משבר אמצע החיים הוא בעל השלכות נפשיות רבות ומגוונות ואחת מהסיבות המרכזיות לפניה לטיפול בשיחות. בקליניקה, אני מתמודדת עם השלכות הגיל באופן יומיומי כמעט, ולומדת את ההבדלים שבין אדם לאדם בהתמודדות הזו. מגלה כמה היא משותפת לכולנו ובו-זמנית כמה היא שונה אצל כל אחד מאיתנו. ספרי "עכשיו, באמצע החיים" מוקדש כולו לנושא זה.
יש כמה וכמה נושאים המבדילים בין אנשים בהתמודדות עם משבר אמצע החיים: ראשית, יש אנשים אקטיביים יותר הנוטים להתמודד עם קשיים באופן פעיל, רואים בשינוי תמיד גם אתגר והזדמנות. לעומתם, ישנם כאלה ששינויים גורמים להם לתחושות של ייאוש, חוסר אונים וויתור. הנטייה הזו היא בחלקה מולדת ובחלקה מתעצבת במהלך החיים. מעבר לנטייה הגנטית (תינוקות נולדים עם מזג ייחודי), היא מתעצבת כתוצאה מהחינוך ומהאווירה הרגשית שאדם גדל בה, ובמידה רבה היא מושפעת מחוויות החיים בכללותם. ככלל, אדם שנפגש בחוויות רבות של חוסר שליטה וחוסר אונים עלול לוותר ולהתייאש יותר מאדם שהחיים "מאירים לו פנים", שהוא לומד שיש קשר ישיר, יחסית, בין פעולה לתוצאה.
עדיין אין בכל זה כדי להסביר את ההבדלים הבינאישיים הניכרים בהתמודדות עם הגיל. ספרו של ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות", תורם במיוחד להבנת הנושא הזה. אין ספק שכל מי שעבר את השואה נתקל במצבים של חוסר אונים טוטאלי, ייאוש ואובדן היכולת להאמין במין האנושי. עדיין, היו כאלה שלא ויתרו, הן בתוך התופת של השואה והן בחיים שבנו לעצמם לאחריה. ההבדלים האלו בין אנשים מסבירים במידה רבה את השוני הבינאישי ואת מידת החוסן הפנימי שהיא המאפשרת לאדם לשמור על חיים יצירתיים ומלאים. אני מאמינה שיש קשר בין הגישה הבסיסית להתמודדות עם אתגרים בחיים לאופן שבו אדם יתמודד עם ההזדקנות, אך אין זה קשר ישיר או פשוט.
גורם נוסף ולא פחות משמעותי הוא היכולת של האדם לגייס משאבים פנימיים מעולמו הנפשי. אנשים נבדלים במידה רבה זה מזה במבנה של עולמם הפנימי. יש כל מיני שפות להסבר ולתיאור של ההבדלים האלה – יש שידברו במונחים של סגנון אישיותי, כמו אנשים הנוטים לחרדות ולדיכאונות לעומת אנשים הנוטים להכחשת הרגשות האלה, אנשים יצריים לעומת אנשים אינטלקטואליים יותר, ניתן לדבר על רמות תלות לעומת עצמאות, אנשים כועסים לעומת שלווים יותר וכן הלאה. אף אחד לא יודע באמת להסביר את מכלול ההבדלים הניכרים האלה שבין אדם לרעהו ונראה לי שבסופו של דבר לא יימצא גורם כללי שיוכל להסביר את הכל, אלא מטריצה מורכבת מאוד של השפעות רב כיווניות ורב מימדיות, כל אדם והמטריצה האישית שלו.
ועדיין, לכל אדם יש את הסיפור שלו ואת האחריות להכיר, להבין, לקחת החלטות, לשמר ולתקן. מי שלא עושה את התהליך הזה צפוי להיוותר בסופו של דבר מיואש וחסר אונים.
ככל שהגיל עולה, כל עוד המצב הבריאותי והכללי תקינים פחות או יותר, היכולת של האדם לקחת את האחריות הזו – באופן לכאורה פרדוכסלי – גדלה. אנשים אחרי גיל ארבעים בשלים יותר להבנה של סיפור החיים שלהם ויכולים להתמודד איתו באופן מקיף וכוללני יותר. נכון, אדם צעיר לעיתים קרובות פתוח להשפעות מבחוץ יותר מהאדם המבוגר והמגובש, הוא עדיין גמיש יותר מבחינת מבנה האישיות – אך הגורם הזה עושה את השינוי בו בזמן גם לפחות מופנם וכוללני. במידה רבה, השינויים הניכרים ביותר במבנה העומק של האישיות נעשים לאחר גיל ארבעים.
גורם משמעותי נוסף הוא היכולת להשתמש בעולם הפנטזיה כבסיס להתפתחות ולפתרון בעיות. הפנטזיות מלוות כל אחד מאתנו מלידה. עם הגיל, היכולת לעשות בהן שימוש הולכת ומשתנה. חלק מהאנשים נוטים לפתח עולם פנטזיות קונקרטי מאוד והוא מתמקד למשל בהנאות החושים כמו סקס ואוכל. אחרים יכולים להשתמש בעולם הפנטזיות גם בכיוונים נוספים, רחבים יותר, ולהכליל בעולם הזה גם צרכים מסדר גבוה יותר מבחינת ההתפתחות הנפשית – למשל פנטזיות בעלות אופי אסתטי, או אינטלקטואלי, או כאלו הקשורות למימוש עצמי, לאינטימיות רגשית וכדומה.
