כיצד ניתן להבין את האדם הסובל מהתקפי זעם קשים ששב וחוזר ומתפרץ גם לאחר שאיבד בשל כך את חבריו, משפחתו, מקום עבודתו? איך ניתן להבין אישה בת שלושים וחמש שכל כולה מכוונת להשגת זוגיות ומשפחה, שמודעת היטב ל”עובדות החיים” ולשעון הביולוגי, ומוותרת על כל גבר שמעוניין בקשר רציני אתה, בתואנות אלה או אחרות? מעורר השתאות לראות מי שנתפס שוב ושוב בשקרים מכוערים ומיותרים – ובכל זאת ממשיך לשקר. מדהים לראות אדם שמשקיע מאמצים אינסופיים בעבודתו ואז כשכמעט הצליח- עוזב ומתחיל, בפעם המאה, מאפס.
הנטייה לחזור על דפוסים שגויים, לא סתגלניים, מזיקים, עומדת בבסיס רבות מההפרעות הנפשיות. זוהי התופעה של “מעגל הקסמים”, אותם דפוסים שאנו משחזרים בחיינו, בלי דעת, שוב ושוב. הסבר חלקי לתופעה “מוזרה” זו נמצא אצל פרויד. כבר בראשית המאה התשע עשרה הוא טבע את מושג החזרה הכפייתית, ה – repetition compulsion. המושג הזה מסביר, במידה רבה, מדוע פסיכופתולוגיות (מחלות ובעיות נפשיות) מתקיימות, ומדוע אנשים ממשיכים להתנהג שוב ושוב באותם דפוסים – גם כשברור שהם מזיקים. התופעה הזו משותפת לכל בני האדם, למרות שמידת הפגיעה שבה שונה, כמובן, במידה רבה אצל כל אחד ואחד.
לעיתים, החזרה היא על דפוס מודע: ילד מוכה הופך להורה מכה, או בן לאלכוהוליסט שנהיה שתיין בעצמו. אבל לא אחת החזרה היא על דפוסי חשיבה ורגש שאינם מודעים ומתבטאים בדרכים סמויות יותר. למשל, ילד שחש דחוי עלול להיות בבגרותו לאדם שנדחה כל העת. הוא מודע לתסכול שבמצבו אך אינו ער לדרכים בהן הוא משחזר שוב ושוב את הדפוס המקורי ולעיתים אף אינו מודע לקיומה של טראומה כזו: הוא מייחס את היותו דחוי למגוון רחב של סיבות שבדרך כלל אינן רלוונטיות, (אני לא נראה מספיק טוב, אנשים לא מבינים אותי, אין לי מזל….)- בלא לדעת את החוויה הבסיסית, הראשונית, שהיא המקור לחזרה הלא מודעת לאותו מקום פגוע.
כולנו משחזרים כל העת ובאלפי דרכים. כך, נשים שמחפשות בן זוג כל חייהן ואף פעם לא מוצאות את “האחד”. “האחד” הוא פיקציה, מקסם שווא, אשליה, דמות שהתעצבה בדמיון במהלך הילדות, מתוך עולם הפנטזיה או המציאות, אך שאין גבר שיכול באמת להיות כמותה. לעולם הפנטזיה והמציאות אינם יכולים להתמזג באופן מלא. נשים אלה מודעות למחיר שהן משלמות על הדפוס הזה ומחליטות להפסיק לנהוג כך, אך בכל מערכת יחסים תוך זמן קצר זה חוזר, משתלט וחונק.אצל אחרים, החוויה היא של תחושת בדידות איומה, גם כשהם מוקפים באהבה. הם יכולים לדווח על האהבה שהם מקבלים, אבל לא לחוש אותה. בסופו של דבר הם מוצאים עצמם לבד, דחויים ונואשים. אחרים משחזרים כישלון, מוצאים עצמם שוב ושוב “למטה”, גם אם נראה היה שהפעם זה יצליח. יש שמשחזרים בגידות ושקרים- כל אחד והסיפור האישי שלו.
