אחד הכוחות המניעים המשמעותיים ביותר בחיינו מקורו בפנטזיה. הפנטזיה מכוונת את התנהגותנו, מכתיבה את מהלך חיינו, מלווה אותנו לכל אורך היממה, קובעת במידה רבה את מצב הרוח ואת מבנה האישיות, ועם זאת אנו כל כך ממעטים להכיר בערכה, לבדוק אותה, אפילו להודות בקיומה. המונח פנטזיה מתייחס למשאלות הלב, לחזון, לכל מה שנחווה כמסוגל להעניק סיפוק.
אצל התינוק שזה עתה נולד, הפנטזיה היא שַד האם. השד הוא המזין, המרגיע, המעניק חום. השד, עבור התינוק, הוא הכל. כשהוא נמצא, הרי הוא בגדר "יש". כשהוא איננו ועולה הצורך בו – התינוק מתעורר, מתחיל לחוש רעב, ואז הפנטזיה מכוונת שוב אל אותו גורם כל-יכול, השד. לימים, התינוק מבין שהשד מחובר לאמא. ואז, הפנטזיה מתרחבת, כוללת בתוכה את הצורך באהבה ובאישור, בביטחון ובקבלה.
תהליך ההתבגרות הוא במידה רבה תהליך של הרחבת תחומי הפנטזיה. הצרכים הבסיסיים, במהלך התפתחות תקין, מפנים את מקומם לצרכים מורכבים יותר ויותר, עד לצורך ביצירה ובהגשמה עצמית.
מסלו, פסיכולוג אמריקאי המשתייך לזרם ההומניסטי, הציע כבר בשנות השישים את רעיון היררכיית הצרכים בתהליך ההתפתחות של האדם הבריא. לפי הגישה ההומניסטית, האדם מונע על ידי הצורך בהגשמה עצמית. כדי שזו תתאפשר, יש צורך בסיפוקם של צרכים בסיסיים וצרכי-על. הצרכים הבסיסיים הם אלה של מזון, חיבה, ביטחון והערכה עצמית. צורכי העל הם אלה של צדק, טוב, יופי, סדר ואחדות. הצרכים הבסיסיים קשורים לחסך, בהעדרם נוצרת תחושה של מתח וחרדה. צורכי העל קשורים לגדילה והתפתחות נפשית, להעשרה. כל הצרכים האלה הכרחיים לקיומו של האדם והם טמונים בכל אחד מאיתנו. חוסר סיפוק של צורך בסיסי עלול להסתיים במחלה פיזית או מוות. חוסר סיפוק של צורך-על יביא לתחושות ניכור, ייאוש, אדישות או ציניות, כלומר ל"מחלה" של הנפש.
יש להבחין בין צרכים, משאלות ופנטזיות. צורך הוא גורם מניע שסיפוקו הכרחי לצורך הקיום, כמו למשל הצורך במזון או הצורך באהבה. משאלה היא גורם מניע שחשוב לממשו אך הוא אינו הכרחי לקיום, כמו המשאלה לטייל או להתעשר. הפנטזיה היא כוח מניע הרבה יותר רחב ובדרך כלל אינה ניתנת למימוש מעשי ומיידי:
הפנטזיה היא הרבה יותר מאשר צורך או משאלה. היא זו המעניקה משמעות, כיוון. היא במידה רבה משותפת לכל אדם באשר הוא ובו-זמנית היא שונה לחלוטין מאדם לאדם. למשל, פנטזיות מיניות מלוות כל אחד מאתנו לאורך מרבית שעות היממה. הכוונה כמובן אינה לאקט המיני עצמו בלבד אלא למיניות במובנה הרחב, של אהבה, מגע, חום וקשר, של חיוניות. זהו נתון אוניברסאלי שכבר פרויד הכיר בו (למרות שרבים בינינו עדיין מתכחשים לעוצמתו). אבל אנשים נבדלים מאוד זה מזה באשר לעוצמת הצורך המיני, לאובייקט שלו, למה נחשב ראוי ונחשק, מותר או מספק.
אצל אחד זה יכול להיות מגע מיני עם בן המין השני, אצל אחר זה מימוש של פעילות פרוורטית מורכבת. אצל אחד מספיק לפנטז, המימוש הוא חלק כמעט לא משמעותי, ומרבית האנרגיה המינית מושקעת בערוצים אחרים המסבים סיפוק. אצל אחר זה צורך גשמי, הכרחי, יומיומי.
