אפתח בדוגמה:
ירון נולד למשפחה אמידה. מעולם לא חסר לו דבר, לפחות במישור החומרי. בית, מכונית, כל טוב. כגבר בוגר, בהגיעו אליי לטיפול כבר התקרב לשנתו השישים, היה אדם רב נכסים וממון. הוא גאה בהצלחתו העסקית ומרבה לנסות להרשים, לגרום לך, כשאת מקשיבה לו, לזכור באיזו מכונית הוא נוהג ואילו עסקות נדל”ן מדהימות עשה. ואפשר להבין, זה בסדר להתגאות במה שיש לך, כולנו רוצים להרשים.
ירון מגיע לטיפול מתוך תחושת בדידות וחוסר שקט. למרות שהוא נשוי כבר כארבעים שנה, אב לשלושה ילדים וסב לנכדים, למרות שיש לו מכרים רבים וקשרים עם אנשים מרובים, חלקם בעלי שמות מוכרים שהוא מרבה להזכיר, חלק גדול מהם אנשים הזקוקים לו, מנסים לחסות בצלו – למרות כל אלה הוא מגדיר עצמו כאיש בודד מאוד.
במפגש איתו אני מתרשמת מגבר רהוט, חד חשיבה ונבון. מרגישה אותו קשוב ומכוון לקשר. הוא מעורר בי עניין ואכפתיות, מקרין סוג של חום רגשי כובש. אני מרגישה אותו מתקשר, נעים, נותן מקום. אני חשה פער בין הבדידות שלו לתחושה שלי איתו, ומתחילה לחקור.
ואני לומדת שהוא אדם קמצן. זה מתחיל מסיפור על אשתו, שבאופן כללי הוא מעריך ואוהב. הוא מספר שמכעיס אותו שלאחרונה היא מרבה להתלונן שקשה לה להמשיך לארח את המשפחה, ההולכת ומתרחבת, מדי שישי בערב. לבשל ארוחה לילדים, לבני זוגם, לנכדים, להכין שולחן, לפנות, לנקות. מאכזב אותו שקשה לה. אני מבינה בהדרגה שאין להם עזרה בבית, שהיא לבדה מתמודדת עם הבישול והניקיון, הם לא האנשים שיעסיקו זרים במשק ביתם, אך המטופל שלי, מסתבר, כמעט מעולם לא נכנס לסייע במטבח.
אני מדמיינת את אשתו, גם היא אישה לא מאוד צעירה כיום, טורחת ומזיעה ומשתדלת שהכול יהיה טוב ונכון, מגדלת משפחה שלמה ונשארת שם ברקע, כי לא היא זו שהביאה את הממון.
ואז אני למדה, בהזדמנות אחרת, שבתו הצעירה מפונקת מדי, לדעתו. היא סטודנטית והוא מממן לה את שכר הלימוד, לכל ילדיו מימן, אך היא מבקשת עוד, עזרה בשכר דירה, בדמי כיס. זה מכעיס אותו כי הוא מצפה מילדיו שיהיו עצמאיים, שיסתדרו לבד. ואני מדמיינת ילדה בת עשרים ושלוש שלומדת ועובדת ומתמודדת עם הגיל והמצב הכל כך קשה הזה, תוך שהיא יודעת שאבא היה יכול, לו רק רצה, לאפשר לה קיום כל כך אחר.
וכך מצטרף סיפור לסיפור ואני מתחילה לראות את התמונה, להבין שהגבר שלפני קמצן. לומדת שכך גידלו גם אותו. אימו היתה מחליטה מה מוצדק ומה לא ובהתאם לכך נותנת, לעיתים גם הרבה מאוד, אך רק למטרות שנראו לה מתאימות.
ומגלה שהוא אינו יודע מהי נדיבות, שהוא עסוק בחשבונאות מתמדת, ובאין נדיבות אין מרחב, אין קשר ואין אהבה. אני רואה איך כל העוצמה והיכולות והעושר שלו הולכים ומצטברים והופכים לגוש עקר, חסר חיים, כי החיים נותנים לנו כדי שניתן בחזרה. אי אפשר רק לקבל, גם אי אפשר רק לקחת.
וכך אני מוצאת עצמי קשורה ונאמנה לאשתו, לילדיו, לעובדים שלו, והולכת ומתרחקת מאותה אהבה ראשונית שחשתי כלפיו בראשית הדרך, ויודעת שכשאצליח להיות מספיק יציבה, מספיק מעוגנת בקשר איתו אך גם מספיק נטועה בצד השני, “שלהם”, אז אוכל באמת לעזור לו.
