יש סוג מסוים של אהבה וקשר שכמעט ואינו יכול לשרור בין גבר לאישה או בין גבר לגבר, הוא שמור לקשרים שבין נשים. הקשר הזה טומן בחובו רוך,עדנה ומיזוג. הוא כולל רכות ועוצמה וכמיהה. הוא סוחף בהיותו רגשי וחושני ונטול צורה ומבנה. הוא מתבסס על מגע עמוק וראשוני וממוזג, יש בו מן הרחמיות ומן האמהות והאחיות, יש בו שתי ישויות סופגות, מקבלות, מיניקות.
כמעט כל אישה שאינה חוששת ממגע עם נשיותה, רגשותיה, מכירה את האפשרות, אולי אפילו כמיהה, להתמזג עם אישה אחרת. רובנו מסתפקות בקרבה הרגשית-נפשית, שומרות את אהבת הגוף לקשר עם הגבר שהוא עבור נשים רבות כל כך יותר מחזיק ומחזק ומוגדר. מיעוטינו מעזות להתנסות בקשר גופני עם אישה, וזו חוויה מיוחדת מאוד שיש בה מן הממכר.
הכמיהה הזו, בראשוניותה, בעוצמתה, גם מפחידה מאוד. יש משהו מחניק ונטול מרחב בסוג הקשר הזה, משהו בולע, טוטאלי, מערער. כך, רובנו חוששות לבטא את הצורך הזה, לממש אותו, אנו נשארות במקום המוגן יותר ובקשרים עם גברים.
עם זאת הכמיהה והתשוקה הן רק פן אחד מקשר בין נשים. יש בקשר הזה גם תחרות וקנאה ולעיתים שנאה, יש בו דמיון והזדהות ואחווה ויש בו גם רבדים של שותפות גורל בעולם שהוא עדיין גברי במהותו.
לרוב הנשים יש תשוקה עזה לגברים. ראשיתה של תשוקה זו מובנה גנטית והיא מתפתחת מגיל צעיר מאוד. לעיתים (כמו בדוגמת האהבה האדיפלית) היא מכוונות לבני המשפחה, לאבא, לאח. מתוך המצב הזה, האישה הנוספת בבית, האם, הבת, האחות, הופכת למתחרה שצריך לנצח, להרחיק כדי לכבוש את מקומה.
בנוסף, לאם תרומה משמעותית משלה להתפתחות הדרמה האדיפלית הזו. יש אמהות שיכולות לראות במיניות של בנותיהן משהו טבעי, יפה ובריא, ואילו אחרות מאוימות, מנסות לדכא, חוששות לעצמן או יותר מזה – חוששות לבת, פן תהיה נתונה לשליטת הגבר, שליטה שלעתים מחירה כבד.
התשוקה שבין האם לבת, שגם היא כמעט בהכרח נוכחת, הרבה יותר מודחקת ומורכבת. עד לשנים האחרונות היא הוכחשה כליל, רוב התיאוריות הפסיכולוגיות הקלאסיות לא עסקו בה או שראו בה סטייה. האמונה הרווחת כיום, בגישות הפוסט-מודרניות, השתנתה מאוד וגורסת שמיניות במובן החושני והמגעי היא חלק אינטגראלי מקשר, כל קשר, כולל זה שבין אם ובת.
ההכרה בפן הזה, שמתקיים כמובן לכל אורך מעגל החיים ונוכח גם בטיפול הפסיכולוגי, בקשר שבין מטפלת ומטופלת, מרחיבה במידה רבה את הבנתנו את נפש האדם. בתוך כל קשר קיימים רבדים רבים, שונים ומגוונים, של אהבות ושנאות ושאיפה ליחד ופחד מהבלעות, של משיכה לאחר ופחד ממנו, של משיכה לדומה ופחד להיטמע בו.
הדינאמיקה הפרטית, האישית, של כל אחד מאיתנו בהקשר למיניותו ולבחירה המינית שלו, קשורה לקשרים המוקדמים שלנו – בקשר, או העדרו של הקשר – עם האם, האב, האח והאחות, ומושפעת שוב ושוב מהמפגשים הנוספים לאורך מעגל החיים. למשל, תכופות אני שומעת על מורה נערצת שהייתה דמות הזדהות לילדה הצעירה, הזדהות שלעיתים הופכת להתאהבות עזה וסוערת.
