תחושות של עצב הן חלק מטווח הרגשות הרגיל והתקין. מעבר לכך, מי שלא מסוגל לחוש עצב – לא יוכל לחוות גם שמחה אמיתית. העצב הוא רגש שנע בטווח שבין דיכאון, דכדוך וחוסר שמחת חיים. האבחנה הנכונה של מהות הרגש וסיבתו הכרחית להתאמת הטיפול. אבחנה נכונה היא לעיתים קרובות פתח לשינוי ולתיקון. במקרים רבים אחרים, היא בגדר הצלת נפשות.
הדיכאון הקליני מתאפיין בתסמינים ברורים. בין אלה ניתן למנות הפרעה בשינה, הפרעה בתיאבון, תחושות של ייאוש וחוסר אונים, מחשבות על מוות, אשמה ודימוי עצמי נמוך. לעיתים קרובות מתלווה לדיכאון גם תחושת חרדה. במצבי דיכאון קשים האדם מפסיק לתפקד, כאילו כל עולמו חרב עליו. הוא עלול להתחפר במיטה במשך מרבית שעות היום (ראה למשל בספר חשיכה נראית). במצבים אלה האדם והסובבים אותו חייבים לוודא שיקבל מיידית עזרה פסיכיאטרית. זהו מצב מסכן חיים!
מאידך, יש מצבי דיכאון רבים שאינם כה טוטליים, אך עדיין פוגעים ביכולת להנות מהחיים, לתפקד וליצור. כאן יש צורך בהבנת סיבות העצב (או הדיכאון): לעיתים עצב בא ללמדנו דבר מה על משמעות הקיום ועל מצבנו בעולם. זה יכול להיות סימן אזהרה, נורה אדומה – משהו לא בסדר. אולי בך, אולי בסביבה, אולי באופן שבו מתנהלים חייך.
במקרים רבים דיכאון מבטא נטייה לתחושות אשמה, על רקע של מצפון רודפני ופגיעה באהבה העצמית.
במצבים אחרים, דיכאון יכול לבטא מצב משברי. הסיבה יכולה להיות חיצונית וברורה כמו במקרה של אבל, אובדן של אדם משמעותי ואהוב, מחלה קשה. במקרים אחרים, היא פנימית, אישית ובנויה מרכיבים לא מודעים. למשל, מצב חיים מסוים עלול לעורר מחדש טראומת ילדות שהודחקה, לחבר לחוויה בסיסית של היות לא אהוב, דחוי או נטוש, להחיות מחדש סודות והתעללויות וכן הלאה.
מאידך, דיכאון עלול לבטא גם מצב ביולוגי, הורמונלי, או אחר. זו מחלה נפוצה מאוד ולעיתים קרובות קשורה למוּעדוּת גנטית, מוּלדת. בימינו, הטיפולים התרופתיים למצבים אלה יעילים במידה יוצאת דופן. תרופות עשויות לחולל פלאים והחשש מהן עלול לבטא חוסר ידיעה או חלק מהפסימיות שאופיינית למצבי דיכאון.
הטיפולים הפסיכולוגיים למצבי דיכאון מגוונים מאוד. טיפולי CBT שמכוונים לשנות את מערכת המחשבות והעמדות שיוצרת את הדיכאון הם בעלי יעילות גבוהה ומוכחת היטב.
פסיכותרפיה דינמית יכולה לחשוף את מהות הכאב. גם כאן יש גישות שונות ומגוונות: יש שמתמקדות בהבנת מקורות העצב בילדות, יש שבמשמעות הכאב היום, יש הדוגלים בריפוי דרך הבנה ותובנה ויש שמאמינים בחוויה רגשית מתקנת.
העצב, וגם לעיתים מצבי דיכאון, הם חלק מהחיים. החיים מרובי קשיים ואבדות. בספריי הרביתי לעסוק בנושא זה, וקריאה יכולה לעזור מאוד בהבנת המצב ובהתמודדות עמו.
במיוחד בנושא הזה, חשיבות האבחנה המדויקת ובחירת הטיפול המתאים היא קריטית. טיפול בדיכאון או עצב שמבטאים חסך או מצוקה פסיכולוגית באמצעות תרופות, או לחילופין, טיפול במצב של דיכאון אורגני באמצעות פסיכותרפיה, עלולים להביא להרס חיים. מטפלים ומטופלים, או אנשים הקרובים לאנשים הסובלים מדיכאון ולא מסוגלים לעזור לעצמם, נדרשים לקחת אחריות אישית מיוחדת במקרים אלה שכן מחיר הטעות כבד מנשוא.
