אחד הרגשות הדומיננטיים ביותר, והפחות מדוברים, הוא רגש הבושה. זהו רגש חזק מאוד שעלול, במקרים מסוימים, להוביל לקיום מצומצם, פגיע מאוד ונמנע ממגע עם העולם. יש שחווים בושה בשל תכונה אישית מסוימת, כמו חריגות בהופעה החיצונית. אחרים חשים בושה בשל מה שהם תופסים כמגרעת (בדרך כלל משהו שנחווה כחריג ביחס לסביבה, כמו משפחת המוצא שלהם, מצבם הכלכלי). אצל רבים אחרים, הבושה נשענת על חוויה פנימית (מעשה שנעשה אי פעם, מחשבה מסוימת, יצר או דחף וכדומה).
בושה היא חלק מקשת הרגשות התקינים וההכרחיים לקיום החברה. במידה רבה, היא מחיר ההשתייכות לחברה: התינוק בוכה, אוכל, עושה את צרכיו, פולט, מגיב בהתאם לצרכיו המידיים. אך עד מהרה הוא לומד שזה לא מקובל. כבר בגיל שנתיים לערך מצופה ממנו להתחיל לשלוט בצרכיו ולחוש בושה כש”בורח לו”. ככל שההורים והסביבה נוקשים ומחמירים יותר בדרישותיהם, כך הבושה תהייה עמוקה יותר.
בגן לומד הפעוט שהגננת והילדים האחרים יצחקו לו וילעגו לו אם יתנהג רק לפי צרכיו ורצונותיו. הלעג החברתי הוא כוח עצום שמעטים מסוגלים לעמוד בפניו. כך, אנו לומדים להסתיר: תחילה את צורכי הגוף ואחר כך את צורכי הנפש. לשמור בסוד את המאוויים, הפנטזיות, התשוקות, המיניות. את התוקפנות, הקנאה, הפחד. את הרצונות והרגשות שלנו.
מחד, הבושה היא כוח חיובי של מוסר, התפתחות וקשר: בהעדר בושה כל החזק יגבר. החברה מלמדת אותנו שלא ניתן לכפות את עולמנו על הזולת. מין עם בן זוג שאינו מעוניין בכך הוא אונס, לקיחת דבר שאתה רוצה בלי לשלם עליו היא גניבה. חברה שאין בה חוקים האוסרים זאת לא תשרוד. אבל לפעמים הבושה הופכת לכוח מצמית – לעיתים אדם חש שאין כל מקום ליצריו, ליצירתיות שלו, למיוחדות שלו. הוא מסתגל כל כך עד שהוא נמחק ומת מבפנים. זה קורה בדרך כלל כשהמשפחה או החברה הפעילו כוח מוגזם ולא תואם לצורכי הילד המתפתח. הרבה מהבעיות הנפשיות נובעות מקונפליקט זה.
רבים מאיתנו סובלים או סבלו מביישנות, בנושא מסוים או כתופעה כללית יותר. יש בליבי פינה חמה לכל אלה בינינו שסובלים מהתופעה הזו. אלה שכל כך רוצים ואינם מעיזים. אלה שמתחבאים בפינות, שאף פעם לא נמצאים במרכז תשומת הלב. פעם קראו להם, לנו, “פרחי הקיר”, כי באירועים הביישנים נצמדים לקירות, אינם מעיזים ליזום, לפעמים אפילו לא להיענות לפנייה אליהם. תכופות הביישנים מסמיקים או שליבם הולם במהירות עד שנראה שתיכף זה יראה מבחוץ.
קשה לעיתים להבחין בין ביישנות לחרדה חברתית, social phobia. עם זאת יש להבחין בין שני אלה, ביישנות היא הרבה יותר מחרדה חברתית. זו תכונה, שיש בה מן המופנמות ומן הצניעות, זה סוג של יופי פנימי וענווה שאינם נחשפים. הלב יוצא אל הביישנים. הם מסתירים בחובם כל כך הרבה רגש ותשוקה ומחשבות, עולמות שלמים. (ראה הספר “שקט“, הוצאת מטר).
