות, ביכולת לשאת גם את הרגשות הקשים של כאב, כישלון ובדידות, כחלק מהקשר. הצורך באהבה, במידה רבה, הוא האויב הגדול של האהבה. כעומק הצורך כן עומק האכזבה. היכולת לתת ולקחת חופש מירבי הכרחית כדי שהאהבה תשרוד. וכל זה מחזיר אותנו לעיתים קרובות לנקודת ההתחלה, זו של הקשר עם ההורים.
הכמיהה לאהבה, למגע לליטוף, עוברת כחוט השני לאורך החיים, מלווה מלידה ועד מוות. יש בה כדי לאפשר לחיים להיות ים של אושר, או ים של אכזבות, או גם וגם, והיא העיקר של מה שאנחנו יכולים להשיג בחיינו, וגם מה שלעולם לא נשיג. היא שנותנת את המשמעות למה שאנו רוצים ועושים וכל כך משתדלים לרכוש, ולפעמים נראה שהיא כבר כאן – ושוב חמקה לה, משחק של צללים, של מציאות ופנטזיה, של יש ואין.
אובדן הכמיהה לאהבה, בשל אכזבות וכאב נפשי, הוא ויתור נורא, הוא הבחירה במוות הנפשי, הסכנה של להלך כצל בין החיים, לחכות לסוף.
הכמיהה לאהבה לובשת אינספור צורות ופנים, משתנה כל העת, כמעט לעולם אינה מושגת, כמעט לעולם היא כן. היא נמצאת בתחום של היצירה, במרחב של משחק החיים.
אהבת התינוק להוריו עמוקה מכל. הרצון להרגיש את הידיים המחבקות והפה המנשק והחיוך האוהב והעיניים הנוצצות. לפעמים, אמא ואבא עומדים שם מעל מיטת התינוק, רוצים אותו, צריכים אותו. זה האושר של הפעוט ולא פחות מזה האושר של אמא ואבא הרואים את פרי אהבתם, את ההתממשות שלהם, זקוקים לה באופן לא פחות נואש מהצורך של הילד בהורה.
והתינוק הופך לילד, כבר לומד קצת להסתיר, פחות לבכות כשאין, וההורים לומדים קצת לשחרר, לא לחנוק, למצוא עוד נתיבים לצורך הענק הזה. עוד ילד, עוד אהבה להורה הנוסף, לאנשים נוספים.
ובגיל ההתבגרות המרחק קצת גדל, צריך לאפשר פרידה, אך האהבה לא פוחתת, אולי גוברת, טומנת בחובה עוד ויתורים, הילד פחות בבית, פחות שלך, וכך צריך להיות.
ובאמצע החיים הילדים כבר גדלו, וצריך למצוא פתרונות אחרים. האהבה לילדים לעולם לא פוחתת אך המשמעות היומיומית שלה, הפרקטית, זו של טיפול וטיפוח והשגחה, כבר לא רלוונטית. צריך כעת לחכות לנכדים, למלא את העולם באהבות נוספות ואחרות. זו המשימה החשובה ביותר. זה תמיד מלווה גם במשבר, באובדן ובאבל, אבל גם בצמיחה והתחדשות. כי בגיל הזה האדם צריך לחזור להשקעה מסיבית יותר באהבה עצמית, בין אם לחזור למה שהיה לו בגיל העשרים ובין אם לבנות את האהבה הזו על מה שנרכש והושג מאז.
האהבה נמצאת בקשרים בהם אתה חש שמקבלים אותך, את כל כולך, שאוהבים את היתרונות שלך ואת החסרונות שלך. באהבה, החיסרון אף הוא מעין יתרון. החולשות נתפסות כדבר מיוחד, או חכם, או מצחיק. כשאין אהבה, החסרונות הם פשוט חסרונות. בקשר של אהבה יש לעיתים תחושה של תאוֹמוּת נפש – וזו חוויה שנותנת כוח, חיות, אושר. היא מאפשרת למצוא משען כשקשה, ומישהו שיהיה שותף לשמחות ולהישגים, בלי לתת לקנאה, לפחד, להרוס את הטוב. חיים בלי אהבה הם ריקים, לא די מספקים, מועדים לפורענות.
