לאנשים יפים מאוד – קשה לפעמים. אנו מביטים בהם וחשים כמיהה וקנאה, או אולי משיכה, או רתיעה. “הוא כל כך יפה, בטח לא ירצה אותי.” והם מרגישים בזה, האנשים היפים, יודעים שמתבוננים בהם, שהם לא כמו כולם, הם מייצגים. ואז, כשעצוב להם, כשהם מרגישים מכוערים מבפנים, או כשסימני הגיל מתחילים לקלקל, או כשהם רוצים שיראו אותם בכאבם, בנזקקות שלהם, הם לא יכולים פשוט להיות. הם עלולים לאכזב, הלא הם יפים, מצפים מהם.
לאנשים חכמים מאוד, לעיתים קרובות, לא קל. מצפים מהם שיתנהלו בתבונה. שיהיו בוגרים וקשובים. שידעו מה צריך לעשות במצב כזה או אחר, שיעוצו עצה, שיצליחו. ולפעמים, החכם רוצה להיות קצת ילד, או קצת אימפולסיבי, וזה לא מתאים, זה לא מה שמצפים ממנו, זה מאכזב. הוא רוצה שירצו בו גם כי הוא יפה ומושך, או שובב ומלא חן, אך לא, החוכמה מאפילה על הכל.
ולהיות עשיר – זה מסובך במיוחד. כי מצפים ממך שתתנהג בהתאם, שתתלבש בהתאם, שתתרום לאחרים. ואתה תמיד צריך לחשוש שמא לא אותך רוצים כל אלה שמחפשים את קירבתך, שמא כספך הוא שקוסם להם.
וכך עם כוח,
וכך עם שמחת החיים,
וכך עם היותך ילד להורה מפורסם, או הורה לילד כזה או אחר… מצפים ממך.
וכך עם היותך איש מקצוע ידוע בתחומו, או איש תקשורת, או בן זוג של מי מאלה. זהו מחיר התהילה.
ובמעגל החיים הקרוב, הילדים וההורים, בן הזוג והשכנים- כל אחד מאלה רואה בך דמות מסוימת ומצפה שתנהג בהתאם, תמיד.
ומכאן, שכל אחד מההישגים או התכונות הנכספות שבנו, כל אותם דברים שהם לכאורה ברכה גדולה, בה בעת גם מכשילים אותנו, מגבילים את החופש שלנו להיות פשוט אנחנו, עם מצבי הרוח והחשקים המשתנים והגחמות, עם המקומות בהם אנו רוצים להיות קטנים וחלשים או יצריים ו”שובבים”.
קשה מאוד להימנע מלהיות סמל. יש לנו הרבה מאוד תפקידים, והאחרים נוטים לייחס לנו בעטיים תכונות וציפיות רבות ומגוונות, שכמובן אין להן ולא כלום עם מהותנו אנו.
וכדי לשרוד את הדילמה הזו יש צורך ללמוד “לשחק” – להלך בין זהויות, בין קשרים, בין עולמות. לא להיכנע לתפקיד זה או אחר, לא להיקסם ממנו, לא להיחנק ממנו. תפקיד הוא לעולם תפקיד. הוא חלק מזהות, אך אינו הזהות עצמה. שם המשחק הוא שמירה על אותה אוטונומיה שמאפשרת לנו להיות, בתוך המרקם הרחב, גם אנו עצמנו.
גם הרופא הרציני והמכובד ביותר צריך לעיתים פורקן, גם בתוכו יש את הילד הקליל יותר, השואף לאהוב ולהיות נאהב בזכות עצמו, גופו, חוש ההומור שלו. גם נסיכי ונסיכות אנגליה רוצים לעיתים להשתולל, להתאהב, להשתטות.
לעיתים, עול ה”אצילות” הופך כבד מנשוא. אתה כבר לא יודע מי בעדך ומי נגדך, מי רואה אותך ומי מחפש בך את ההילה החיצונית, את הזוהר של ה”סלב”, את השכל או הכסף או היופי. התהילה היא מתכון כמעט בטוח לבדידות אינסוף. אמנם בדידות בצמרת, בתנאים מיטביים – אך עדיין כשאתה בביתך שלך, במיטתך, בעולמך, אתה יודע שאתה לבד.
לפעמים, כדי לא לחיות חיים של אחרים אלא לנהוג את חייך שלך בעצמך, אתה צריך לקבל עזרה ממי שאינו נמצא בתוך המערבולת שלך ושאינו מכוון להשתמש בך. זו אחת הסיבות לפנות לטיפול פסיכולוגי.