דוגמא: (מתוך הספר רגש, מגע, קשר)
משה הגיע לטיפול במצב של דיכאון. הוא כמעט ולא ישן, היה חסר תיאבון, הרגיש תחושות של חוסר אונים וחוסר ערך עצמי. התלונן על עייפות, ייאוש, חוסר מוצא. לדבריו, בעבר הכיר תחושות דומות אך מעולם לא בעוצמה כזו, ותמיד הדיכאון היה חולף תוך מספר ימים. משה גבר בן חמישים ושבע. אב לבן ובת, סב לשתי נכדות קטנות, "מקסימות". נשוי מזה כשלושים וחמש שנים. בעשור האחרון התייתם משני הוריו, אך לא עבר משבר בתקופה זו, הרגיש שנפרד מהם ושהלכו לעולמם בשיבה טובה, "זה חלק מהחיים". הוא מציין שהוא שמח שאינם יכולים לראותו עכשיו, לחזות "במפלתו".
משה עבד כל חייו כסוכן ביטוח. בתחילה כשכיר ואחר כך כבעל סוכנות עצמאית ומצליחה מאוד, בשיא פריחתו העסיק עשרים אנשים. הוא הרוויח היטב, חי חיי רווחה כולל נסיעות לחו"ל, בילויים, עזרה לילדיו לפי הצורך. לפני כשנתיים נפתח נגדו תיק פלילי במשטרה. אחד מהמבוטחים טען שלא העביר את כספי הביטוח לחברה במלואם, שהונה אותו במשך תקופה ממושכת. בחקירת המשטרה עלה חשד לעבירות דומות נוספות. משה נאבק להוכחת חפותו בכל דרך. לבסוף, זוכה ממרבית ההאשמות שיוחסו לו, אך השופט ציין שהיה טעם לפגם בדרך ניהול הסוכנות. עם סיום המשפט, דווקא כשהלחץ הסתיים, משה נשבר. תוך מספר שבועות הופיעו כל הסימפטומים של דיכאון קליני, כולל מחשבות להתאבד. במצב זה הופנה אליי.
פגשתי גבר נאה, לבוש היטב, אך נראה פסיבי ומותש. הוא הסכים לבוא לטיפול רק בשל הלחץ של אשתו וילדיו שהתחננו שיקבל עזרה. בפגישותינו, סיפר לי שמרגיש שבייש את בני משפחתו. שאות הקלון לא הוסר, למרות שזכה במשפט. שהוא מרגיש אשם, שלא מגיע לו לחיות. לא מגיע לאשתו להתעורר בבוקר עם גבר שסרח. הוא מסרב לפגוש את חבריו הרבים, אינו מסוגל להביט להם בעיניים. כשמנסים לעודד אותו, הוא מרגיש שזה נעשה מתוך רחמים, שאף אחד לא באמת סולח לו.
משה היה מגיע לפגישות ועונה לשאלותיי, אך לא באמת יוצר קשר, נשאר מנותק ובודד בכאבו. בהדרגה, הפגישות הפכו גם עבורי לסיוט. שתיקות מעיקות, חוסר אונים. הרגשתי שאני מנסה ומנסה – אך לא מצליחה למצוא כל דרך להגיע אליו, להיות איתו. כאילו הוא נמצא מאחורי מסך בלתי נראה ובלתי עביר. ניסיתי לדבר, לפרש, לשתוק. ניסיתי להציע טיפול תרופתי, לערב את בני משפחתו – אך ללא הועיל. הרגשתי פחד הולך וגובר פן אומנם יתאבד. הרגשתי שאני מאבדת אותו. החרדה שלי הלכה וגברה. משה המשיך לשתוק והסכים לדבר רק על המשפט, על האשמה שלו.
