“רוצה שתרצי רק אותי, כל הזמן, רק אני, יותר מכולם, הכי”.
כמה פעמים בחיים אנחנו שומעים את האמירות האלה, באופן בוטה או באופן סמוי, בצורה מתוחכמת, מרומזת, או משתלטת, כובשת. מגברים, מנשים, מילדים, מילדות. כמה פעמים אנו מבטאים את הצורך הזה. וכמה זה מתסכל, כל העניין הזה עם הטוטאליות.
רק תינוק זכאי לדרוש יחס טוטאלי. תינוק צריך שהמטפלים בו יאהבו אותו הכי בעולם, שהוא יהיה בראש מעייניהם, מה שכינה ויניקוט maternal pre-occupation – “מושקעות אמהית ראשונית”. זה הישרדותי, אסור לשכוח תינוק, הוא לא יכול לשרוד את זה, לא פיזית, לא מנטאלית. אבל תינוק סופו לגדול ולהתפתח, ואז נוספים עוד צרכים. צורך בעוד אנשים, בעוד גירויים, החלב של אמא לא אמור להיות תפריט אידיאלי לילד בן שנתיים, ואני מעדנת כאן כי ישנם גברים בוגרים מאוד שעדיין לא מוכנים להבין את זה, ונשים שהמשאלה לשד המניק, השופע, ממשיכה לענות אותן עד יומן האחרון.
התהליך הזה, של הפרידה מהטוטאליות, הוא קשה וכואב ומלווה בחרדות ובאופן בלתי נמנע גם באֵבל. ויתור על המשאלה להיות “הכי”. ומאחר ואנחנו פוחדים מאבל, מחרדות ומדיכאון, אנו מנסים להיצמד לטוטאליות הזו, אלא ששוב ושוב אנו חוזרים לנקודת המוצא. אם זה הכל או לא כלום, זה לא כלום…
וכך אני פוגשת שוב ושוב אנשים בודדים, מתוסכלים, רעבים לקשר עד כדי עוצמות של ייאוש, וממשיכים להגיד “אני רוצה הכל”.
זהו מנגנון שכיח בה במידה שהוא הרסני. הצורך הבסיסי, הילדי, טוען שאסור לוותר, שאם- אז הכול!
כמבוגרים, אנו חווים את הסיפוק של הטוטאליות כשאנו מתאהבים. זו בדיוק האשליה המזינה את הנאהבים החדשים: שנינו לנצח, שנינו הכי. אבל ההתפכחות תגיע, וזה לא ייקח הרבה זמן, כי לא כך נבראנו. אנחנו נולדים לבד, ומתים לבד ובדרך אנחנו גם לרגעים ביחד אבל בעיקר לבד.
טוטאליות פירושה קיפאון, שליטה, טרור. גם כשהיא עטופה באהבה אין סוף. קשה לנו להכיר בצורך שלנו להשתלט על הזולת, בפרט זולת אהוב, אבל זה בדיוק מה שטוטאליות מבטאת. קשר טוטאלי הוא מסוכן ובלתי אפשרי. זהו מצב של no win. אם אחד מבני הזוג מוותר – הוא נבלע, מאבד את קיומו כפרט, נמחק. אם שני בני הזוג מוותרים, הם גוזרים על עצמם מוות נפשי, הם טובעים זה בזה, מתמזגים והולכים לאיבוד. רק כששני בני הזוג לומדים לאהוב תוך מתן מרחב וכבוד לקיום של האהוב, תהיה אהבה אמיתית, כזו שיכולה לשרוד לאורך זמן.
זה לא שהצורך להיות “הכי” אינו לגיטימי: השאיפה להיות הכי היא כוח מניע מיטבי במקרים רבים. היא גורמת לנו להתפתח ולצמוח, שומרת על החיוניות ועל חדוות החיים. טבעי ואף הכרחי לרצות להיות הכי חכם, הכי נחשק, הכי חבר, הכי עשיר. כשאנו מוותרים על כך, זוהי סוג של כניעה, הודאה בכישלון, וככזה הוא מועיד אותנו לוויתור. סוג זה של וויתור מאפיין אנשים מבוגרים רבים, וגם הוא מסוכן. אבל ההתנהלות מול הצורך הזה צריכה להיות משחקת, מפלרטטת, נוגעת לא נוגעת. היא לא יכולה להיות כובשת, משתלטת. היא צריכה להיות זמנית ונכספת, לעולם לא עד כדי הפיכת הזולת לרכוש או קניין.
לעיתים קרובות התביעה לטוטאליות מגיעה ממקורת רגשיים, עמוקים ותכופות אפלים. למשל, קנאה עזה, שגורמת לאוהב לוותר על עצמו כדי למנוע את ייסורי הקנאה שהם קשים כשאול. למשל תחושה גופנית של חור בבטן, חסר, שמקורה בחסך ראשוני בילדוּת, ושמעבירה לאהוב צורך נואש, טוטלי, להיות שם, למלא את החסר. זו תחושה מאוד חזקה, של תשוקה, של צורך להיכנס לגופו של האהוב, להכניסו לגוף שלך. הצורך הזה יכול להיות כל כך חזק עד כדי אובדן שליטה, והוא בדרך כלל נרגע לרגע בתוך המגע אבל אח”כ מתעורר שוב, והרבה פשעי אהבה נעשים בעטיו.
