חווית הבדידות מוכרת לכל אחד ואחת, אך עוצמתה ומהותה שונים לחלוטין מאדם לאדם ומתקופה לתקופה. זו אינה חוויה “אובייקטיבית”: אדם יכול לחוש עצמו בודד בתוך חברה וכשהוא מוקף בבני משפחה – ואילו אחר יכול לחוש שלם ושמח גם כשהוא לבדו.
מעבר לבדידות הקיומית הבלתי נמנעת, חווית הבדידות היא גם אישית וייחודית. יש שהבדידות קשורה בחוויות ילדות, כמו למשל העדר הורה קשוב, נוכח, מרגיע. יש שמקורה בפגיעה מאוחרת יותר, בחוויות של אכזבה מרה או נטישה. יש הנולדים עם קושי ליצור קשר ויש שמפתחים אותו כהגנה מפני פגיעה אפשרית, מפני תלות, מפני הטמעות בתוך הזולת.
לעיתים, האדם עצמו מביא עליו את בדידותו ואינו מודע לכך כלל.
בדידות היא לעיתים תסמין ולעיתים מהות. כתסמין, היא יכולה להיות תוצאה של מצב מסוים (כמיהה לזוגיות, העדר משפחה, התמודדות עם אובדן או נכות, חרדות, דיכאון, סוד…). כמהות, היא קושי אקסיסטנציאלי, קיומי, לחוש משמעות, מחויבות והתקשרות (attachment). אבחנה ראשונית זו, בין תסמין למהות, חיונית לצורך יצירת שינוי: כתסמין, בדידות יכולה לבטא דיכאון, קושי בינאישי, מצב חיים שאינו מתאים וכן הלאה – ואז יש צורך לטפל בסיבה. כמהות, כפי שיפורט בהמשך, נדרש תהליך נפשי ורוחני המכוון למציאה של משמעות לחיים ומסגרת של קשרים עם אחרים.
הבדידות היא תופעה מורכבת, אוניברסאלית ומשותפת לכולנו ותהיה זו טעות ליחסה להפרעה נפשית בלבד: כולנו מכירים את הבדידות. היא חלק מהיותנו אנושיים. היא קשורה לחוויות שעברנו עם הורינו ואחינו בילדות, כמו גם לקשרים בהווה. לעיתים גם אדם שיש לו קשרים אינטימיים זוגיים, הוריים או חבריים, עדיין מרגיש מאוד בודד.
עם זאת, לעיתים הבדידות משקפת הפרעה נפשית, למשל כתסמין של הפרעת אישיות או כהפרעה ביחסי אובייקט, ביכולת ליצור ולקיים קשר. אבחנה כזו יכולה לכוון לתהליך טיפולי של תיקון ופיצוי.
אינטימיות ואהבה הן התשובה, במובנים מסוימים, לחוויות הבדידות – אך גם מי שחש אהוב ומחובר רגשית לאנשים סביבו יכול להרגיש, בה בעת, עוצמות גבוהות מאוד של בדידות.
עוצמת הרגש הזה נוטה להשתנות לאורך מצבים ותקופות. בעיתות משבר לעיתים הבדידות מתעצמת שכן הסבל הוא חוויה אישית ופרטית. גם אם כולם מבינים לליבך, מזדהים עם אובדן שחווית – עדיין האובדן הוא שלך, לגמרי.
כאמור, רוב הזמן בדידות היא חוויה קיומית שאינה הפרעה ואינה בעיה שדורשת פתרון. היא פשוט מה שהיא: חלק מקשת הרגשות שכולנו שותפים להם, הבנה שאנו מגיעים לבד לעולם וכך גם עוזבים אותו.
עם זאת, חשוב לדעת שלאורך מעגל החיים המפגש עם הבדידות עלול להיות לעיתים בלתי נסבל: למשל, בתוך סערת גיל ההתבגרות, בעת הצורך להגדיר לעצמך זהות, וזאת בזמן שהסביבה החברתית הקרובה נוטה להיות אכזרית ורודפנית, ובמקביל היצרים והטלטלות הרגשיות שגיל זה כמעט בהכרח טומן בחובו – קשים מנשוא. על רקע זה, גיל ההתבגרות מאופיין במעשי פגיעה עצמית ואפילו אובדנות רבים מכל תקופה אחרת בחיים.
כל בן או בת בגיל זה הזקוקים לעזרה ולא מקבלים אותה הם אובדן ישיר לכולנו, זו אחריותנו להושיט להם יד. אני מזמינה כל נער ונערה שנתקלים בבעיה זו לפנות אלי ואעשה כל שביכולתי כדי לעזור.
גם תקופות אחרות בחיים כמו בעת קושי ליצור או לשמר זוגיות, קושי למצוא עבודה טובה ומתאימה, קושי בהורות, עזיבת הילדים את הקן וכן הלאה – כל אלה עלולים להביא למשבר קשה ולעיתים לבדידות שאינה נסבלת עוד.
רבות נכתב על נושא זה. באתר זה ובספרי הקודמים התייחסתי רבות לנושא, שמעסיק אותי, כמו רבים אחרים, משחר ילדותי.
כולנו חלק ממרקם חברתי, לכל אחד מאתנו יש מקום וייחוד, צריך רק לדעת לחפש, ובעת הצורך – גם לבקש עזרה.