העיסוק בפנטזיות מיניות משתנה לאורך החיים, יש תקופות בהן הוא מרכז החיים ויש תקופות בהן הוא כעין לוויין בלבד. הוא משתנה גם בהתאם למידת הסיפוק בפועל. קיום בן זוג קבוע, למשל, יכול להפחית את העיסוק במין – או להגבירו, בהתאם לאישיות, והוא גם פונקציה של צרכים אחרים: אדם רעב, או מותקף – עסוק פחות במיניות, וכן הלאה. אבל תמיד הפנטזיה המינית היא ברקע, במידה זו או אחרת, בצורה זו או אחרת. פנטזיות מיניות הן יותר מאשר הצורך במין, שניתן לספקו על ידי קיום יחסי מין, או המשאלה למין עם בן זוג אהוב או נכסף, שגם אותה ניתן לממש. מיניות כפנטזיה עוסקת בחוויה אידיאלית במהותה, כמו הרצון להיות לאליל מין, או הרצון במין "אסור", מין שאינו יודע גבולות ומעצורים.
המיניות כאן היא לצורך הדגמה בלבד. לכל אחד מאתנו מגוון רחב של פנטזיות נוספות. אצל חלק מהאנשים ישנה פנטזיה להיות "המציל". אלה בדרך כלל אנשים שמרגישים רצון לתת, לעזור לזולת. המקור של הפנטזיה הזו משתנה מאדם לאדם. לעיתים, זהו ניסיון לשחזר, לתקן: הילד שבאדם כל כך רצה שיצילו אותו אז, כשהיה קטן – מפני הבדידות, או המתח, או הכעס. לעיתים, זוהי תולדה של הזדהות עם אם או אב טובים ומיטיבים שאנו רוצים להיות ראויים להם, טובים כמותם.
הפנטזיה הזו יכולה לשאת אופי של חלומות בהקיץ, כמו אירועים בהם האדם מציל אנשים מאסון, מונע פיגוע המוני, מצליח להציל תינוק מגלגלי מכונית נוסעת. לעיתים קרובות, הפנטזיה הזו מביאה לבחירת מקצוע של מציל. מציל בים, או מציל נפשות – רופא, מדען שמגלה תרופה לחולי, מפקד שמצליח להגן על חייליו, על העורף, על המדינה. בבסיס הרבה מההתנהגויות ההרואיות האלה יש פנטזיה כזו, וכולנו נשכרים ממנה.
הפנטזיה היא מקור למוטיבציה, לבחירה. היא מהווה בסיס לארגון האישיות, החוויה והעשייה. למשל, יש אנשים שהצורך הבסיסי ביותר שלהם, הפנטזיה האולטימטיבית, היא בטחון. אצל אנשים אלה השגת חיי שגרה ונחת, במיוחד עם בן זוג קבוע המספק הגנה ויציבות, עם דירה ואולי גם ילדים וכלב – נחשבת להתגשמות הפנטזיה. אצל אחרים, דווקא הרפתקאות, שינויים, חוויות חדשות – כל אלה הם הכוח המניע המרכזי. השגרה, לאנשים אלה, היא אויב. הביטחון והיציבות מתקשרים לתחושת שממון ואי מיצוי החיים. הצורך ב"עוד" חזק מכל צורך אחר. אנשים אלה נוטים לחיות "על הגבול" ועל ידי כך הם מושא לקנאה והערצה מחד, אך גם נחווים לעיתים כחריגים, לא בשלים, לא אחראיים.
אדם יכול להיות מונע על ידי הצורך בתהילה או בהצלחה. לצורך הזה מתלווה פנטזיה של קבלת הערכה ואישור מהסביבה. זה מתחיל בהורים, ומגיע עד לצורך להיות מוכר על ידי כולם, להיות מנהיג העולם, לזכות בפרס נובל וכן הלאה. גם כאן יכולה הפנטזיה להיות כוח בונה המכוון ליצירתיות ולתרומה למין האנושי כמו אלברט אינשטיין, או זיגמונד פרויד – אך גם כוח הורס כמו זה של נפוליאון או היטלר. זה יכול להיות מניע להישגים והצלחות אך גם בסיס לתסכול אינסופי, כשאדם שואף למקום שאינו מתאים לו או שלעולם אינו מסופק.
