יש הפונים לטיפול מתוך תחושה שהם משיגים פחות, אהובים פחות, מקבלים פחות, מופלים לרעה, אינם זוכים לדי תשומת לב. מתחת לפני השטח, לעיתים קרובות כל אלה הם ביטויים לתחושה של קנאה.
מושג הקנאה משתנה מאדם לאדם: כסף, מעמד, כוח, סקס, חברים, כישורים, כל אלה יכולים להוות מוקד לקנאה. התחושות הן דומות: כעס, תסכול, תחושת נחיתות, חוסר יכולת להרגיש שלווה ושביעות רצון. העוצמות, מאידך, משתנות ונעות בין מצב רוח זמני וחולף, ועד לשקיעה בתוך סיוט של זעם וחוויה של חוסר שעלולים להתגבש אפילו עד כדי פרנויה.
ישנם סוגים רבים של קנאה: יש קנאה חיובית, המניעה להישגים, לרצון להצליח, להוכיח את עצמך (לסביבה ובעיקר לעצמך). קנאה כזו גם עשויה ללמד אדם מה הוא רוצה ומה חסר לו, להוות כוח מכוון. מאידך, קנאה יכולה גם להיות כוח מחליש ומסרס. היא עלולה ליצור תחושה של קיפוח, לעודד פסיביות וויתור. “ממילא לא אצליח להיות כמו…”.
הקנאה נמצאת בכולנו. היא לובשת אינספור צורות. קנאה במי שמוצלח מאתנו, אהוב מאתנו, יפה מאתנו. קנאה במי שיש לו יותר: כסף, חברים, בטחון עצמי. הקנאה של החולה בבריא, של הבת בבן, של הבן בבת. של המבוגר בנעורים של הצעיר, של הצעיר בניסיון ובביטחון של המבוגר. הקנאה היא כוח מניע: להצליח יותר, להשיג יותר. אך היא גם כוח הורס: בעלתני, רכושני, מפחית מערך. קנאה יכולה להיות מכוונת להרס הזולת כשאדם מרגיש שאינו עומד במשימות: אם לי אין – גם לך לא יהיה. הרבה מהפשעים הגדולים מבוצעים על רקע זה. הרבה מהכאב בתוך משפחות, בין זוגות, בין חברים – נובע מהמקור הזה.
מלאני קליין, מהפסיכואנליטיקאיות הבולטות ביותר של המאה העשרים, הייתה הראשונה שנתנה את הדעת לעומק ולעוצמה של השפעת הקנאה על חיינו. קליין היתה בין הראשונים שעבדו בגישה פסיכואנליטית עם ילדים צעירים. תצפיותיה הובילו אותה לפתח גישה הרואה באינסטינקט המולד, בתוקפנות ובפנטזיה, כוח מניע ראשוני המעצב את העולם הרגשי ואת אופי הקשרים של האדם הבוגר. היא הגדירה מספר סוגים של קנאה. קנאה במובן של צרות עין, אותו רגש ראשוני, פרימיטיבי, שמתייחס לצורך בבעלות על דבר, או תכונה מסוימת, שמיוחסת למישהו אחר. סוג זה של קנאה אינו מכיר במהות הזולת, בהיותו יצור שלם ונפרד. הוא מכוון להשגת בעלות וכל תוקפנות מוצדקת לצורך זה. השמדת אובייקט הקנאה מוצדקת, כדי להיפטר מהרגש הבלתי נסבל הזה. על פי מלאני קליין, הסוג הזה של קנאה הוא הראשוני והטוטאלי ביותר. מקורו בצורך של התינוק בבעלות על שַד האם המספק לו חלב. התינוק אינו יכול לשאת את המצב שבו כל הטוב שבעולם נמצא בחוץ, בשד האם – והשד אינו בבעלותו.
מכאן, הקנאה והתוקפנות, הרוע וההרס, הם חלק מהותי הנמצא בכל אדם מרגע לידתו. ככל שתינוק נולד עם יצר קנאה מסיבי יותר, או נתקל בחוויות קשות יותר של חוסר ותסכול, כך מהלך התפתחותו הנפשית יהיה קשה ופגוע יותר. הוא יתקשה להכיר בזולת כדמויות נפרדות ממנו עצמו, יתקשה להבחין בין רע וטוב. תינוק כזה עלול להתפתח לאדם כזה: אדם שאינו רגיש לסבל של הזולת, מתוך כך שהסבל שהוא עצמו עובר, בשל הקנאה, רב מנשוא.