מנגנון השחזור הוא מורכב מאוד ולכאורה סותר כל הגיון: מדוע לחזור על אותם דפוסים שהורסים את חיינו? הדרך להבנת התופעה הזו קשורה להבנת העוצמה שבחוויות הילדות. דפוסים שנוצרים בגיל צעיר הם חזקים במיוחד מעצם היותם הממשות היחידה עבור הילד הקטן, ממשות שאינה מדוברת ואין בה כל בחירה. ילד שאביו משפיל אותו חושב שכך נוהגים אבות בילדיהם. יתרה מזו – אבא גדול, יודע הכל, הוא צודק. הילד חש ראוי להשפלה. אבא כנראה רואה בו משהו שמצדיק את היחס הזה: הרוע, התוקפנות, הקנאה, כל אותם רגשות שמשותפים לכולנו, הופכים בסביבת ילדות שאינה אוהדת להוכחה ניצחת עבור הילד שהוא לקוי, דפוק.
ילד לא מסוגל להבחין בין פנים וחוץ. הוא לא מסוגל לומר לעצמו: אני בסדר – אבא לא. הוא גם לא מסוגל להתנגד לדמות שהוא תלוי בה. זהו התהליך של הזדהות עם התוקפן שמסביר בחלקו את ההפנמה של דמויות הוריות קשות ורעות – כטובות, ותפיסת הקורבן עצמו – הילד הקטן – כאשם בכל הרע שקורה לו. ילדים מוכים מרגישים שהם ילדים רעים. שנים רבות עוברות עד שהם מסוגלים, אולי, להבין שהיו קורבנות.
הילד לא מסוגל להיות מודע לכל התהליך הזה. הן מבחינת ההתפתחות הקוגניטיבית, השכלית, שחלה רק בגיל מאוחר הרבה יותר, בסביבות גיל ההתבגרות, והן מבחינת ההתפתחות הרגשית שהיא סבוכה, פגיעה ואיטית עוד יותר. השחזור בבגרות יכול להתבטא בתחושה מתמדת של להיות מוכה ודחוי, ללא קשר ליחס הסביבה, או בצורך לא נשלט להכות את ילדיו שלו, למרות שנשבע שלעולם לא ינהג כך. אצל אחרים, זה מתבטא בבחירת חברה, בן או בת זוג, או השתייכות למעמד חברתי ומקצועי, שאינם מתאימים ליכולת ולהישגים של האדם, אלא משקפים את שרידי היחס שקיבל בילדות.
התהליך של שינוי דורש אומץ רב. הוא דורש נכונות לבדוק מה קרה לאדם לאורך חייו, מה עומד בבסיס הדימוי העצמי, החרדות והמשאלות. כדי לעבור תהליך כזה יש הכרח בניפוץ של מיתוסים, של טוב ורע, חזק וחלש. לגלות מה היו התפקידים של כל אחד מהאנשים המשמעותיים בחיי האדם, מה מסביר את התנהגותם. אפילו בתוך הסיטואציה המוגנת של טיפול נפשי, לא כולם מסוגלים לכך. לפעמים, הכעס שמתעורר מלווה באשמה, ואשמה היא כאב נפשי בלתי נסבל. הכעס כלפי ההורה למשל, מופנם שוב – אל העצמי. בפעמים אחרות, ההתמודדות עם אירועים מסוימים נחווית כקשה מנשוא.
אבל תהליך השחזור, כשמתרחש בתוך הטיפול, הוא גם הפתח לריפוי. הוא כולל בתוכו ניסיון לתקן שוב ושוב. הוא מהות התקווה: אולי הפעם סוף סוף, התוצאה תהיה אחרת. תהליך הפסיכותרפיה מבוסס במידה רבה על נגזרת של התופעה הזו, שמכונה “העברה”: דפוסי ההתנהגות, התגובה, הרגש והחשיבה משוחזרים בחדר הטיפול, בקשר שבין המטפל למטופל. בניגוד למצבים אחרים, השחזור כאן הוא האמצעי לריפוי. המטפל יכול וחייב לנתח, לפרש, להגיב אחרת – ועל ידי כך ליצור מנוף של שינוי. על המטפל לחוש בתפקיד שהמטופל נותן לו, אך לא להיענות לו באופן אוטומטי אלא להכיל, לעבד, לשקף – להחזיר את זה למטופל, ללמד אותו לזהות את התופעות האלה כך שהדפוס הסיזיפי הזה יוכל לעבור שינוי אמיתי. שינוי המאפשר למטופל לבחור גם בדפוס אחר, המתאים לו יותר.
