התינוק נולד למצב של תלות – הוא תלוי לחלוטין בסביבה כדי לשרוד. שרידי החוויה הזו, של תלות טוטלית, יכולים להיות מקור להנאה של יחד ומיזוג. כשהחוויה הבסיסית חיובית, היא מאפשרת לאדם הבוגר לחוש ביחד, לאהוב, לחלוק. מין הוא חוויית שיא של אינטימיות כזו. מחויבות עמוקה של אדם לעבודתו, אמונתו, חבריו, עקרונותיו, בכל אחד מאלה יש מידה של תלות שיכולה להוות בסיס לתחושה של משמעות והשתייכות.
אבל התלות הזו חושפת אותנו גם לפגיעות ולחולשה. כשההורה אינו די רגיש לילד, כשהוא משאיר אותו בודד וחסר אונים בכאבו, ויהיה זה כאב של רעב, קור או בדידות, נאלץ התינוק לפגוש באימה של חוסר אונים טוטלי. ככל שתחושה זו מתמשכת יותר, או חוזרת לעיתים תכופות, כך נוצרת צלקת, גרעין של כאב. התינוק, חסר יכולת לחשיבה מוגדרת וחסר מילים להביע את תחושותיו, מוצף ברגשות קשים. זוהי הצפה נפשית שיש בה כאב בלתי נסבל. ההורה חוזר ובסופו של דבר התינוק נרגע, גדל והופך לילד ואז למבוגר. אבל אותם גרעינים שנוצרים במצב הזה נשארים תמיד והם מקור לכאב נפשי רב.
מאידך, גם כל חוויה טובה ומספקת משאירה את רישומה. היא מאפשרת לתינוק ללמוד לחכות, לקבל ולקחת. ההנאה והסיפוק מצטברים, כשהסביבה טובה דיה, לתחושה של ביטחון, רוך וחום. בנוסף, הנפש מסגלת לעצמה מגוון הגנות, מנגנונים שמטרתם לעזור לתינוק, ובהמשך לאדם הבוגר, להתמודד טוב יותר.
התינוק אינו יודע שהוא חסר אונים, קטן ונפרד מהוריו. הידיעה הזו מבשילה עם ההתבגרות, ככל שמתפתחת התודעה. מכאן נובע שהחוויות האלו של תלות וחוסר האונים מלוות אותנו מלידה, אך רוב הזמן הן מודחקות ואינן משתלטות על מהות החוויה. ככל שההדחקות וההגנות יעילות יותר – כך האדם פחות מחובר לסבל הכרוך בכך. עם זאת, התלות היא הבסיס לחלק ניכר מהמצוקות הנפשיות. היכולת לזכור את המצבים הקשים האלה ולחוות אותם מחדש עם אדם קשוב ואוהד, היא חוויה קשה אך בעלת פוטנציאל מרפא.
גם האדם הבוגר תלוי במידה רבה בסביבתו, אך אופייה ומהותה של תלות זו משתנה מאוד לאורך מעגל החיים. בהדרגה, האדם המבוגר מוצא עצמו יותר בעמדה של "היודע", או "זה שאמור לדעת". הוא אמור להוות דמות סמכותית ומקור לידע. עם זאת, כל אדם מבוגר שמסתכל לתוך עצמו ונפשו באומץ, מבין כמה מוגבל הידע הזה. הוא מבין גם כמה היה זה נאיבי לסמוך על הידע של "הגדולים", מנקודת המבט של האדם עצמו כבוגר.
כילד, התחושה שיש אחר שהוא היודע, שהוא הכול יכול, היא חלק הכרחי מההתפתחות הנפשית התקינה. ראשיתה בחוויית הינקות, שכן מבחינת התינוק, אכן ההורה או המבוגר המטפל בו הוא כל-יכול. הוא שדואג לו ומספק את צרכיו. בלעדיו – התינוק ימות. החוויה הזו עשויה להיות בחלקה טובה ונעימה – אך בו זמנית יש בה את האימה של חוסר אונים וחוסר שליטה, אם כי ככל שההורה קשוב יותר לילד, כך תהיה החוויה הזו פחות טראומטית.
