לפעמים מגיע אליי מטופל חדש וכבר בסוף השעה הראשונה של ההיכרות אני מרגישה כאילו אני כולי שלו: מחכה בהתרגשות למפגש הבא, מרגישה קירבה ואינטימיות. יש לי ידיעה פנימית של מהות קשייו, אני יודעת מה נעשה ואיך יתקדם הטיפול ומרגישה את השמחה שלפני הרפתקה או מסע. גם אם בפועל הטיפול שונה לחלוטין – יש בינינו כימיה. זוהי תחושה הדומה להתאהבות: שמחה, התלהבות, געגוע.
אבל זו לא התחושה השכיחה. בדרך כלל, הקשר נוצר בתוך תהליך מתמשך של בדיקה הדדית, ניסיונות התקרבות, מפגש עם ההתנגדויות ועם ההגנות של המטופל ושלי.
כמו כל קשר אחר, הקשר הפסיכותרפויטי אינו מובן מאליו. יש טווח רחב של מרכיבים הקובעים את מהלכו. מטפל מיומן יודע, בדרך כלל, באמצעות תהליך של אינטרוספקציה (בדיקה עצמית מתמשכת) להתאים את עצמו למגוון רחב של מטופלים. הוא מסוגל “להכניס את עצמו לנעלי המטופל”, ליצור את האמפטיה, את היכולת לראות את הדברים ממעמקי נפשו של המטופל, מזווית הראיה שלו. אין כמעט אדם שאי אפשר להגיע אליו, שאי אפשר להבין את התנהגותו, רגשותיו ומחשבותיו, אם עולמו הרגשי הופך, זמנית, לעולמך שלך.
מטופל שמאחר באופן כרוני, למשל, יכול לעורר כעס. אבל בירור איתו ילמד, בדרך כלל, שעבר את מרבית חייו בציפייה לאחר, ציפייה שנכזבה, או שאולי אין הוא רגיל לחוויה שמחכים לו, כי אף אחד מעולם לא חיכה, או שהוא כועס ואין לו דרך אחרת, מילולית או ישירה יותר, לבטא את כעסו, וכך הלאה.
טיפול טוב מבוסס על אמון הדדי ועל היכולת של המטופל להתמסר, זמנית, למטפל – לתת לו לטפל. החוויה הזו, שיש בה מן התלות, היא קשה מאוד עבור אנשים שעברו אכזבות רבות בעברם ולמדו שתלות תסתיים באסון. מטופלים שעברו טראומות קשות במיוחד, כמו פגיעה מינית או אובדן הורה בגיל צעיר – מתקשים במיוחד להתמסר, ודווקא הם זקוקים מאוד לחוויה הזו.
נושא התלות בטיפול הוא מהקשים ביותר להתמודדות. כמעט כל מטופל מבטא חשש עמוק מפני האפשרות הזו, רבים מאלה שאינם מעזים לפנות לטיפול מסבירים זאת בפחד מפני התלות. ניתן בהחלט להבין את הפחד הזה: קשה מאוד, בפרט לאדם בוגר ומתפקד, “להפקיד עצמו” בידי זולתו. לתת למישהו אחר להכיר את כל המורכבויות, הסודות, המשאלות הכמוסות. את הפחדים והחולשות. לתת למישהו להשפיע, להיות כל כך משמעותי וקרוב כמו שפסיכולוג צריך להיות על מנת שיוכל לעזור.
בטיפול מתעוררת תכופות שאלה של אמון: האם המטפל באמת יכול, רוצה, או מסוגל, להישאר נאמן כולו לצרכים של המטופל, לנטרל את צרכיו שלו, את אמונותיו, את רגשותיו? המקרים של מעידות של אנשי מקצוע, כמו ניצול מיני או אחר של מטופל, המתפרסמים תדיר בכלי התקשורת, תורמים רבות להעצמה של הפחד הזה. הרי “היו דברים מעולם”.
ובכל זאת, ללא חוויה של התמסרות למטפל לא ייתכן טיפול משמעותי. נראה שהרווח הצפוי מטיפול טוב, במונחים של שחרור מסימפטומים ומקשיים, של חוויה של חיים איכותיים ומשמעותיים יותר, של בחירה ומימוש – רב מן הסיכון שבאכזבה מן התלות. הרוב המכריע של הפסיכולוגים המוסמכים הם אנשים שעברו שנים רבות של הכשרה, בדיקה, הדרכה וביקורת. בישראל, התהליך של להיות פסיכולוג מוסמך אורך תשע שנים, שבמהלכן נבחן הפסיכולוג שוב ושוב כדי שלא תתכנה טעויות מסוג זה. מרבית המטפלים מכוונים לעזור ומיומנים בהתמודדות עם הפיתוי של ניצול התלות הזו לתועלתם האישית.
בכל מקרה של ספק, אחריות המטופל היא להתייעץ – עם חבר, פסיכולוג אחר, ועדת האתיקה של הפסיכולוגים. ניתן גם להתייעץ איתי, דרך אתר זה. הוויתור על האפשרות לתיקון מתוך הפחד מניצול של התלות דומה למי שחי את חייו באכילת ירקות בלבד מתוך חשש שכל מאכל אחר עלול לקלקל את קיבתו: זהו מחיר גבוה מידי.