האם להתאהב באישה אחרת פירושו להיות לסבית, להיות אישה שנמשכת לנשים? לעיתים כן, בפעמים רבות אחרות- לא. התפיסה כיום היא שנטיות מיניות הן חלק מקשת רחבה של אפשרויות המבוססות על הביולוגיה, החברה והנפש של כל אחד ואחת. בקצה הרצף יש את ההטרוסקסואליות הטהורה, אלה הנמשכים מינית רק לבני המין השני, ובקצה השני ההומוסקסואליות, אלה שנמשכים רק לבני מינם. כל האחרים נעים על פני הרצף הזה.
ככל שיש דומיננטיות לנטייה מרכזית אחת, כך הזהות פחות קונפליקטואלית, יותר מגובשת: אצל חלק מהאנשים הנטיות לשני הכיוונים כל כך חזקות, או לחליפין יש רתיעה משני הכיוונים, עד שנוצר בלבול זהות שהוא אחת מהסיבות למצוקה רגשית קשה מאוד. לעיתים, הבלבול כל כך חריף ובלתי נסבל עד שהוא עלול להוביל אפילו להתאבדות, בעיקר בתוך הסערה של גיל ההתבגרות.
כך שאהבה בין נשים, לצד הרגשות האחרים, היא חלק מהנורמה. בקליניקה אני פוגשת בפחדים עמוקים מפני האפשרות הזו, פחדים ראשוניים ועוצמתיים שמאוד קשה, והכרחי, “לנרמל” ולהרגיע. הרבה נשים מתערערות כשהן חשות תחושות מיניות, תשוקה, כלפי חברותיהן או כלפי נשים בכלל. לעיתים, הפחד כל כך חזק עד שהתשוקה מודחקת ומוחלפת בהתנגדות עזה, כמעט שנאה, את כל מה שנשי. זה הבסיס להרבה מההומופוביה בעולמנו, ולחלק מהאיבה העמוקה שאנו מוצאים לעיתים לא נדירות בין אישה לרעותה.
אין לדילמה הזו פתרון פשוט. לבחור באורח חיים לסבי דורש לוותר על אורח החיים ההטרוסקסואלי ולכך משמעויות רבות, חברתיות, פסיכולוגיות וטכניות. רבות לא יכולות לבחור וחיות כל חייהן בתחושה של החמצה, כאילו נפלו “בין העולמות” ואינן מוצאות עצמן לא כאן – ולא כאן. זה קשה וכואב ובמצבים מסוימים כמעט בלתי פתיר.
אך מעבר למיניות יש עוד הרבה היבטים לקשרים בין נשים. קשרים אלה יכולים להיות בסיס לתחושת עוצמה ושייכות לכל אורך חיינו. חברה טובה יכולה לתת אהבה, גיבוי ומשמעות לחיים. נשים, כשהן יחד, יכולות להיות חזקות מאוד.
יש נשים שמגלות את העולם הזה, את החברות העמוקה האפשרית בין נשים, רק לקראת אמצע החיים, עת הצורך להקים ולגדל משפחה מפנה מקומו לצרכים אחרים, רגשיים יותר, של עומק ורווחה נפשית. במובן הזה חברה טובה יכולה לספק סוג של מהות רגשית שהיא מעבר לאפשרות של זוגיות בין אישה וגבר.
הרבה נשים נמנעות מלהיקשר לנשים אחרות, בטענות רבות ומגוונות שמקורן בתחושת תחרות וחוויות מוקדמות של קנאה ובגידה. האפשרות להיות נבגדת תמיד נמצאת, אך המחיר של הימנעות כמובן גבוה מאוד אף הוא. כל קשר ישרוד רק אם יצליח להכיל בתוכו את המורכבות והבו זמניות של טוב ורע, של רצון ביחד מול הקנאה והצורך להרוס, של לרצות לשלוט ולהיות נשלט.