מאידך, יש קנאה המבוססת על אהבה ועל הצורך להתחרות על אובייקט האהבה כדי לשמור על הבעלות עליו. כאן, ההרס אינו מהות הקנאה אלא הרצון לשמור על הנאהב כשלך. למשל, הרצון בתשומת הלב של אהוב, בלהרגיש מועדף, חשוב יותר מכל אחד אחר, הוא סוג של קנאה שאינה מכוונת להרס אלא לשמירה על הטוב שהושג. קנאה כזו היא מקור להישגים דווקא, כל עוד אינה משתלטת על שיקולים אחרים, כמו על היכולת לתת גם מרחב וחופש.
הסוג השלישי של קנאה, החמדנות, מכוון לקחת את הטוב שיש לאחר, בלי קשר לתוצאות. זה עלול להביא להרס האחר אך זו לא המטרה: המטרה היא להשיג בעלות על דבר נחשק. כאן, הרצון אינו לשמור את הטוב אלא לדאוג שלאחר לא יהיה יותר טוב: חמדנות יכולה לגרום לאדם לגנוב, אפילו דברים שאינו זקוק להם, לנסות לפתות את אשת החבר הטוב, לגזול את השייך לזולת, לא מתוך רצון או צורך אמיתי אלא מתוך הצורך לחמוד את ששייך לאחר.
לפי מלאני קליין, התמודדות עם הקנאה והתוקפנות שבעקבותיה היא הכוח המניע המרכזי של מבנה הנפש. הטיפול, על פי אסכולה זו, אינו מתייחס כמעט למציאות, לא העכשווית ולא זו של הילדות, אלא לפנטזיות הראשוניות, המולדות, המיוחסות לשלב הראשוני ופרימיטיבי בהתפתחות.
תיאוריות אחרות בנושא הקנאה שמות דגש מרכזי יותר על חשיבות הסביבה. תיאוריות אלה טוענות שקנאה מתעוררת רק כשהסביבה נכשלת: תינוק שחש אהוב ורצוי, שצרכיו מסופקים על ידי סביבה טובה דיה, לא יפתח קנאה הרסנית. קנאה, לפי גישה זו, היא תולדה של תסכול וקיפוח, של חוסר רגישות לצורכי התינוק המתפתח. הטיפול, בהתאם לכך, שונה לחלוטין ומתבסס על יחסי המטפל והמטופל.
מעבר לתיאוריות השונות, הסתכלות אמיתית של אדם בעצמו ובטבע יחסיו עם העולם תמיד תפגיש אותו גם עם הקנאה. אנשים נבדלים זה מזה בעוצמה ובאופי של קנאתם, אך אין אדם שאינו מכיר את הרגש הזה. קנאה מסיבית מדי היא הבסיס להרס של יחסים בינאישיים. אדם בריא בנפשו לא מסכים להיות לאורך זמן אובייקט, רכוש של מישהו אחר. מאידך, העדר קנאה עלול להוביל להעדר תחרותיות והישגיות, לפסיביות יתרה. לפעמים, העדר ביטוי חיצוני לקנאה עלול להיות בעצם הגנה מפני קנאה רבה מאוד, מודחקת, לא מודעת. אדם שלא מסוגל כלל לבטא את הקנאה שלו, גם לא יהיה מסוגל להשיג עבור עצמו את האמצעים למימוש צרכיו ורצונותיו.
במקרים הקשים, קנאה יוצרת קטסטרופה נפשית. היא מולידה תחושות של זעם, מערערת, פוגעת בבוחן המציאות, צוברת תאוצה בתוך הנפש ויכולה להביא לתפיסת האחרים כאובייקטים, כמושאי קנאה. פרנויה מסוג זה עלולה להוביל לתחושה שכולם נגדך, שרודפים אותך, שאתה נגזל. פרנויה בתחום הרומנטי למשל עלולה להסתיים בהתנהגות אלימה כלפי מושא האהבה.
מקורות הקנאה יכולים להיות יחסי אחים לא מאוזנים, תחושות קיפוח וחוסר ערך מילדות, תחושות של כישלונות חוזרים ונשנים וחוסר אונים לשנות את המצב, כאילו המזל פועל נגדך, לאחרים מצליח ואתה נופל, שוב ושוב.