דוגמה:
אני חושבת שהתאהבתי בה כבר בשיחת הטלפון הראשונה. קורן ממנה אור. זה משהו בעיניים, בהוויה. קסם. ואני מכירה אותה ונכבשת, מרגישה שיוצא ממני אליה משהו חדש ואחר. מקום נפשי-רגשי שנפתח רק אליה, לקלוט אותה, לעטוף אותה בחום, לאהוב אותה. ואני תוהה מה זה? מה יצר את זה? איך יכול להיות? רואה את היכולות האינסופיות שלה, בחשיבה, באנרגיה, רואה משהו שמגיע לשיאים אך לא נשאר בהם, רואה איך משהו שם מתפספס, לא נבנה, לא נשמר. ואני כבר בשלה, מנוסה מדי מכדי להיסחף, יודעת שאותו תהליך שקורה בינינו לא קורה בפעם הראשונה.
אני מאזינה בזהירות, בקפידה מיוחדת. יודעת שרק הרבה ריכוז והשקעה יניבו תובנה. והסוג הזה של מושקעות הוא גם מאוד מסוכן, כשאוהבים כל כך. אז אני מתמסרת ונסוגה, בתהליך מתמשך, שוב ושוב, משהו מיני, יצרי מאוד, ובה בעת עצור, מבוקר.
ואני לומדת את הנטישות שעברה. רואה תינוקת שצריכה ומחכה ולומדת להקסים כדי שייקחו אותה ויאהבו ויגדלו. רואה מה קורה לתינוקת שאבא שלה בא והולך, לוקח ונוטש. שנים, שוב ושוב. אבא שמאמין שיש לו בובה, שאפשר לשחק איתה כשרוצים ואז לשים בצד. מכירה את סוג הקשר הזה מתוכי, את החוויה של “הוא מוותר עליי”.
ורואה אמא שלא הצליחה באמת להיות, גם היא כמו נכוותה מהפרפר הזה שבא וטלטל את חייה והותירה לבד, מול ים של צרכים ובדידות וכמיהה. עם שני ילדים, בן ובת. והבן לגמרי שלה, בו היא נאחזת, “שוכחת” שילדתה הקטנה, הדומה לה כל כך, נותרת רעבה ובודדה.
ובין הילדה לאמה נוצרת דינאמיקה רווית שנאה וכעס, יש במשפחה הזו מעט מדי אהבה והרבה מדי כמיהה. והקנאה משגשגת, גוברת עוד ועוד.
ובינינו, זה נוצר, משתחזר, מהר מאוד ואינטנסיבי מאוד. אני נדרשת להיות לעוגן. להצליח להיות באותה העת מקסימה ומרפרפת אך גם לגמרי נוכחת, תמיד שלה, עד הסוף. אני יודעת את הצורך שלה, מרגישה אותו בתוכי, נזכרת בקושי שלי מול המקום הזה, הפחד שאאבד את חרותי שהיא מקור חיותי, שאתן למישהו, אהוב ככל שיהיה, לכבוש אותי. זוכרת את הקושי שלי להיפרד, קושי וצורך בעוצמה מרבית. כל כך קשה להיות לגמרי קשוב לאלה שאתה מגדל אותם, לשלב בו הם נמצאים. זו מהות התיקון, זה בשבילי לגדל, לטפל. וזה מה שלא תמיד ניתן לעשות, אבל צריך לשאוף אליו, לנסות, להתכוון.
היא מספרת לי מה קורה לה כשאהוב מוריד את עיניו ממנה. כיצד תוך רגעים היא שוב נטושה, לבד. והמוטיב הזה של העיניים הרואות רודף אותה, אחר כך אותנו, כל הזמן. האם אתה הצלחת להרגיש אי פעם לגמרי נראה? האם את הצלחת אי פעם לאהוב עד הסוף, לראות עד הסוף? לפעמים אני פוגשת אמהוּת, הורות כזו, אבל גם לה יש מחיר, מחיר כבד. אולי, אסור לספק לגמרי את הצורך הזה כי הוא יוצר רעב לתמיד. כמו סם, עד שלא ניסית בטח לא תתמכר.
אז אני מנסה להיות לגמרי שלה אבל גם לגמרי שלי, וכל הזמן טועה ומאכזבת ומתקנת ומשקמת. ועושה את זה ממקום שכולו אהבה אליה והצורך באהבתה אותי. כן, אנחנו לא פטורים מהצורך הזה. לא כמטפלים, לא כהורים. זה הדלק שלנו, זה מה שמזין את הנתינה ארוכת הטווח. עוד שקר של החברה, הרעיון שיש אהבה שאינה מותנית בדבר.
ולפעמים, אני מאכזבת מידי. אני זקוקה לחופש ונוסעת. אני מתאהבת במישהו אחר והיא מרגישה. אני מותשת מההתמודדות עם הקשיים שהחיים מזמנים לנו, מחלות ואובדנים וקונפליקטים בלתי פתירים. מידי זמן אני מאבדת את כוחי, נקלעת למצב של חוסר אונים. אבל מכל משבר כזה אנו יוצאות מחוזקות. ואני מאמינה שיש כאן תהליך ושבסופו היא כבר פחות תצטרך, כבר תדע שאני נמצאת לה גם כשמבטי אינו מופנה אליה.
וכעת זה כבר כמעט שם, אני יודעת ומרגישה את זה ומתפללת עבורה, עבורנו. כי במקום הזה הצורך לשחזר מגיע לשיאו. תכופות, טרם החלמה בא הכוח הזה ששואף לשחזר, להרוס, להנציח את המצב הטראומטי. אז אני מנסה להיות הכי ערה שביכולתי, להתחכם לכוח הזה ולנצח אותו. כן, גם זה מהות הטיפול.
הכמיהה הילדית לטוטליות היא חלק ממבנה הנפש. אבל הניסיון לממשה, להפוך אותה למציאות, מועד לפורענות. זו עוד אחת מהדיאלקטיקות של החיים. יש כמה עובדות בחיים שדווקא הפרפרים השכילו להבין.