יש יופי בביישנות: “היפה באמת היא תמיד ביישנית”. הרצון להתבטא, להיות מוחצן, שמאפיין כל כך את החברה המערבית, גובה מחיר. יש סוג של רגישות ושל תבונה המשגשגים דווקא במקומות החשוכים והנסתרים יותר, מקומות שבהם אפשר לראות, לשמוע, להיות. יש מחיר לאור הזרקורים. ועם זאת, חוויות קשות מאוד עוברות על הביישן. כל מגע, כל יציאה מהבית, יכולה להיות עבורו סוג של סיוט, התמודדות עם ים של פחדים.
בה בעת, כמיהתו לקשר בדרך כלל חזקה ביותר וכן גם רצונו למימוש עצמי. הביישן נמצא בקונפליקט – אם הוא נכנע ומוותר, הוא נדון לקיום דל ומצומצם שאינו תואם לו. אם הוא מתמודד ונאבק הוא נמצא בסכנה מתמדת משום שעולמנו הוא אכזר ורע. עדינות ורגישות אינם מאפיינים, בדרך כלל, את ההמון, וביישנות היא תכונה שקל “להריח” ולנצל.
בין הביישנים נמצא הרבה אנשי אומנות והגות ודקויות. תכופות זה שמאפשר ליצור עולם פנימי עשיר יותר, מגוון יותר. הרבה ידע, התבוננות פנימית ותהליכים רגשיים ומחשבתיים מתנהלים דווקא אצל האנשים האלה. יש הרבה הישגים שאי אפשר להשיג בדרך המוחצנת, ברעש של המציאות החיצונית. מהבחינה הזו, לביישן נקודת פתיחה טובה יותר.
דוגמא:
מיטל הגיעה לטיפול כשאמה נפטרה. היא הגיעה אבלה, כואבת. עצם הפנייה לטיפול – בקשת עזרה – הייתה עבורה טראומטית. היא צריכה להיות חזקה, לא להזדקק לעזרה. כל כך הרבה אנשים מתביישים בעצמם עד כדי שלעולם לא יפנו לטיפול. אך האבל על אובדן האם היה כל כך חזק, שובר, עד שמיטל נאלצה לפנות. הרגשתי שכל נגיעה בה כואבת, נחווית כמשפילה.
מיטל גדלה בבית בו היו הגדרות ברורות מאוד לאיך צריך להתנהג וביקורת נוקשה על כל חריגה. אז היא הסתגלה: למדה היטב, התלבשה היטב, דיברה תמיד לעניין, הקריירה שלה הייתה לדוגמה ולמופת. אבל מתחת לכל זה היה הר געש של יצירתיות ושל עומקים רגשיים, של תוקפנות מודחקת, של קנאה ובדידות.
מגיל צעיר מאוד היא למדה מה מותר להגיד, לעשות – ומה אסור. האסור היה רב מלהכיל. ואז, כשאמא מתה, זה היה נורא. כל כך הרבה דברים לא נאמרו, לא נהגו אף פעם. לא הכעס – ולא האהבה. פתאום הכל נהיה ריק, חסר משמעות, בודד.
אהבתי את מיטל, הזדהיתי איתה, מן המפגש הראשון. הרגשתי שעליי לאפשר לה בדיקה מחודשת של מה נכון לה – אמיתי, ומה מזויף – נובע מתהליכים של בושה, הסתרה. בפגישות, ניסינו לבנות עולם פתוח יותר, גמיש ומקבל. דיברנו על התשוקות, הקנאות, הצרכים שקיימים בכולנו. על הבושה שאינה הכרחית, על האפשרות לחשוב, לרצות, להעז. בטיפול מותר לדבר על הכל, מותר לפנטז ולחלום, ליצור – גם אם לא כל דבר ניתן, במציאות, לממש. למדנו ביחד שפה חדשה. בכל פגישה נחשפו עוד סודות, עוד רבדים שאף פעם לא הגיעו אפילו לרמה של חשיבה מליאה, לא כל שכן דיבור.