לעיתים, הפנטזיה להיות נאהב היא הכוח המניע המרכזי. גם כאן, זה יכול להיות נאהב על ידי הורה ואחר כך בן זוג וילדים, וזה יכול להיות נאהב על כולם. זה יכול להביא להתנהגות קונסטרוקטיבית ונעימה, אך גם להיפוכה. חלק מהפדופילים, למשל, משתמשים בילדים קטנים לצורך הסיפוק של הצורך הזה. מקרים רבים של גילוי עריות נוצרים על רקע הצורך של מבוגר במשפחה לקבל אהבה.
אבל לפנטזיה יש משמעויות נוספות, יומיומיות יותר: מאחרי כל מעשה יש מוטיבציה או צורך. הצורך הוא הגורם הברור יותר, למשל אדם רעב – יאכל, אדם עייף – יישן, וכן הלאה. כל התנהגות מורכבת יותר מונעת על ידי פנטזיה: אדם מקיים חיי חברה מתוך צורך להיות נאהב, מתחתן כדי לזכות בביטחון, רוכש מכונית יפה כדי לזכות בהערכה וכן הלאה. מידת ההתאמה בין הפנטזיה למעשה קובעת את תחושת ההנאה והסיפוק. למשל, אדם המחפש יציבות ומתחתן עם בת זוג דומה לו ירגיש נינוח וממומש יותר מאותו אדם בחיים עם אישה הרפתקנית מאוד.
כל זה נשמע כל כך ברור, כמעט מובן מאליו. ובכל זאת, כמה מעט זמן אנו מקדישים להכרת הפנטזיות שלנו, לבדיקתן. לפעמים חיים שלמים מוקדשים להשגת פנטזיה מסוימת שבדיעבד לא הייתה אלא צורך משני, שאדם מודע לעצמו לא היה בוחר בו כמרכז חייו. אדם יכול לרדוף אחרי ממון, או אחרי קריירה, גם במחיר של הזנחת המשפחה וחיי החברה, ואז לעת זיקנה לגלות שבעצם מה שבאמת רצה זו אהבה. אדם יכול להרגיש תלות בבן זוגו, מתוך תחושה שבן הזוג הוא הבסיס לביטחון שהוא כל כך צריך, ואז לגלות שאותו אדם ניצל אותו, אפילו התעלל בו, ולבסוף גם נטש, שהפנטזיה של ביטחון עיוורה אותו מלראות עם מי הוא בעצם חי, ובאיזה מחיר.
דוגמאות:
כרמית חיה כל חייה עם בן זוג שהתעלל בה, מתוך אמונה שהביטחון שהוא מציע שווה את כל זה, מתוך רצון לשמור על מסגרת משפחתית עבור הילדים ועבור עצמה. אבל כמה מעט בטחון יש באמת עם בן זוג שמסוגל להתעלל בך. מי שמסוגל להרע לך, להתייחס אליך כאובייקט ולא כאדם שלם, גם לא יהיה שם כשתצטרך אותו.
כרמית התנחמה כל חייה בפנטזיות על אהבה אמיתית, רומנטית, מלאה, פנטזיות שהובילו אותה אל הריקוד, אל זרועות מאהבים, אל מערכות יחסים שסיפקו באופן רגעי את הפנטזיה – אך כשהסתיימו, הותירו אותה שוב ושוב נטושה ומפורקת. היא התנחמה בפנטזיות שילדיה יצליחו עבורה, שהם ישיגו את מה שלא הצליחה היא להשיג, פנטזיה שכל כך הרבה הורים שוגים בה, רק כדי לגלות שילדיה מרגישים מנוצלים, עצובים, ושואפים להתרחק ממנה, מהמסגרת המשפחתית ומה"ביטחון" המזויף הזה, ככל שרק יוכלו.
כל הפנטזיות האלה, כשהן מובאות לבדיקה אמיתית, בדיקה הדורשת אומץ רב, יכולות להוות בסיס ומנוף לשינוי. ההכרה בצורך להיות נאהבת הביאה את כרמית לבניית מערכות יחסים בשלות יותר, מלאות יותר, עם חברות. היא הביאה אותה לניתוק הדרגתי מהבעל ומה"ביטחון" שהוא מעניק והביאה אותה לייחס פחות משמעות לקשרים החולפים עם גברים מזדמנים, כך שלא תתנפץ שוב ושוב אל מציאות קשה מנשוא.