קמצנות היא תכונה קשה ורעה הקשורה במהותה לקנאה. היא אינה קשורה דווקא לכסף ולתחום החומרי, אפשר להיות קמצן רגשית, רעיונית ופיזית. קמצן במובן של קושי לפרגן לאחר, להתחלק במה שיש לך. במובן של נטייה לחשב כל הזמן. מה נתתי, מה קיבלתי. לגלוש לקטנות שבחיים, אלה שאינם אלא רעש רקע, לכלוך. לאדם קמצן לעיתים קרובות אין אפשרות לקיים חברויות אמת ואהבות אמת, אלא במקרים יוצאי דופן בהם הזולת נחווה כחלק מהעצמי ולא כישות נפרדת ועצמאית. עם זאת, תכופות קמצנות מתבטאת בראש ובראשונה בקושי לתת לקרובים ביותר, שנחווים כחלק מהעצמי, כמו למשל לאישה, לבת.
כדי לטפל באדם כזה, לעזור לו, הכרחי לשמור בה בעת על נאמנות לעולמו הרגשי, לעולם המושגים שלו, ובה בעת לראות גם את עולמם של האחרים המשמעותיים שבחייו. משום שתכופות, כמו אצל ירון, מבחינת חווייתו האישית, אין כל רמז לבעיה הזו.
דוגמה נוספת:
אמיר הגיע לטיפול בתקופה של אמצע החיים. הוא עוסק במקצוע טיפולי. נשוי בשנית ואב לארבעה ילדים. מספר שמרוצה מעבודתו ומצליח בה. פונה אליי בשל מה שהוא מכנה “משבר אמצע החיים”, שמע שאני מתמחה בזה.
משבר אמצע החיים, מבחינתו, מתבטא בהרגשה שהוא לא מספיק, שהחיים עוברים על ידו ולמרות שלכאורה הוא מצליח, נאהב, הכל לכאורה בסדר, הוא מרגיש שהוא מחמיץ, לא מממש.
אני מנסה ללמוד אותו, להגיע לאזורים שמעבר למילים, מעבר לנראה על פני השטח. גם בטיפול הזה, ההבנה האמיתית מתרחשת כשאני מתחילה ללמוד את הקשר בין אמיר לאשתו. האינטימיות האינטנסיבית שבקשר זוגי ממושך היא סוג של “תרבית”, היא מאפשרת לראות את מה שעדין וסמוי בקשרים מהולים יותר, רחוקים יותר.
אני שומעת מאמיר שאשתו, גם היא אישה שעובדת במקצוע טיפולי, מנהלת קשר קרוב ועמוק יותר עם ילדיהם. אני מבינה שהיא זו שיותר מושקעת בגידולם ובטיפול בהם. שומעת שיש לה חברים וחברות ושהיא בדרך כלל די שמחה ומלאת אהבה. וכאילו הכל כשורה אבל עולה בי תחושה נוספת, אני דואגת לה. זה לא התוכן, שכולו פרגון, זה משהו רגשי, סמוי. ובהדרגה אני מבינה: אמיר מקנא בה, מקנא נורא. מרגיש שמה שהיא מקבלת בקלות הוא רוכש בקושי, מרגיש שהיא שמחה והוא עצוב, שלה יש ולו אין.
ואני לומדת שאשתו חשה בקנאה הזו ולכן איתו היא זהירה יותר, מנסה להסתיר הצלחות ואהבות, וקצת כבויה לידו, אינה משרה עליו משמחת החיים הטבעית שלה.
בהמשך אני לומדת כיצד הוא מטפל במסירות במטופליו, קשוב למצוקות ולקשיים שלהם, אבל מרגיש נטוש ומרוקן כשמצבם משתפר, כשהם מתחזקים ודרכם הוא יכול לראות את חולשתו שלו. כל כך הרבה אנשי טיפול מתקשים להיות בקשר גם עם החלקים הבריאים, ממומשים ושמחים יותר של זולתם, והרבה פעמים ברקע לכך מקננת קנאה. רבים מאיתנו רגישים לצורך להיות עם אחר בצערו ולפעמים “שוכחים” שחשוב, לעיתים לא פחות, לאהוב גם בשמחות ובהצלחות ובשגשוג.
