עומר נמצא בטיפול כבר שנתיים. הוא הגיע לטיפול עם כל התסמינים של דיכאון קליני. הפרעות קשות בשינה ובאכילה, תחושת חוסר ערך וחוסר אונים, מחשבות על מוות, ריקנות, חוסר תקווה. הוא קיבל טיפול תרופתי שהרגיע אותו מעט אך לא נגע במהות הקושי או הסבל. במקביל לטיפול התרופתי, הוא סיפר לי על ילדותו, על בדידותו, על הציפיות האינסופיות ממנו שלעולם אינו מצליח לספק.
סיפר לי על הדיכאון של אבא, ניצול שואה, שהרגיש שחייו הוחמצו. על מצבי הרוח המשתנים של אמא, התפרצויות הזעם שלה, הכפייתיות בשמירה על סדר וניקיון כאילו רק הם מבטיחים את המשך קיום המשפחה ואת יכולתה לשרוד כאם. בנוסף, סיפר על אחותו, זו ש”נכשלה”: גרושה, אם לבת, עדיין תלויה בהורים.
כילד, אובחן עומר כמחונן ונשלח לחוגי העשרה. עם זאת מתמיד חש עצמו דחוי, כמי שלא מצליח “לספק את הסחורה”. עבור האב – אינו די יציב, כבר בגיל ההתבגרות ועדיין אין לו כיוון ברור. עבור האם – אינו די מסודר, לא מקפיד על ניקיון חדרו. עבור הילדים בבית הספר – רזה מדי, מוזר, אחר.
בתוך הבדידות הזו הצליח עומר לשרוד, אך מדי פעם נקלע למשברים נפשיים המתבטאים, כמו היום, בהפרעת אכילה, קושי לישון, דימוי עצמי נמוך. כל משבר כזה מוביל לשינוי: הוא נשלח לפנימייה, מוחזר הביתה, מועבר לתפקיד צבאי אחר, מפסיק את לימודי הכלכלה. כל משבר כזה מחבל ומכרסם בשאריות הביטחון העצמי שלו, ביצירתיות, בתעוזה.
אני מבינה את הדפוס הזה די מהר. מרגישה כאילו הייתי שם, איתו, בילדות הזו, בבדידות. רואה את הפתרון: עומר צריך להשתחרר “מהם”. להתחיל לחיות את חייו שלו, לתת לעצמו להתבטא, להיות הוא.
אני מבינה, מנסה להסביר, להכיל, לפרש, לעבד – כל אותם תהליכים שאנו הפסיכולוגים אמונים עליהם. אבל כל ההבנות המזהירות האלה אינן יוצרות שינוי. לפעמים אף נדמה לי שהן הורסות עוד יותר. הוא מבין מה לא היה בסדר, אך אינו רואה סיכוי לשנות, אינו רואה כל פתרון. הדיכאון משנה פנים מעת לעת אך תמיד נמצא שם.
ואז, יום אחד, הוא מביא לי ציור שצייר. אני מתבוננת בציור ומתרגשת עד דמעות. אני מוצאת עצמי קמה מכיסאי, ניגשת אליו ומחבקת אותו. מעולם לא עשיתי משהו דומה. שנינו המומים. אבל מאותו רגע משהו משתנה. משהו בטוטאליות של הרגע הזה המיס את ההתנגדות, את חוסר האמון, את הנפרדות. שנינו מרגישים שכעת הכל יכול להיות אחרת.
הרגעים האלה הם רגעי חסד שכל מטפל, ובוודאי כל מטופל, כמה אליהם. אבל אי אפשר להמציא אותם, לביים אותם או לזייף אותם. הם פשוט צריכים לקרות, בזמן המתאים, בקצב שלהם. חבר סיפר לי פעם שהוא הולך שנים לפסיכולוג שלו שבדרך כלל אינו תורם לו יותר מדי. אבל אחת לכמה פגישות, הוא פתאום מעיר משהו ששופך אור חדש, אחר, על הכל. ובשביל זה שווה לו לבוא, שבוע אחרי שבוע. בסוף, הוא יודע, רגע החסד יבוא.
רגעי החסד האלה, התובנות האלה, אינם מתרחשים רק בטיפול: יש שהם מתרחשים בתוך שיחה עם אדם קרוב, יש שהם בוקעים לפתע כשאדם נמצא מול עצמו, יש לעיתים שסרט או ספר מביאים אותנו לחוויה רגשית מהסוג הזה שמאפשר שינוי. אבל הרצון למצוא את ההבנה הזו, ליצור הזדמנות לתיקון, הוא שמוביל אדם לתהליך של פסיכותרפיה ובמידה רבה הוא המאפשר לה להתרחש.
כולנו יודעים שיום אחד נמות. אבל תובנה מלאה של התהליך הזה, היותו בלתי נמנע ובלתי הפיך, היא תהליך איטי מאוד והדרגתי. לעיתים היא מושגת בגיל ההתבגרות, לעיתים בגיל העמידה, לעיתים כלל לא. כשסבי נפטר המשכתי לחפש אותו זמן רב על הספסל בגן הציבורי עליו נהג לשבת. ידעתי שהוא לא יהיה שם, אבל המשכתי לחפש. לא אחת היה נדמה לי שאני רואה אותו, עם כובעו האפור, משוחח עם חבריו. הייתי אז בת עשר. כיום אני כבר מבינה שהמוות תמיד מגיע אבל עדיין, לעיתים, אני משתעשעת במחשבה שתתגלה התרופה שתאפשר לנו חיי נצח. האשליה הזו מאפשרת חיים מלאים יותר להרבה מאוד אנשים, ורבים מתפרנסים ממנה.
באופן דומה, ילד לא יכול להבין את תהליך ההזדקנות. הוא רואה את הוריו מזקינים, את הסב או הסבתא, אך הידיעה שזהו תהליך בלתי נמנע מגיעה רק בגיל מבוגר הרבה יותר. הידיעה המלאה של חוסר היכולת לעצור את התהליך הזה נרכשת רק על בשרנו שלנו. בגידת הגוף, הקמטים, כל אלה הכרחיים כדי שנוכל להבין שאמנם גם אנו מזקינים.
הפער הזה, בין הידיעה התיאורטית לבין זו ה”אמיתית”, הרגשית, הוא זה שבאמצעותו מושגים חלק מהשינויים בתהליך של פסיכותרפיה. תכופות אדם יכול להגדיר לעצמו דפוס מסוים, בעברו או בהווה שלו, להבין את ההשלכות של הדפוס הזה, את השחזור ואת המחיר שלו, אך כדי ששינוי מהותי יתרחש יש צורך שההבנה הזו תעבור את “מחסום האינטלקט”, כלומר תעבור דרך הרגשות ולא רק דרך ההבנה השכלית. באופן סמלי, הכוונה להבנה מהלב, לא רק מהראש.
האפשרות להגיע אל המקום הזה חמקמקה, בלתי צפויה ולעולם אינה ודאית. יש מקרים שתהליך פסיכותרפויטי נמשך, האדם לומד את עצמו, אך השנויים שהוא מסוגל לעשות נשארים משניים. פריצת הדרך לא מגיעה. דרושה אמונה רבה כדי לדעת לחכות לרגעים האלה, לארוב להם, לדעת שלמרות הכל הם מגיעים, בסופו של דבר.