אצל גילה, הפנטזיה הייתה שאם תעבוד מספיק קשה ותצליח, רק אז תזכה להערכה ולאהבה שהיא צמאה להן כל כך. גילה עבדה מבוקר עד ערב ובאמת הצליחה, אבל האהבה וההערכה לא באו משם. היא הרגישה בודדה, מרוקנת. לא היה לה את הפנאי או המרחב הנפשי הדרושים ליצירת קשרים אינטימיים וקרובים. לא היו לה הזדמנויות לפתח קשרים והכרויות חדשות. ומעל לכל, היה ברור לה שההערכה לה היא זוכה היא מותנית: בהמשך העבודה הקשה, בתפקיד. ההערכה הזו למעשה לא קשורה כלל אליה, לגילה, אלא לפונקציה שהיא ממלאה. כשגילה החליטה להתפטר מהעבודה ו"להתחיל מחדש" היה הדבר מלווה בהרבה מאוד חרדה, אבל עם תקווה למימוש הפנטזיות בדרך יעילה יותר.
עופר חשב שרק אם יהיה חזק, כל הזמן, יעריכו אותו. שכל חולשה שלו תנוצל נגדו. שהכבוד מותנה בלהיות כל הזמן בשליטה מלאה. שרגשות אחרים, כמו רוך, עצב וכמיהה, הם סימנים לחוסר גבריות וחוסר פוטנטיות. עופר נחווה על ידי הסביבה כחזק אומנם, אך גם כאדם אכזרי שיש להיזהר ממנו. כאדם שאסור לחשוף בפניו חולשות שכן הוא בז להן. אשתו נמנעה מלדבר אתו על קשייה ועל מאווייה. ילדיו חששו מפניו, הסתירו את כישלונותיהם, את הפחדים שלהם, את צורכיהם. עופר נשאר בודד, ללא קשר אינטימי, ללא הרוך והחום והאהבה.
כל זה רק הביא לתהליך שהלך והסלים, כדרכם של תהליכים כאלה: עופר חש את ההסתייגות של ילדיו ושל אשתו, את היותו ללא חברי נפש, את המתח שמשתרר בכל מקום שהוא מגיע אליו. כך, חש עצמו יותר ויותר לא אהוב, לא אהוד. הוא ניסה להיות יותר בסדר, יותר חזק ומצליח. כך נקלע לתוך מעגל סגור של ניסיון, כישלון ופגיעה, אותו מעגל נצחי שהוא בלתי נמנע במצבים אלה. אמונה שדרך מסוימת היא האמצעי להשגת פנטזיה, ללא מודעות – לא לקיומה של הפנטזיה ולא לדרך שבה אדם פועל כדי להשיגה – עלולה להוביל להצטברות מתמשכת של ניסוי ופגיעה והתרחקות, עד כדי טרגדיה, בזבוז של החיים.
לעיתים הפנטזיה מקורה במשאלת ילדות. ילד שחש דחוי עלול לחפש אחר אהבה של כולם, כל הזמן. רבים מאתנו מקדישים את חיינו לפנטזיה הזו. אבל בעצם, כאדם מבוגר, לא צריך שכולם יאהבו אותנו. מספיק שאותו קומץ אנשים משמעותיים לנו יאהבו את מי שאנו. הכרה בפנטזיה מאפשרת לבחור בה מחדש – או להיפטר ממנה כמה שאינו נחוץ עוד. היכולת של אדם לברר עם עצמו מהן הפנטזיות שלו, מה הוא באמת רוצה, יכולה להוות פתרון לרבות מהמצוקות המלוות את מהלך החיים.
חברה סיפרה לי שכמתנה לגיל הארבעים היא קנתה לעצמה, לראשונה בחייה, מכונית חדשה. סיפרה לי על החוויה של לבחור לעצמה מכונית מבין כל האפשרויות שהיו אז בשוק. לכאורה, קניית מכונית היא אקט פשוט: הרבה מאוד אנשים מחזיקים בכלי רכב ולפי מספר המכוניות בארץ כמעט לכל אדם בוגר יש מכונית. חברתי ידעה זאת, כל מי שמסתובב בכבישים העמוסים של הארץ יודע את זה. אבל זו היתה הפעם הראשונה בה היא הרשתה לעצמה ללכת ולקנות רכב חדש, כזה שייצג בדיוק את הטעם שלה.