עבור מיטל, שתיקה הייתה מעוררת חרדה ומתח איומים. מה אני חושבת? האם אני יושבת ומבקרת אותה בלבי, או עסוקה בעצמי, מותירה אותה לבד. כל הטכניקה האנליטית של שתיקה כמתן מרחב, שימוש בשתיקה כאמצעי לעזור למטופל להתחבר לעצמו, נחוותה אצלה כסדיזם, כעינוי. הטכניקה הזו מכוונת, במהותה, לאפשר למטופל ביטוי עצמי מלא, אותנטי, משוחרר מהרצונות והצרכים של המטפל. תכופות, זה אמצעי ליצור מרחב – אך לא כך עבור מיטל. למדתי לדבר איתה, אליה, גם כשאין לי מה לומר, כשאני צריכה את הזמן כדי לחשוב ולהתארגן בעצמי, כשאני כועסת או מתוסכלת. למדתי שעבורה השתיקה היא כאב בלתי נסבל, נטישה ודחייה.
למדנו זו את זו, נעות בין אהבה לכעס, בין תקווה ויצירה משותפת – לתחושות הדדיות של ייאוש. לא פעם הרגשתי שאני נחנקת בפגישות איתה, נחנקת מהלחץ של להגיד ולהיות כל הזמן, בלי מרחב ובלי פרטיות. הבנו ביחד שבחדר משוחזרת החוויה של מיטל בילדותה: אמא ואבא רואים הכל, שומעים הכל, ומגיבים – מבקרים, מעודדים, שוללים ומאשרים. לא נותנים לה את המרחב של להיות, פשוט להיות היא.
אחד התהליכים המהותיים בטיפול הוא זה של הזדהות השלכתית – המטפל חש רגש מסוים שהוא אינו מבין, שאינו שייך לעולמו ברגע זה, ומהווה חלק מהעולם הרגשי של המטופל, חלק שבמצב הנוכחי אינו נסבל עבורו כחלק מהעצמי. מנגנון ההשלכה הוא מנגנון לא מודע המאפשר לאדם “להיפטר” מתחושה בלתי נסבלת על ידי ייחוסה לזולת. לא אני מקנא – אתה מקנא. זהו אחד התהליכים הנפשיים העוצמתיים ביותר, גם כחלק מהתפתחות רגשית תקינה. בהזדהות השלכתית, האדם מזדהה עם מה שמושלך אליו בלי להיות מודע לכך. חווית החנק שלי היא דוגמה לחוויה כזו. זו חוויה שמלווה את מיטל מילדותה אך אינה מודעת לה באופן ישיר. התחושה הזו מועברת אליי, באופן שאינו מודע עבור מיטל ובלי שאני אדע, בשלב הראשון, מה מקור התחושה אצלי. היכולת להיות עם התחושה הזו, להבין את שורשיה, את מה שבבסיסה, מאפשרת לעבד את הרגשות האלה ולהחזירם למטופל בצורה שיוכל לחוות אותה, לקבל אותה.
בהדרגה מיטל נפתחה, יכלה לדבר על עולמה הפנימי המורכב כל כך, למדה ליהנות מהיכולת לשתוק ביחד איתי, מחוויית האינטימיות של להיות ביחד בלי להצטרך להגיד או לעשות דבר. לסמוך עליי גם כשאיני אומרת את מחשבותיי וריגשותיי. היחד שלנו ביטא עבור שתינו את העונג שבאינטימיות. יצירת המרחב הזה איפשרה לה לשקול מחדש את דרכיה, את הקריירה שלה, את הקשרים שיצרה. לראות בכל אחד מנימי הנפש הזדמנות, הרפתקה, מסע מסקרן – ולא אויב נוסף שצריך להשמיד מיד. בסופו של דבר למדה מיטל שהבושה אינה הכרחית, שכולנו בסופו של דבר, פשוט אנושיים.