תהליך ההתבגרות מביא עמו ירידה הדרגתית וטבעית בצורך ב"אחר הכל-יכול" והפנמה של הפונקציות שהוא סיפק. אדם בוגר יודע לדאוג לעצמו ולצרכיו, להיות עצמאי. נכון, לרגעים הוא גם יכול להתרפק, להסתמך, "להתפנק", אך מתוך בחירה, ורק לזמן קצוב. רק אדם שאינו מסוגל להתבגר נוטה להמשיך בחיפוש אחר יחסי תלות, בחיפוש אחר מישהו שידאג לו ויטפל בו. צרכי תלות ברמה גבוהה בדרך כלל מנבאים חיים שיש בהם מידה לא מבוטלת של חוסר סיפוק, חוסר בטחון וחוסר מימוש. אדם חייב בסופו של דבר לעמוד ברשות עצמו, ומנגד, איש אינו יכול ליטול על עצמו את עול חייו של זולתו. מי שמתיימר לנהוג כך פועל מתוך מניעים אפלים של צורך לשלוט באחר, גם אם אינו מודע לכך.
צורכי תלות מועצמים וקושי לפתח אישיות עצמאית נובעים בדרך כלל מכשל בתהליך ההתפתחות האישית. לעיתים, סיבת הכשל היא תסכול רב מנשוא בתקופת הילדות והנערות – כשהסביבה הראשונית נכשלת, ואינה מסוגלת לספק מידה סבירה של ביטחון, לא יבנה החוסן הנפשי שיאפשר לאדם המתפתח לבנות את אישיותו באופן בוגר. כלומר, התסכול הראשוני ימשיך ללוות את האדם כחֶסר וכמשאלה גלויה או כמוסה לקבל תמיכה מתמדת ולהסתמך עליה.
לחליפין, עודף סיפוק של צרכים בילדות, במובן של עידוד לתלות – כשההורה, בשל צרכיו שלו, מעודד את הילד לסמוך עליו ולא על עצמו – עלול להוות מכשול משמעותי בהתפתחות היכולת להפנים את הידע ולרכוש בטחון עצמי.
כשאדם מתקשה להפנים את תחושת הביטחון והעצמאות כחלק מאישיותו, הצורך ב"אבא כל יכול" יוליד פנייה למוסדות חברתיים המסתמכים על הצורך הזה. יש הפונים לדת, כאשר אלוהים הוא האב והרב הוא "האב בפועל". יש הפונים לאמונה באידיאולוגיה, או בגורו מסוים, או בהשתייכות לקבוצה טוטלית כזו או אחרת. לפעמים, אפילו הפסיכולוגיה הופכת עבור פסיכולוגים מסוימים ומטופליהם למעין 'אבא' שכזה, ואז התיאוריה ומי שמייצג אותה נעשים לסמכות הכל-יכולה.
בכל תהליך כזה יש רווח לטווח הקצר, בהיותו מעניק בטחון וודאות, והפסד גדול לטווח הארוך – שכן התהליך הזה הוא בהגדרתו שיקרי, מבוסס על אשליה. תהליך ההתבגרות חייב לעבור דרך הפנמת פונקציות 'האב', האחר הכל-יכול – אל העצמי, ועל ידי כך כל אדם בוגר מחויב לנטילת אחריות בוגרת על חייו ועל צאצאיו, הביולוגיים או הרוחניים.
לתהליך ההתבגרות הזה יש רווחים משניים ניכרים. הוא משחרר את האדם, באופן יחסי, מהתלות. מאפשר לו להאמין בכוחו וביכולתו להשפיע, מאפשר לו לחוש עצמו כמרכז של עצמו, להרגיש את הסמכות, הידע והכוח כנובעים מתוכו. הוא מקנה חופש, מרחב בחירה ועצמאות. הוא מאפשר לאדם להכיר את יכולותיו ומגבלותיו, ליהנות מכוחו, להרגיש שלם.
