פסיכותרפיה עוסקת בנפש, בעולם הרגשי והחוויתי. היא עוסקת בסובייקטיבי, בתפיסת האדם את עצמו, את הדמויות המשמעותיות בחייו ואת סביבתו. הפסיכולוג אינו עסוק במציאות. הוא לא בודק מי באמת היו ההורים של המטופל: לא כהיסטוריון השוקד לשחזר את העבר בצורה המדויקת ביותר, לא כשופט שתפקידו לקבוע מה באמת היה, מי אשם, מי קורבן. לעובדות, מהבחינה הזו, אין כל חשיבות בקליניקה: הורים יכולים להיות מסורים עד כלות לילדם ובכל זאת הילד, המטופל שלי, חש דחוי. והתחושה שלו היא העובדה האולטימטיבית. אינך יכול לומר לאדם מה להרגיש. אין רגשות מוצדקים ורגשות מוטעים. אי ההבנה של המציאות הסובייקטיבית של חיי הרגש היא בעצמה מקור לבעיות נפשיות רבות.
למשל, ילד פוחד מהחושך. הוא חושש שמתחת למיטתו יש שד. אין כל טעם לומר לו שלא יחשוב כך, שזה שטויות, שאין שדים. אין טעם לכעוס עליו על הפחד הלא רציונלי הזה. צריך פשוט להיות איתו, לחבק, להבטיח נוכחות שרק היא מגרשת את השדים. השד הזה הוא השלכה של העולם הפנימי. כמובן, צריך גם להדליק את האור ולהסתכל יחד עם הילד מתחת למיטה כדי שיראה שבאמת אין שם כלום. אבל זאת מתוך כבוד ורגישות לילד. הטפות מוסר ובוז, במצב הזה, רק מחלישות.
כך גם בקליניקה. אני מנסה להכיר את השדים של המטופלים שלי. לחוות אתם את הפחד, את הבדידות, את האהבות ואת האכזבות. המציאות הנפשית, הרגשית, היא המציאות היחידה עבורי כמטפלת. לפעמים, אדם מרגיש צורך לצאת למסע של שחזור עברו, למצוא את הסיפור של חייו. הצורך הזה חזק במיוחד אצל אנשים שעברו התעללות, מינית או אחרת. אני מנסה לעזור, לשחזר, להבין. אבל מבחינתי אין אמת שהיא עדיפה על אמת אחרת. כל מה שעוזר למטופל לחוש בטוב עם עצמו, עם זהותו, עם עברו, מקובל עליי.
במובן הזה, גם למציאות העכשווית אין מבחינתי חשיבות. אם למטופל שלי קר, לא חשוב לי לדעת מהי הטמפרטורה בחדר. אני אנסה לחמם. אם השמש זורחת בחוץ אבל המטופל שלי מרגיש שהכל חשוך, אז בשבילי, בשבילנו, החושך שולט.
לפעמים זה דורש להתעלם, להתעלות מעל המציאות הסובייקטיבית שלי כמטפלת. תכופות אני חשה שחלק מהמטופלים מתעלם לחלוטין מכל דבר שקורה בחדר. המטופל לא יכול ולא תמיד צריך לחוש אותי, הוא שקוע בעצמו, במציאות שלו. אני, כפסיכולוגית, צריכה להתמסר למציאות הזו כמיטב יכולתי. הנכונות להכיר גם בסובייקטיביות שלי, בנפרדות שלי, היא הישג של בשלות וצמיחה. במידה רבה, בדומה ליכולת של אדם בוגר להכיר בהוריו כאנשים לכל דבר, כמהויות בעלות צרכים וקשיים משל עצמם. זהו הישג התפתחותי שמאפשר קיום של הדדיות, של משמעות – אך הוא לא יכול להתפתח טרם זמנו.