תחושות קנאה שאינן מטופלות עלולות, כאמור, להתגבש לאורך זמן להפרעת אישיות. נוקשות, חשדנות וזעם מאפיינים אנשים הסובלים מכך. בדרך כלל המצוקה שלהם קשה, והם גם מביאים סבל רב על סביבתם. קשה לשנות מבנה אישיות כזה, לאחר שנוצר, אלא אם למטופל יש מוטיבציה ורצון כן לעבור תהליך של שינוי, לרכוש את האפשרות לתת אמון, לאפשר לחמלה ולאהבה לשגשג ולהפחית מתחושות הקנאה והכעס. בדרך כלל טיפול דינאמי ארוך טווח יכול לסייע. במצבים שגולשים לתחום הפסיכוזה, כלומר אובדן בוחן המציאות, יש צורך להיעזר גם בתרופות.
גם בנושא הזה האבחנה היא קריטית: האם יש לך סיבה לקנא? האם באמת אתה נבגד, דחוי, נכשל? או שמא אתה נושא פגיעה מהילדות, חי בצל אחרים והורים, לא מצליח למצוא את הדרך שלך אל האור, אל התקווה?
דוגמאות מהקליניקה:
הוריו של שאול רבו מאז ומתמיד. בזיכרון הראשון שהוא מביא לטיפול, זה שחובק בתוכו בדרך כלל את המשמעות העמוקה ביותר, המורכבת ביותר, שאול מתאר את המצב הבא: הוא בן חמש. מתחבא יחד עם אחותו מאחורי הספה. אבא עומד וצועק. אמא שוכבת על הרצפה, בידה סכין, צורחת, אומרת שהיא הולכת להרוג את עצמה, עכשיו. הוא זוכר חוויה של אימה. זוכר את אבא מסתובב בבית ימים, מסוגר, כעוס, שתוי.
שאול ילד מוכשר מאוד, יפה, בעל תושייה. הוא מתחבר לחגי, בן כיתתו, שגר לידו. בהדרגה הוא מוצא עצמו יותר ויותר אצל משפחת החבר. אוכל איתם, מכין שם שיעורים, מתייעץ עם אמא של חגי שהיא בדרך כלל חביבה וקשובה, הולך עם חגי ואביו לסרט. בלילות, בחגים, כשהמשפחה של חגי עסוקה, הוא חוזר לבית שלו, הבית שהוא שונא ופוחד ממנו.
אבל הפתרון הזה, של לאמץ את הבית של חגי, אינו כה פשוט. שאול יודע שהוא לא באמת שייך. כשקונים לחגי בגד חדש, משחק, לא קונים גם לשאול. כששאול חולה הוא הולך לאמא שלו, זו שצועקת, שמאבדת שליטה.
שאול מפתח קנאה עזה. הוא לא מבין למה כל מה שהוא כל כך רוצה ואוהב שייך לחגי – ולא לו. הוא לא מבטא את הרגשות האלה, מסתיר אותם, יודע שאם ידעו כמה כעס וקנאה יש בו – ישלחו אותו משם מיד.
הקנאה מלווה אותו גם בקשרים אחרים. הוא לא יודע להיות חביב המורים, או לכבוש את לב הנערות. אין לו בגדים יפים כמו לשאר בני הכיתה. הוא תמיד פחות, חריג. אומנם לכאורה הוא מסתדר עם זה, הוא כאמור ילד מוכשר ויפה ובעל תושייה – אבל הקנאה, מתחת, מכרסמת.
שאול מגיע לטיפול בגיל עשרים ושמונה, עם התובנה שאינו מסוגל לאהוב באמת. שהקנאה תמיד מתערבת. שהוא תמיד מחובר לאותו ילד קטן שבא מהבית ההרוס והמשפיל ההוא. שתמיד, גם כשהוא הכי מצליח, מוערך ואהוב – הוא מרגיש לא שייך. הקנאה של שאול מתורגמת לציניות, לתוקפנות, לנטישות. הוא תמיד זה שיאמר את הדבר הכי קשה, הכי דרמטי, דווקא כשחברו הכי חלש ונזקק. אף אחד, חוץ ממנו עצמו, לא מבין את הרוע הזה שנראה כל כך לא צפוי. אבל כל הקשרים שלו מתנהלים באותה הדרך: מתאהבים בו, מתרשמים ממנו, נדלקים עליו – מתמסרים, נפגעים – ועוזבים.