דוגמה נוספת:
חן, אומנית בת שלושים ושבע, הגיעה להתייעצות בשל בתה בת השמונה שסובלת מביישנות וחוסר בטחון. היא מרגישה שהילדה סובלת ורוצה לעזור לה. ניסתה לעודד אותה בכל דרך, עשתה כל שביכולתה כדי שילדתה תרכוש בטחון. לקחה אותה לגני שעשועים, מזמינה עבורה חברים הביתה, קונה לה בגדים, משחקים, כדי שתרגיש שיש לה, שאינה חסרה.
מסיפורה אני מבינה שלבתה חברה קרובה איתה היא מבלה רבות, שהיא בסך הכול ילדה עליזה ומתפקדת היטב ואינה משדרת מצוקה. היא גם קשורה מאוד לחן, אימה, ובכלל במסגרת המשפחה יש לה מקום שמור היטב. גם בחיק המשפחה היא יותר שקטה, מופנמת, אך בהחלט נוכחת. כמו אימה, היא אוהבת עבודות יצירה, מציירת שעות, מעסיקה את עצמה. אני שואלת את חן למה, אם כך, היא מודאגת?
חן מספרת: “כשהייתי ילדה, הייתי מאוד ביישנית. התביישתי כמעט מכל דבר: לדבר בכיתה, לפנות לאדם ברחוב, לבטא רצון או מחשבה. התביישתי אפילו לקנות במכולת. אפילו במצבים של צמא קיצוני לא העזתי לפנות לבעל קיוסק ולבקש שתייה. התביישתי מבנות ועוד יותר מזה מבנים. התביישתי ממבוגרים ולא פחות מזה מילדים, בני גילי ואפילו קטנים יותר. טוב, זה עבר לי. אני היום מסוגלת לתפקד ולהשתלב, יש לי חברים וחברות. אבל נשארה בי צלקת מתחושת הביישנות של פעם ואני חוששת שעכשיו כל הכאב הזה משתחזר בחיים של ביתי”.
העבודה עם חן התמקדה בהפרדה בין הכאב של ילדותה שלה למה שעובר על בתה. חן חייתה בבדידות ובעצב. הבושה מנעה ממנה אפשרות לביטוי עצמי, לחיי חברה, לשיתוף בחוויות רגשיות. בתה, לעומת זאת, מופנמת ושקטה – אך מאושרת ומרגישה עצמה אהובה ומוצלחת בדרכה.
חשוב לזכור שנטייה לביישנות, למופנמות, לזהירות בקשרים בינאישיים ובביטוי רגשי, היא לעיתים קרובות תכונה מולדת או נרכשת שיש בה רווח גדול, פוטנציאל לאיכויות ועומק, למגע עם רבדים בנפש שקשה להגיע אליהם בדרכים אחרות. לפעמים, כל מה שהביישן צריך זה אדם אחד, רגיש וקשוב, ש”יגלה אותו”, שיראה ויאהב ויאפשר ליופי לצאת את העולם. בנוסף, לעיתים הביישנות פוחתת עם הגיל.
עם זאת, כשהמחיר הבינאישי או התעסוקתי כבד מדי, כדאי ואפילו הכרחי לאבחן נכון את טיב הביישנות, את המקור לחוסר הביטחון, ולהחליט כיצד יש לטפל בו. תרופות נוגדות חרדה יכולות לעשות פלאים. טיפול, קוגניטיבי או דינמי, יכול לסייע רבות. האבחנה הנכונה היא שלב קריטי בקביעת הפתרון המומלץ.