באהבה רומנטית טמונות חוויות רגשיות נפלאות. אהבה שבה כל מחשבה על האהוב, כל מגע איתו, מעורר התרגשות וחדווה וציפייה. אהבה סוערת ולעולם אינה לגמרי מושגת. כשהאהוב נכבש לחלוטין הוא כבר חבר, אדם אמיתי, לא עוד פנטזיה. וכך במעשה האהבה יש הגשמה של חיים אך גם התחלה של מוות – מות הפנטזיה האידיאלית. היכולת לעבור את האבל הזה בלי לפגוע במהות האהבה, באהוב, בעצמך, היא אומנות האהבה. לעולם אינה מובנת מאליה, לעולם אין לקבל אותה כמה שתמיד יהיה שלך – כי אז תאבד – או בתוך השגרה ואובדן ההתלהבות, או בתוך הפרידה.
ככל שאנו מתבגרים ומזדקנים התחושות האלה משתנות ומתעצבות מחדש. לעיתים אנחנו יותר פנויים אליהן, יותר זקוקים להן, פחות עסוקים בבנייה העצמית שמאפיינת את ראשית החיים. לעיתים, אנחנו מסתגרים יותר בתוך עצמנו, בונים אהבה עצמית חזקה דיה שמאפשרת להרגיש אהוב גם בלֵבד.
סכנת הויתור על האהבה אורבת תמיד, לא רק בגיל המבוגר. תינוק שחש שלא אוהבים אותו עלול להתייאש ולוותר. ילד הסובל מקשיים חברתיים בגן או בבית הספר עלול להיות מוצף על ידי הטראומה, להרים ידיים. מתבגר השרוי בסערת הרגשות של הגיל הזה עלול לחוש שהשנאה והכעס מציפים אותו עד שלא נותרת אפשרות גם לאהבה. אדם צעיר שאינו מצליח לממש זוגיות ארוכת טווח עלול לחוש דחוי, לא מותאם, לא ראוי לאהבה. ואז הוא נסוג לחיים של בדידות, או שמתפשר על בן זוג שאינו בהכרח גם אהוב.
הבחירה, בכל גיל, תקבע את מהות חייך. בריחה לפנטזיה במקום בנייה של מציאות, בריחה למציאות מפני הפנטזיה, ניסיונות לבנות קשרים למרות כל הכישלונות והאכזבות מול ויתור וייאוש. היכולת להתאושש ממשברים, מאובדנים, ולקום ולחפש שוב חיים.
מי שהתחיל את חייו ללא אהבה של הורה, ללא המסירות והחום שתינוק זקוק להם כאוויר לנשימה, מתחיל את חייו ממקום כואב עד מאוד. עם זאת, בהמשך החיים אנו פוגשים חוויות רבות נוספות, חלקן חיוביות ומגדלות וחלקן טראומטיות ומצמיתות. והחוויות האלה, הצטברותן, היחסים ביניהן, משנים תדיר את נפש האדם. פגשתי אנשים שעברו ילדות של אימה, של טראומות מתמשכות, של התעללות – והשכילו למצוא להם פיצוי ותיקון ואהבה. פגשתי גם כאלה שכתינוקות וכילדים היו מוקפים בחום אבל המשך החיים גרס אותם, והיום לא ניתן עוד למצוא כמעט את שרידי האהבה ההיא. לעיתים, טיפול פסיכולוגי יכול לאפשר לאדם למצוא בעצמו את היכולת לאהוב, לאפשר לאחרים לאהוב אותו, לתת לנפש הזדמנות לחוות אהבה.
