כמו שפרחים שונים זה מזה בקצב התפתחותם, במועד פריחתם ובקצב שבו הם נובלים, כך גם אנחנו בני האדם שונים מאוד זה מזה בתהליכי הפריחה והקמילה שמלווים אותנו לאורך חיינו.
יש הנולדים כמו ניצנים זוהרים, מתחילים לפרוח בגיל מאוד צעיר וכך עוברים עליהם חייהם. אנשים אלה מרגישים תמיד שהם נסיכים, או מלכים. כך המשפחה מתייחסת אליהם, כך נוהגים בהם חבריהם ללימודים וכך החיים מתייחסים אליהם בהמשך.
אבל אלה מקרים נדירים מאוד. למען האמת, הם כל כך נדירים עד שספק אם הם אמנם קיימים, מעבר לעולם האשליות של הקולנוע והספרות. רובנו עוברים תקופות שונות, לפעמים אנחנו מלכים ולפעמים אנחנו נאבקים כדי לשמור על מקום, לשרוד.
אחד התסריטים הכואבים ביותר הם אלה של מלכי או מלכות הכיתה, אלה שהיו הכי מקובלים בבית הספר היסודי או בתנועת הנוער, ועם הזמן אבדו את מלכותם. מהלך חיים כזה יש בו מידה ניכרת של החמצה ואובדן, והוא קשה מנשוא. זה יכול לנבוע מאירוע חיצוני שמערער את הביטחון ואת הדימוי העצמי של “המלך” הצעיר, למשל שינוי במראה (השמנה ניכרת, הופעת פצעי בגרות קשים במיוחד), או בשל שינוי במבנה החברתי (כמו הופעה של ילד חדש וכריזמטי מאוד שסוחף את אהדת הילדים, או להבדיל אובדן הורה שמערער את הביטחון של הילד). לפעמים, דווקא הנסיכוּת מובילה לחורבן: מי שרגיל לקבל את מזונו על כפית של זהב עלול שלא ללמוד איך להשיג את המזון, איך להתפתח ולהתקדם. זהו סוג של ניוון שמקורו בעודף בטחון.
לעתים אנשים כאלה מצליחים להשתקם ולבנות עצמם מחדש ולעיתים הם נשארים שבורים, כואבים והמומים עד סוף ימי חייהם.
לעומתם, יש את סיפור הברווזון המכוער. יש אנשים שבילדות ובנערות לא מצליחים למצוא את מקומם, גדלים בתוך חוויה של היותם דחויים, לא אהובים ולא מותאמים – עד שלפתע הם מוצאים את מקומם ומתחילים לפרוח. גם כאן, זה יכול להיות תוצאה של גורמים חיצוניים כמו למשל חוג חדש שמאפשר לילד לבלוט ולהצליח, או שיפור במראה החיצוני – יש ילדים שבגיל ההתבגרות פתאום, כמו פרחים, נהיים יפיפיים. זה יכול להיות כתוצאה משינוי מבנה חברתי, כמו המעבר לתיכון, לצבא או לאוניברסיטה וכדומה. הכינוי המקצועי הניתן לתופעה זו הוא “פריחה מאוחרת”, late bloomers. וגם כאן, יש שמנצלים זאת כמנוף לשינוי והתפתחות ויש שפורחים לתקופה קצרה ונובלים מהר אחר כך.
כל התהליכים האלה בנויים ממכלול מורכב של גורמים. חלקם גופניים (כמו תהליכים הורמונליים, תהליכי התפתחות המוח וכדומה), חלקם חברתיים (כמו נורמות מקובלות שמשתנות, כמו מידת הפתיחות של הסביבה, תחרותיות, קנאה וכדומה), וחלקם נפשיים. ובחלק הנפשי, יש לכל אחד מאיתנו הרבה יכולת לשנות ולהשפיע. ככל שאדם מתבגר כך הוא יכול להבין יותר את התהליכים שהוא עובר. להבין מה חלקו בהצלחותיו וכישלונותיו, במקומות בהם הוא אהוב ורצוי ובמקומות בהם הוא שנוא ודחוי. אדם יכול להבין מה בו גורם לתגובות שהוא מקבל והוא גם יכול ליטול אחריות, לפחות במידה מסוימת, על המרכיבים החיצוניים: מותר ואפשר להחליף סביבה חברתית או מקצועית שאינה מתאימה לאדם. בכל גיל. מותר גם להשפיע על הטבע: להשתמש בידע של תזונאים, בניתוחים פלסטיים וכדומה. ככל שאנו מתבגרים כך הדברים פחות “קורים לנו”, ועוברים לשליטה המודעת שלנו. כמעט בכל מצב יהיו כאלה שיצליחו לשרוד ולפרוח.
אין גיל שבו מותר להרים ידיים. יש שהפריחה האמיתית שלהם תפקוד אותם דווקא בבית האבות. דווקא שם פתאום יגלו אותם, יאהבו וירצו. אבל התנאי הראשון הוא להפסיק להסתתר.
כל כך רבים מבינינו מאמינים שהאחרים פורחים הרבה יותר מהר, יציב ומוצלח מהם. וזו טעות עצובה, טראגית כמעט. כי אם כל אחד מאיתנו יידע כמה הוא דומה, כמה הוא אנושי – בפחדים ובבושה, בחוסר הביטחון ובחוסר האונים, הרי שלכל אחד מאיתנו מובטח מקום הרבה יותר טוב. שמנים ורזים, יפים ומכוערים, חכמים וטיפשים. בכל אחד מאתנו יש את הגרעינים הטובים והיפים שאתם ניתן לצמוח, לפרוח.