בו-זמנית, הוא חושף אותנו למגבלות של הקיום ושל העצמי – לידיעה שאנחנו בסופו של דבר לבד בעולם הזה, שחיינו בנויים על מה שנעשה אנחנו מהם, שאדם חשוף מול פגעי הגורל והטבע. כמבוגרים אנחנו מפנימים גם את העובדה שמידת השליטה שלנו בחיינו היא לעולם מוגבלת. הגורל יכול לתעתע בנו בכל רגע, ואף אחד לא מחוסן מפני פגעיו. הוא אינו מבחין באדם טוב או רע, צדיק או רשע, חזק או חלש, עני או עשיר – הוא פשוט שם, חלק מאי ודאות שצריך ללמוד לחיות אתה.
בדרך כלל, במהלך ההתבגרות התקין, גיל הבגרות הצעיר מאופיין בתחושה של שליטה וביטחון עצמי רב יחסית. ככל שהגיל מתקדם, כך החוויה של היות כל-יכול הולכת ונפגמת. בדרך כלל בסביבות גיל הארבעים והחמישים אנו נעשים הרבה יותר צנועים ומודעים למגבלות כוחנו. אנו לומדים שהישגים שהשגנו יכולים תמיד לרדת לטמיון. אסונות טבע, תאונות דרכים או מלחמות הם דוגמאות אפשריות היכולות לגרום מצבים כאלה.
גם קשרים משמעותיים וקרובים לא תמיד יכולים להגן עלינו. אוהבים יכולים לנטוש, מיוזמתם או בניגוד לרצונם – הם עצמם יכולים ליפול קורבן בכל רגע, בין אם בשל תאונה או מחלה, או בשל גורם אחר שאיננו שולטים בו, כמו צרכים נפשיים של זולתנו. כל אחד נאלץ להתמודד גם עם הידיעה שבכל רגע אנו עלולים לחלות או למות. זהו חלק מתהליך ההתפתחות שמתרחש בבגרות המאוחרת.
ההתבגרות פירושה, אם כך, להיות בו-זמנית הכי חזק מבחינת עצמיותך המגובשת – וגם הכי חלש, מבחינת הידיעה על מהלך החיים. לדעת שהכל תלוי רק בך, ובו זמנית שום דבר לא תלוי בך. לדעת שמעל חיינו מרחף כוח הגורל הבלתי נשלט, שהדימוי בשירה של רחל מסמל אותו היטב: "יד ענקית זדונה ובוטחת, יד מתבדחת, שמה לאל", או, כפי שאומר הפתגם: "האדם מתכנן ואלוהים צוחק".
עם הגיל אנחנו מבינים שאנו בו-זמנית מרכז העולם – וחסרי משמעות כגרגר החול. קשה לחיות עם הידיעה הזו, ולהכיל את שני הקצוות שלה. אנחנו בנויים כך שאיננו יכולים להיות מחוברים רגשית בו בזמן לקצוות סותרים. לכן אנחנו לעיתים מאושרים ולעיתים אומללים, לעיתים מיואשים ולעיתים שופעי אופטימיות. המורכבות הזו היא חלק ממבנה הנפש, וככל שניטיב להבינה ולהסתגל אליה, כן ייטב, שכן כך נהיה ערוכים ומוכנים יותר לשינויים שיכולים לקרות בחיינו.
ה"פתרון" הוא להלך בין הקצוות. לדעת להצטרך אנשים אחרים, להתמסר להם, להאמין בהם – ובה בעת לדעת שאנחנו לבד בעולם. לדעת לתת, ולא פחות חשוב מכך – לדעת גם לקבל. מציאת האיזון הנכון בין תלות ועצמאות היא הבסיס לרווחה אישית הן בתוך קשר והן מחוצה לו.
בטיפול נכון ורגיש, אפשר למצוא את המכשולים שעומדים בפני השגת האיזון הזה, למצוא את העצמיות ואת היכולת לאהוב, להצטרך. זהו תהליך קשה, לעיתים ארוך, חלקנו באים ממקומות פגועים מאוד – אך לטווח הארוך ערכו רב מפז.