קשר, במובן העמוק שלו, יכול להתקיים לאורך זמן רק דרך החוויה של אמפטיה. אחרי שלב האידיאליזציה הראשונה, זה של ההקסמות, “ירח הדבש”, מתחילה הלמידה ההדדית. בשלב הזה, בהכרח, מתגלים בזולת קונפליקטים, פחדים, רגישויות ותוקפנויות. ללא אמפטיה, הנכונות להבין את קשיי הזולת – קשר לא ישרוד. האהבה היא אם האמפטיה: קשר בוגר מבוסס על היכולת הזו. אבל מי שאף אחד לא היה די אמפטי אליו מעולם מתקשה מאוד, בדרך כלל, להיות אמפטי בעצמו. כל פגיעה מתפרשת כאובדן האהבה, כמכוונת אישית ועל מנת לפגוע, כעלבון שאין למחותו. רק יכולת לברר באופן מעמיק את הפגיעות האלה יכולה לאפשר לדעת מתי להבין, למחול על הפגיעות כדי לשמור על האהבה, ומתי באמת הזולת הופך את אוהבו לקורבנו – ואז זה הזמן ללכת.
במובן הזה, תהליך פסיכותרפויטי שונה לחלוטין מקשרים אחרים: המטפל, לאחר תקופת ההכרות המיידית, במידה והתחייב לטיפול – אסור לו ללכת. הוא צריך לשרוד את הפגיעות והעלבונות כדי ליצור ברית עבודה עם המטופל, ברית שתעזור למטופל לשנות את הדפוס הזה. הוא חייב להבין שתוקפנות המטופל נובעת מכאבו, מחוויות שעבר. הוא חייב לחיות עם התוקפנות, לעבד אותה, לשקף אותה, לפרש אותה – כך שהמטופל יוכל לנהוג אחרת בעתיד. וילפרד ביון, פסיכולוג שתרם רבות להבנה של מהות התהליך הטיפולי, מגדיר את המטפל כמיכל: הוא מקבל אל תוך עצמו את החוויות והרגשות שהמטופל מעביר אליו, מכיל אותם, מעבד אותם – ומחזיר אותם למטופל באופן שיוכל לקבלם, להפנימם ולתת להם להיות חלק מעצמו. מרבית התהליך הזה נעשה ברובד הלא מודע, מרבית הרגשות והחוויות הבלתי נסבלים הם כאלה שאנו כלל לא מודעים להם. בו זמנית, הם במהות המצוקה והקושי הנפשי.
דוגמה:
נטלי הגיעה אליי לטיפול לפני מספר שנים. הרקע לפנייתה היה קשיים בקשר עם בעלה וחשש מתמיד, כמעט כפייתי, שתפגע בילדתה התינוקת על ידי כך שלא תבין אותה. נטלי פרשה לפני סיפור חיים יוצא דופן וכואב במיוחד: היא נולדה ברוסיה לאב אלכוהוליסט ולאם שניסתה בכל כוחה לפרנס את חמשת ילדיה ולטפל בהם היטב. כשהייתה נטלי כבת ארבע, אחי האם – איש חשוך ילדים, ביקש שתתן לו ילדה אחת, את נטלי: כך לא יהיה לבד, כך לאמא יהיה יותר קל. האם הסכימה. נטלי נשלחה לגור עם הדוד ורעייתו, מרחק רב מהבית.
נטלי מעולם לא התאוששה מהגירוש הזה. נוצר קשר מר וכואב בינה לבין האם החורגת. היא הרגישה כמו חפץ בבית – מנוצלת, פגועה, בודדה. בגיל שבע-עשרה עזבה נטלי את משפחתה ועלתה לארץ, כאן לכאורה השתקמה. אך עדיין לעיתים קרובות היא מרגישה מנוצלת, מרגישה כחפץ, כמי שאין לו רצון משלו.
הבנתי מאוד את נטלי. יכולתי לחוש כמה נורא להיות מגורש מהבית בגיל כל כך צעיר, כחפץ שניתן לעשות בו הכל. אבל לא הצלחתי להתחבר אליה. משהו היה שם, משהו שלא איפשר לי באמת להיות איתה, עם כאבה. רציתי, ניסיתי, בכל הדרכים שאני מכירה. הלכתי להדרכה, לחפש עזרה. אבל לא הצלחתי. משהו בכימיה בינינו לא עבד. לבסוף, נטלי הודיעה לי שהחליטה להפסיק לבוא לטיפול.
עד היום אני כואבת את העוול הזה. לא הצלחתי. אבל אולי דווקא היכולת של נטלי לעזוב אותי, לאחר שחשה שאיני מצליחה לעזור לה, היא הדבר האופטימי ביותר בסיפור הזה. לפעמים, פשוט אין כימיה בין מטפל ומטופל מסוימים. זו לא אמירה מדעית, אבל זו אמירה נכונה. במקרים כאלה לגיטימי מאוד, לאחר ניסיון לברר ולהבין, לעזוב, לחפש מטפל אחר, מטפל שיתאים. גם כאן, כמו בכל קשר אחר: לפעמים, עם כל הכאב שבפרידה, עדיף ללכת הלאה. אבל רק המטופל יודע איפה עובר הקו הכל כך עדין שבין בריחה מקשר לתקיעות במקום שאינו מתאים ונכון.
מטפל טוב חייב להיות מסוגל להכיר בקושי כזה, כשהוא נוצר. הוא חייב לשתף את המטופל בתחושותיו, לנסות להבין ולתקן, לפנות להדרכה ולבקש עזרה. כשאין מוצא וכל הדרכים האלה לא עוזרות, עליו להודות בכך – בפני עצמו ובפני המטופל, לאפשר למטופל ללכת, לבחור בקשר שיוכל לעזור לו יותר.