אני מנסה ללמוד את שורשי הקנאה שלו ורואה שאימו העדיפה תמיד את אחותו, לא חשוב כמה ניסה וכמה הצליח. וזה הוסתר, לא דובר בבית, וכשהעלה תחושות כאלה אמא תמיד הכחישה, אמרה שאוהבת את כל ילדיה אותו הדבר. זה לא שחש שאינה אוהבת אותו, זה שלתחושתו, מיום שנולדה אחותו, אף פעם לא היה “הכי” בשבילה, הוא היה שם כזה ש”מחזיק את הנר”.
אני לא יודעת מה באמת היה שם, אולי הקנאה היתה טמונה בו תמיד ולידת אחותו רק אפשרה למצוא לה ביטוי, סביבה ללבלב בה. אך אני רואה ומרגישה את הפצע שבו, ויודעת שצריך כעת, בזהירות ובעדינות, לנקות ולרפא ולטהר. ואני מרגישה את זה דווקא דרך האישה שלו. דרך ההזדהות איתה למדתי שעבור אמיר, להתמודד עם המשבר של אמצע החיים משמעו להתמודד עם השד של הקנאה. כשהוא מרגיש שאינו חי “באמת”, או עד הסוף, הוא מבטא את עובדת היות רוב האנרגיה הנפשית שלו מושקעת באחר, בבדיקה המתמשכת והמתישה של כמה אוהבים ומה משיגים אלה שאינם הוא.
אופן ההסתכלות הזה, של הבנת נפש האדם ומצוקותיו דרך אמפתיה לאנשים הקרובים לו יכולה, פוטנציאלית, לעשות פלאים. היא דורשת להתרכז היטב, להתנתק לזמן מה מהסובייקטיביות שלנו, מנקודת המבט האישית והפרטית, לנסות להיכנס לחלוטין לנעליו של זה שמולנו. ורק כשאנו מבינים לגמרי, לא רק חלקית אלא באופן גורף וחזק, למה הזולת צודק מנקודת מבטו (הזולת כמעט תמיד צודק מנקודת מבטו), נוכל להבין מה קורה לנו מולו ואולי נצליח לרדת לעומקם של דפוסי ההתנהגות שלו.
קל לחשוב, להרגיש, לטעון שהילדים שלנו דומים לאמא שלהם, אנוכיים ולא אחראיים, שהאישה שלנו מוגבלת ובכלל לא מתאימה לנו, שהחברים מילדות מפנים לנו עורף משום שהם מקנאים, שאנשים מסתייגים מאיתנו כי אנו לא די יפים, או מדי יפים, לא די משעשעים ונחמדים, או מדי… האמת, כמעט תמיד, שונה מאוד. מתרחקים מאדם בגלל מה שהוא. אין ביחסים בינאישיים תופעות ליניאריות, חד מימדיות, תמיד יש לפחות שני צדדים למטבע.
במילים אחרות, אמפתיה דורשת לראות בה בעת שתי נקודות מבט. למשל, מרבים לדבר על הורים מזניחים, מתעללים, חודרניים, מתסכלים. מניסיוני, לפעמים הבעיה היא דווקא עודף, יותר מדי רגישות וחיבור וקשר ואהבה. זה נשמע מוזר, כיצד תיתכן יותר מדי אהבה? אבל ילד, אפילו קטנטן, צריך גם מידה של מרחב ופרטיות וחופש כדי להתגבש כרצונו, בקצב שלו, באופן שמתאים למהותו. ילד שכל הזמן זמינים לו, מניקים אותו, מפייסים אותו, מחזיקים אותו בידיים, יתקשה לגבש לעצמו את כל אלה. בנוסף, הציפיות שלו מהזולת עלולות להיות מופרזות ולא תואמות. למשל, הוא עלול לצפות מאחרים שיבטלו עצמם בפניו, או להתקשות לעמוד במצבי תסכול וקושי.
לעתים קרובות הורות כזו מעוגנת בחסכים שההורים נושאים מילדותם והרצון שילדם לא יעבור את המצוקה שהם חוו אך על זה נאמר שהדרך לגיהינום מלאה בכוונות טובות. תסכול, במידה, מהווה מרחב להתפתחות, לעצמיות וליצירתיות. כך גם בטיפול: המטפל צריך להיות מכיל וקשוב אך בה בעת גם מאתגר, מעודד להתנסויות ולחקירה. ילדים שגדלו בסביבה עוטפת מדי עלולים להיות למבוגרים שאינם די מעזים, ולאלה בפרט חשוב לעזור לבקוע את הביצה ולהגיח אל העולם. בכלל, שינוי לעולם דורש מידה של אומץ וויתור על דפוסים מוכרים שגם אם אינם טובים, הם עדיין נחווים כבטוחים ומרגיעים יותר.