מכונית היא לעיתים סמל לאוטונומיה ושליטה, לתחושה שאתה זה שמחזיק בהגה של חייך. שאתה חופשי לבחור איפה תהיה, לאן תיסע ומה תעשה. לחלק מאיתנו, היכולת לפרגן לעצמנו את הבחירה, ותהיה זו מכונית, מעיל פרווה או מסע לאלסקה, היא הישג התפתחותי מרשים. התחושה שכבר מותר לך להיות מי שאתה ולבטא זאת באופן המלא ביותר.
בשיחות עם אנשים אני מוצאת לעיתים קרובות חלומות מהסוג הזה. אצל אחדים זה מתמקד בנושאים של רכוש ואצל אחרים זה מהסוג של טיולים וחופשות. אצל אחדים זה להתחיל לצייר או לכתוב ואצל אחרים זה להפסיק לבשל ולנקות. הרבה מהדברים שאנו עושים יש בהם מן "הניסוי והתהייה" או "ניסוי וטעייה". הם ביטוי לרצון להתאים עצמנו לציפיות ולנורמות. אדם צריך לטעום, לנסות, כדי לדעת מה הוא אוהב ומה מתאים לו. ככל שיפתח ליותר אפשרויות כך בסופו של דבר יוכל לבחור לעצמו את הכיוון שלו. ואת החופש הזה ניתן וצריך לממש. התהליך הזה של בחירה ומימוש הוא חלק מהותי מהרווחה הנפשית, מהפוטנציאל לאושר.
לא כל פנטזיה צריך ואפשר לממש. למעשה, יש פער גדול מאוד בין פנטזיה לבין מימוש, והמעבר של הגבול הזה הוא תמיד מובחן ומשמעותי. לעיתים זהו מעשה של רגע אחד קצר, אך רגע הרה גורל שקדמו לו תהליכים נפשיים מהותיים, מודעים ושאינם מודעים. אתה יכול לפנטז על קניית מכונית אך אם תוציא סכום כסף שיסבך את מהלך חייך בעתיד, המחיר יהיה כבד. אתה יכול לפנטז על רומן עם העובדת הצעירה והיפה שלך אך אם תממש, אתה עלול לאבד את כל שבנית בחייך. ייתכן שזה ייגמר מהר וללא סיבוכים וייתכן שזה יוביל לשרשרת של אירועים שיכולה להסתיים בהרס הקריירה שלך, או חיי הנישואין שלך. הספרות והקולנוע מראים אינספור תסריטים כאלה. הסרט "בגידות בחיי נישואין" מלווה אותי תמיד בהתמודדות הזו. בסרט הזה, מה שמתחיל כמשחק, כשעשוע, הורס חיים של אנשים רבים.
מאידך, גם הויתור מראש מסוכן לא פחות. יש בו אשליה וקיפאון, יש בו מידה של מוות בתוך החיים.
אנו מהלכים אם כן על חבל דק שבין להעיז, להתאוות, לממש – מול לשמר, לאהוב, לתקן. שני הקצוות האלו הכרחיים כדי למצות את החיים, ואנו נדרשים אם כך לפתח את האומנות של להלך בין הקצוות, בין האפשרויות השונות. המאבק הזה נמצא בכולנו כל העת וההתמודדות שלנו איתו היא חלק ממשמעות החיים של כל אחד מאיתנו.
לפעמים, הבחירה הזו מביאה למצב של חרדה מציפה. זה הזמן לבקש עזרה: הדיבור על החוויות האלו הוא שיוצר את המרחב שבתוכו ניתן לבחור. הדיבור עוזר משום שהוא מעביר את הקסם הכמעט מיסטי, את המקום שכולו דחף ורגש, אל המקום הרציונאלי יותר. בדיבור כזה אין הבטחה לפתרון ידוע מראש. לכל החלטה, מימוש או ויתור, תהיינה השלכות. אך אפשרות הבחירה לכשעצמה מאפשרת לשמור על האותנטיות, המרחב והאושר האישי – בתוך ים הלחצים, הדרישות והמחויבויות.