כבר בתוך תהליך ההכרות שלנו אני לומדת להכיר את הדפוס הזה על בשרי: שאול מקסים, מתמסר, מעורר בי רצון עז ועמוק לעזור, להבין, לטפל. אבל בו זמנית הוא גם מסוגל לעורר בי תחושת חוסר ערך טוטאלית. הוא אומר לי שפסיכולוגיה זה לא באמת מקצוע. שהאמירות שלי לא באמת ישנו משהו. שאני לא באמת מסורה לו: אני רוצה כסף, לא תמיד זמינה, מתעקשת לקיים את הפגישות במקום ובמועד שנוח לי. שוב ושוב אני מנסה להבין את המקור לדואליות הזו, לצורך להרוס אותי שמתחזק ככל שצריך אותי יותר, להרוס את הקשר שלנו דווקא כשחש יותר אהבה וקירבה אליי. מצליחה כל הזמן לתקן, לחזור לקשר של עבודה, לנסות להבין, לא לתת לו ללכת.
לבסוף, הוא מסביר: מתאר את הקנאה שנמצאת שם תמיד. כשאני מבינה אותו – אני מוצלחת יותר ממנו. אני יותר טובה ממנו בקשר. אולי יותר חכמה. כשאנו נפרדים, הוא מקנא במטופלים האחרים שלי. מדמיין אותי כולי שלהם, לא חושבת עליו בכלל. מדמיין אותי הולכת הביתה, למשפחתי, שהיא בוודאי מושלמת, לא כמו המשפחה שהיתה לו, לא כמו בדידותו כיום. כשאיני מבינה אותו, כשאני כועסת, מרגיש שלא באמת אכפת לי – הרי יש לי הכל, מה אני צריכה אותו בכלל, בעוד הוא צריך אותי כל כך.
שאול מתאר את הרגשות האלה שעולים תמיד, בכל קשר, מוציאים ממנו את הרוע והתוקפנות עד שהשני נשבר. מיד או אחרי שנה – אבל תמיד. אנחנו לומדים להכיר ביחד את הקנאה שגורמת לו להרוס דווקא את מי ומה שהוא הכי אוהב. היכולת שלי לשרוד את ההתקפות האלה, לעמוד בפני ה”רוע” הזה בלי לנקום, בלי לנטוש, מתוך הבנה של הבדידות שמאחורי הזעם, מאפשרת לנו לעשות תיקון. שאול לומד להרגיש שהכעס והתוקפנות כלפיי, מתוך התסכול והקנאה – הורסים גם את האהבה והיחד. הוא לומד לבטא את הכעס שלו במילים, כך שאפשר להיות איתו גם בתוך המקומות הכואבים האלה.
דוגמא נוספת:
אוהד פנה לטיפול רק משום שאחותו “לוחצת עליו” ומשכנעת אותו שהוא זקוק לעזרה. מבחינתו, דווקא הכל בסדר אצלו. אני מציעה שניפגש שלוש פעמים כדי להכיר ולהבין מה כל כך מטריד את אחותו. בפגישות אוהד מתאר לי את חייו. הוא בן שלושים וארבע. בעל חברה להובלות. מעולם לא היה בקשר משמעותי עם אישה. חי בדירה שכורה, אוכל אצל אמו הקשישה והאלמנה. ממעט לקנות בגדים, לצאת לבלות. את מרבית כספו שומר בבנק, אולי יצטרך אותו בעתיד. אינו מאושר מסגנון חייו, היה רוצה להקים משפחה, להרחיב את חוג חבריו, למצוא לעצמו בית יציב יותר, אבל “ככה זה”. מבחינתו, הכל בסדר.
אני מתרשמת מהפער העצום בין היכולת של אוהד – לחיי היומיום שלו. למשל, הוא מתנסח באופן אינטליגנטי ביותר אך תופס עצמו כאדם בעל כישורים אינטלקטואליים נמוכים יחסית. הוא בחור נאה אך טוען שאף אחת מעולם לא ניסתה לצור איתו קשר זוגי. טוען שדי מרוצה מחייו אך אני מתרשמת שהוא חי בדלות, צמצום והימנעות, שאינם מתאימים כלל לרמת האנרגיות שלו כפי שמשתקפת בחייו המקצועיים. מתאר את הפסיביות הרגשית והחברתית כתכונה שמלווה אותו מילדות, טוען שאין מה לעשות, למרות שברור שהיה שמח לו יכל לנהוג אחרת.
בסיום פגישות ההכרות אני מספרת לו את המחשבות והתחושות האלה. מעלה את האפשרות שאולי הוא מחמיץ משהו, שייתכן ויוכל לחיות חיים עשירים ומלאים יותר. אוהד מסכים לנסות ואנו מתחילים תהליך של פסיכותרפיה, אחת לשבוע.