עולם הפנטזיות יכול לשמש להצרת יכולת ההתמודדות, למשל אם אדם מפנטז על קשר ברמה שמספקת אותו עד כדי כך שאינו פועל במציאות למימוש הפנטזיה. מאידך הפנטזיה יכולה להרחיב את המציאות על ידי כך שמהווה מעין "משחק מקדים" לפני המימוש בפועל. במידה רבה היכולת להשתמש בדמיון, במרחב של "הראש" כדי לנסות ולחוות, יכולה להיות כוח מכוון מרכזי בבחירת הפעולות של האדם. על ידי השימוש בפנטזיה אדם לומד להגדיר לעצמו מה חשוב לו באמת ואיך הוא מתכוון לממש או להשיג זאת.
היכולת "לשחק בראש", בדמיון, שכבר ויניקוט הצביע על חשיבותה, היא תהליך שמרכזיותו בגיל המבוגר עולה, לדעתי, עד מאוד. ניתן לטעון שבמידה מסוימת הגיל שבין עשרים לארבעים מתמקד יותר בעשייה, בהתמודדות היומיומית, בבנייה – במחיר של פגיעה מסוימת במרחב של הפנטזיה והמשחק, ואילו בהדרגה אחרי גיל ארבעים האדם מרוויח פנאי שיכול, בתנאים הנכונים, להביא להיווצרות חיי פנטזיה שיאפשרו חיים מלאים ואיכותיים יותר בגיל המבוגר. כדי שזה יתממש, יש צורך בלגיטימציה של האדם לעצמו לעסוק בפעילות הזו.
ההבדלים בין אנשים באשר לדרך בה יזדקנו קשורים לעוד מימד קריטי אחד והוא האהבה. כוחה של האהבה לשמור על החיוּת והשגשוג הנפשי הוא בין הגורמים המשמעותיים ביותר בשמירה על איכות החיים בגיל המבוגר. לעיתים מדובר באהבה ממוקדת יחסית, כמו אהבת הורה לילדו, או אהבה זוגית, או אהבה למקצוע וכדומה. באופן מיטבי, אדם שהשכיל לבנות לו רשת של אהבות שיש בה מקום לעולמות תוכן רבים ומגוונים במידת האפשר, כמו אהבה לתחביב ולילדים, לבן זוג ולמוזיקה, לחברים ולחברויות, למקצוע ולארץ, לחופש ולמחויבות, ככל שהרשת הזו מורכבת יותר והאדם מעז להתמסר לה, לחיות אותה במלואה, לכאוב אותה ולשמוח ממנה, כך ההזדקנות תהיה בעלת אופי של מימוש.
קשה ואולי בלתי אפשרי להגדיר את האהבה, אבל כולנו עוסקים בה ויודעים מה רב כוחה והשפעתה על איכות ומשמעות חיינו. במידה רבה אני מנסה להצביע כאן על אותו הגורם שמאפשר לאדם לקום בבוקר כששיר על שפתיו, לחוש כמיהה וגעגוע ורצון לפגוש ולחוות. הרגש הזה, כל עוד הוא קיים, מהווה כוח נגדי להזדקנות. זהו כוח של חיות וחיים, מה שפרויד הגדיר בשם ליבידו, תשוקה לחיים. האהבה היא גורם קשה להגדרה ובלתי צפוי, ובו זמנית הכרחי לצורך ההתמודדות עם ההתבגרות.
בעוד שבגיל הצעיר יותר הטיפול בילדים למשל, או בניית הקריירה, או מכלול העיסוקים התובעניים והאינטנסיביים שהאדם צריך להתמודד איתם, יכולים למלא באופן מסוים את מקום האהבה, הרי שעם הזמן במידה רבה החיים "מתנקים" מרעשי הרקע ונהיים מזוקקים יותר. ואז התחושות הולכות ותופסות צורה ומקום ובהדרגה האהבה הולכת ומתגבשת. היא כבר פחות צבועה בנוצות הטווס של התשוקה – שכמובן גם היא נשארת ומרכזיותה לא מוטלת בספק, או בגורמים הישרדותיים כמו הרצון להקים משפחה וללדת ילדים. בגיל הזה, בהדרגה, האהבה הופכת להיות היא עצמה.
יש באהבה של הגיל המבוגר, מבחינות מסוימות, יותר עומק ועוצמה מאשר באהבה של הגיל הצעיר. זו אולי אמירה כוללנית אך היא במידה רבה נכונה. האהבה שמעבר לאינטרסים האבולוציוניים של רביה וסקס, של רכישת מעמד וכוח דרך זוגיות, של רושם חברתי. אהבה לשם האהבה. אהבה כתשובה לבדידות ולצורך האנושי הבסיסי ביותר של היות ביחד.
תהליך ההתבגרות, ובהמשך ההזדקנות, הוא בלתי נמנע וכולנו צריכים להתמודד איתו. באופן פרקטי, ראשיתו בלידה, אך מבחינת משמעותו הנפשית ניתן לציין את סביבות גיל ארבעים-חמישים כנקודת מפנה חשובה בתהליך הזה. כמו כל תהליך, יש בו שינוי, תכופות מצב משבר, שדורש התארגנות והערכות נפשית מחודשת. בדומה לשינויים ולמשברים קודמים, כמו הגיוס לצבא, נישואין, הורות – גם כאן יש בחירה ואחריות.
לקריאה נוספת בנושא: עוד על אמצע החיים