באופן דומה, מידע מבחוץ כמעט ואינו מגיע לקליניקה. כמעט לעולם איני מדווחת על אירועים שקורים בארץ ובעולם, המציאות הזו לא קיימת בחדר הטיפולים. לפעמים אני חוזרת הביתה לאחר יום עבודה ארוך ומגלה שהיה אירוע דרמטי, ואף אחד לא הזכיר אותו. כמו שהורה חייב לעיתים לשמור על ילדיו מפני המציאות, לספק חוויה של ביטחון, של חופש, של “יש”, להגן על הפעוטות מפני מציאות שעדיין אינם בשלים להתמודד איתה – כך הטיפול חייב ליצור את המרחב הזה. הנפש, החוויה, הרגש – הם הרבה מעבר למציאות המיידית. מציאות נפשית היא מציאות לכל דבר. טיפול נפשי מחייב לתת לנפש את המקום והמרחב לצמוח בתוכם. אם אין מרחב כזה, אם המציאות חודרת בצורה חזקה מדי, ההגנות מתעוררות ולא יהיה תהליך של התחברות לסובייקטיבי.
עם זאת, למציאות יש מקום ותפקיד בתהליך הטיפולי: הגישה הפסיכואנליטית הקלאסית טענה שיש להתעלם לחלוטין מהמציאות ה”אובייקטיבית”. לפי גישה זו, המטפל צריך להישאר כמו “לוח חלק”, עליו מושלכת המציאות הפנימית של המטופל. הדעה הזו, לדעתי ולדעת רבים כיום, אינה מקובלת עוד. כך גם האמונה שהמטפל חייב להישאר נייטרלי. לא רק שזה לא די אמפטי, זה גם לא אפשרי ולעיתים אף לא אתי. אם מטופל סובל מהפרעת חרדה אני אדאג שייקח תרופות. גם אם המציאות הפנימית שלו יכולה להסביר את היווצרות החרדה, גם אם הוא מתנגד מתוך פחד או דעות קדומות. כי הסבל הזה הוא רב מנשוא ומיותר, והמחיר החברתי, תעסוקתי וסביבתי שהוא גובה אינו סביר.
באופן דומה, אם מטופלת שלי מספרת שהיא מוכה, או שהיא חיה באווירה של טרור, אני אפנה אותה לכל גורם אפשרי ואלווה אותה עד לפתרון המצב הזה. איני מאמינה שמספיק להבין את המשמעות הרגשית של היותה מוכה, את הצורך שזה ממלא אצלה. באותה המידה, כשאני חשה בבירור שמטופל הולך לעשות טעות יקרה – בזוגיות, בעבודה, בכל תחום – אני מוצאת שזו חובתי להתריע על כך בפניו. לפסיכולוג מותר לפעמים לייעץ. כמובן, לעולם לא להחליט עבור המטופל, לא לכפות, אבל כן להתייחס למציאות החיים. המציאות תמיד קיימת, גם אם הפסיכולוג בוחר להתעלם ממנה.
הטיפול, כמו החינוך וההורות, מהלך על הגבול הדק שבין הפנימי לחיצוני, האובייקטיבי והסובייקטיבי. בין הצורך להדריך – כדי להיות עם, לשמש מודל, לעזור בגיבוש האישיות המתהווה – לבין כל סוג של כפייה מחשבתית או רגשית שהמחיר שלה כבד. בין להיות נוכח לבין לאנוס. וכדי שהגבול העדין הזה יישמר יש צורך להיות קשוב, מכוון למרחב ולחופש, נכון לבדוק את עצמך כל הזמן. לעולם אסור לפסיכולוג להניח שהוא כבר יודע את הכל. עליו לכבד את המטופל, את צרכיו, רגשותיו ומאווייו. עליו להכיר וללמוד את המציאות של המטופל ולהתייחס אליה – לא פחות מאשר למציאות של המטפל עצמו.
השאלה האם, מתי ואיך לתת למציאות מקום בתוך תהליך של פסיכותרפיה היא מורכבת ורבת פנים. המחיר של טעות, של בחירה שגויה, עלול להיות גבוה. הפרטיות והחיסיון של מידע שעולה בתוך פסיכותרפיה היא עליונה ומהותית להצלחת הטיפול. עם זאת מטפל נפשי צריך לזכור כל העת שהוא מהלך על גבול דק ואחריותו כלפי המטופל היא כפולה: הבכורה ניתנת למציאות הרגשית והסובייקטיבית, אך בגבולות מסוימים מאוד. כשיש צורך לערב טיפול תרופתי, אשפוז, מוסדות רווחה או חוק – הכרחי, (חוקית, אתית ומקצועית) לקחת אחריות ו”לצאת מהקליניקה”.
אני מזמינה מטפלים שמתלבטים בנושאים מסוג זה להתייעץ איתי.