בהדרגה, אני לומדת אותו ואת סיפור חייו ומגלה אדם שונה לחלוטין מזה שתיאר לי בתחילה. אוהד מתאר את אחותו, למשל, כאדם מוכשר, יפה ומצליח. הוא תמיד היה בצל, לצידה. מתאר את הזוגיות היפה של הוריו, עד למותו של אביו לפני כעשר שנים. אינו מאמין שגם עבורו ייתכנו יחסי אהבה וזוגיות כאלה. מתאר רצון לחוות ולהתנסות, למשל לטייל, אך אינו מוצא זמן או אנרגיה להתפנות לכך.
כמעט לפני כל פגישה הוא מתקשר כדי לוודא שאני אומנם מחכה לו. בירור הדפוס הזה מעלה תחושות מעולמו הפנימי: לפעמים הוא חושב ששכחתי אותו וקבעתי עם אחרים. שאולי הוא משעמם אותי. שמטופלים אחרים מספרים לי על עולם מעניין יותר, על בעיות קשות יותר, אמיתיות יותר. אני לומדת את עוצמת הקנאה שמאחורי התחושות האלה. את הקושי להודות ברצון שלו להיות חשוב, משמעותי. להרגיש שיש מקום גם עבורו, שאפשר לאהוב אותו. לומדת את עוצמת הקנאה שלו באחותו, בהוריו, בכל זוג שהוא פוגש ברחוב, בגיבורים של סרטים. בקושי להודות בזה שגם לו יש צרכים, דחפים, משאלות כמוסות.
אני מגלה ים של רגשות שמעולם לא בוטאו, מאחר ותמיד חש עצמו כנחות, כזה שצריך להיות בסדר כדי לשמור על מעט המקום שיש לו. כיצד עוזר לאחרים, לאמו, לאחותו – ומבטל לחלוטין את עצמו בתוך הנתינה הזו. ברובד הגלוי, הנתינה הזו היא חלק מזהותו כאדם טוב, בן למופת, חבר נאמן. ברובד הסמוי, הוא אינו מאמין שגם לו מגיע, מתוסכל מכך שנותן בלי סוף ואינו מקבל די בתמורה. שנותן ונותן – עד שנשאר בלי כלום, עמוס קנאה באחרים שחייהם נראים לו כל כך יותר מלאים ופוריים משלו.
אני מעודדת אותו לבטא את רצונותיו ואת מחשבותיו. לנסות להשיג יותר. הוא מתחבר לכעס על הסביבה, בעיקר על אמו, שנתנו לו לחיות כך, בצד. הוא מתחיל לעמוד על זכויותיו, לבטא תסכול, לדאוג לעצמו. יוצא, לראשונה בחייו, לטיול בחו”ל. מתחיל לצור קשרים עם נשים, תחילה דרך האינטרנט ואחר כך במפגשים אמיתיים. כל פגישה כזו מעלה את החשש שיידחה, שאינו ראוי באמת לקשר, שהוא פחות טוב. מקנא בבני הזוג לשעבר של הנשים שפוגש, או בבני הזוג שיכלו להיות להן. מקנא בי, במטופלי האחרים, בסגנון החיים שהוא מייחס לי.
הקנאה שעולה בו היא לרגעים קשה מנשוא, ואני למדה את מידת התוקפנות והחסך שמאחורי הפסיביות שלו. מנסה לשרוד, לשמור על חיבתי אליו כנגד ההתקפות החוזרות ונשנות. לעודד אותו לנסות יותר, להעז, לקחת לעצמו. לא לפחד מהקנאה הכל כך עזה שבו. זהו תהליך ארוך וקשה, אך אני יודעת שאוהד כבר חי, כבר יודע לווסת את הקנאה בלי לוותר מראש.
כמו בהבחנה בין רוע לאסרטיביות, כך אנו יכולים להשתמש בקנאה לחיוב ולשלילה, ככוח הורס וככוח מניע: אדם שאינו נותן לקנאה כל מקום גם יתקשה לרצות, להשיג, להצליח. הרצון ביותר, בעוד, הוא כוח חיובי המאפשר גדילה והתפתחות. זה יכול להיות מכוון להשגת עוד ידע, עוד אהבה, עוד כוח להשפיע ולהטביע חותם. הקנאה, בסביבה טובה דיה, מתורגמת להשגת חיים עשירים ומלאים יותר.