פריצת הדרך הראשונה הושגה כשבאחת הפגישות, אולי מתוך ייאוש, שיתפתי אותו במה שעובר עליי. סיפרתי שאני מרבה מאוד לחשוב עליו, לעיתים עד כדי קושי להירדם בלילה, חוששת שיפגע בעצמו, מרגישה אשמה על שאיני מצליחה לעזור לו, חסרת אונים, מפוחדת. סיפרתי לו על דיכאונות שפגשתי, שעברתי. על הידיעה שלי את הייאוש וחוסר האונים שבמצב זה, ואיך תמיד זה נראה, מבפנים, כמה שלעולם לא יוכל להיתקן באמת. באופן מפתיע, הסיפור הזה שלי נגע ללבו. הוא חש את כאבי והתעוררה בו אמפטיה אליי. חבל לו שאני סובלת, הוא שם לב שאני באמת משתדלת, לא צריך… האבסורד שבמצב הזה היה כל כך גדול עד שלראשונה מצאנו עצמנו צוחקים. במבוכה, בהיסוס – אבל עם ראשיתו של קשר בינינו.
הדיכאון הוא רגש בעל עוצמה אדירה. הוא מסוגל להשתלט על הכל. הוא מסוגל אפילו לשנות את צבעי העולם כך שהכל נראה אפור, עמום ודלוח. יש רמות שונות של דיכאון ואין מי שלא מכיר את הרגש הזה. הוא שונה מעצב, שאינו אלא תגובה הולמת לאירוע, לקושי או לאובדן. דיכאון הוא הרבה יותר טוטאלי, אופף, חסר הבחנה. בבסיס הדיכאון ניצבים תמיד האשמה והאובדן. אשמה על מה שהתקלקל ושאינו ניתן לתיקון. אובדן של הטוב, יהיה זה אדם אהוב, או ערך חשוב, או הדימוי העצמי.
יש להבחין בין דיכאון לבין תחושות של ריקנות וחוסר תכלית, שמקורן שונה מאוד. אצל משה, האשמה נבעה מהידיעה שקלקל. למשפחתו, לחברה שכל כך היה גאה בה, ללקוחותיו, לעצמו. האובדן היה זה של שמו הטוב, של ההערכה שקיבל, של מפעל חייו, הסוכנות שלו.
אשמה היא הרגש האנושי המפותח ביותר. מקורה בהבנה של ההרס, באמפטיה. התפתחות החברה עוברת דרך האשמה שמובילה לצורך להיות טוב יותר, לתקן. היא קשורה בפחד לאבד את אהבת ההורה הטוב, להרוס אותו. ללא אשמה אין אפשרות לאינטימיות, להדדיות בקשר. אבל אשמה יכולה להיות אכזרית מאוד, מענישה ללא רחם. הרבה ממעשי ההתאבדות קשורים לתחושה הזו. סופר-אגו נוקשה מידי, מצפוּן מעניש מידי, מוביל לחיים של סבל, סבל שמקורו בעצמי. זהו מעין סוכן פנימי שופט ומעניש, אך המשפט נעשה ללא רגשות, ללא חמלה, והעונש אינו תואם, אינו לוקח בחשבון את מגבלות האנושי.
אלא שהאשמה היא גם הבסיס לאפשרות של תיקון ואמפטיה, הרגישות לסבלו של האחר. אצל משה, הסבל שלי הוא שאפשר ראשיתו של תהליך. האמפטיה אליי עוררה אותו מקיפאונו, מהתהליך של שקיעה יותר ויותר בתוך עצמו, בתוך ההרס. זה היה רק צעד אחד קטן בתוך מסע מפרך, מתמשך. אך, זה היה.
בחלק גדול מהמקרים הנטייה לדיכאון ולתחושות אשמה מקורן בגיל הרך. בדרך כלל קשה מאוד לשנות אותן. היכולת לקחת אחריות ובו זמנית לשמור על מידה של סובלנות וסלחנות כלפי העצמי היא קשה מאוד להשגה. דיכאון מתמשך, או כזה שחוזר שוב ושוב, דורש תמיד טיפול. הוא יכול לעבור לבד – אך הוא יחזור.
הטיפול יכול להיות בשיחות, בתרופות, בשילוב ביניהן. אשמה ודיכאון מובילים לקיום מצומצם, פגוע. אין בהם מרחב של בחירה חופשית. הם משתלטים על האדם, גורמים לחוות את תוך האישיות, העצמי, כרע ופגום. התהליך ההרסני הזה קורה דווקא לאנשים טובים במיוחד, מוסריים בבסיסם. כאלה שלמדו לקחת אחריות – אך לא למדו גם להשתחרר ממנה.
