“את מכירה גבר, למשל בבליינד דייט. הוא מוצא חן בעינייך, נראה מושך, מעניין, שווה. הוא מאותת שגם הוא מעוניין. מחזר, מסמס, רוצה להיפגש, רוצה לבוא, רוצה לגעת. נהיה קשר, מבלים ביחד, הוא אומר דברים יפים. שהוא מאושר איתך. שהוא כל כך שמח שהכרתם. שרוצה אותך לתמיד. עוברים ימים, לילות, אולי שבוע של אושר והתעלות נפש, ואז הוא נעלם. לוקח לך זמן להבין. תחילה את חושבת שעסוק, שעוד מעט. אחר כך את חושבת שעשית משהו רע, שפגעת. מנסה שוב, מתקשרת, אבל החרדה כבר מטפסת במעלה הגרון ואת מתחילה להבין. כן, זה קרה גם לך: נפלת קורבן לאחד מגנבי האינטימיות”.
שמעתי על התופעה הזו מאישה צעירה, בשנות השלושים לחייה. סיפרה לי שזו תופעה חדשה שנפוצה בעיר. שהבנות, החברות הלא נשואות, מבוהלות נורא. שזה שד עירוני כזה, מגיפה, סיפור שקורה יותר ויותר. אני שומעת, ליבי מתכווץ בי, זה נורא, זה כל כך קשה וטראומטי. חושבת על הדור הצעיר, על הניכור והבדידות, על הכמות הגדלה של פנויים ופנויות, אנשים צעירים, לאחר מערכות יחסים שכשלו, או לפניהן. על הנפש הרכה, הצעירה, שסופגת פגיעות שחורטות בה חריצים עמוקים, שנפצעת.
ואז אני חושבת עוד ונזכרת שגם אצלנו, לפני הרבה מאוד שנים, ולא בעיר מרכזית, התופעה הזו רווחה. נזכרת בסיפורי נערותי והתבגרותי המוקדמת, נזכרת בכל אותם אנשים שפגשתי שנפלו קורבן למחזר כזה. ואז אני מבינה שזה כלל לא בלעדי לגברים, שיש גם הרבה נשים כאלה, הלא בעצמי פגשתי בהן לכל אורך הדרך, ובעצם – בכל גיל, ומתגבשת בי ההבנה שהמושג חדש, מבריק בדיוק ובחדות שבו, אבל התופעה קיימת ורק שכיחותה, אולי, עולה.
יש הרבה גורמים לתופעה הזו. לפעמים זו סיטואציה: אחד התאהב, השני לא באמת, והוא ניסה ולא הצליח ולא היה לו אומץ להודות וברח. זה קורה. זה לא הוגן אבל אפשר להבין. לפעמים ההתחלה אמיתית, התאהבות ניצתת. אבל היא לא שורדת את הימים הראשונים. אש חזקה לא בהכרח מבשרת על מדורה בנויה היטב. וקשה להגיד “טעיתי”, ולא תמיד זה יותר נעים.
אבל אצל חלק אחר, לא מבוטל, מדובר בהפרעת אישיות, בדרך כלל בפגיעה נרקיסיסטית. דווקא אנשים אלה הם לעיתים קרובות מקסימים ביותר, יעשו הכול כדי לכבוש, להיכנס ללב, לנשמה ולגוף. ואז, כשכבשו, זה כבר לא מעניין. כבר רוצים ללכת הלאה. זה כבר לא אתגר ולא שווה מספיק. לכאורה, זה מוריד מערך מושא האהבה, שנמצא כלא ראוי. מתחת לפני השטח, בדרך כלל, זה מעיד דווקא על חוסר הערך שמאפיין את הסובלים מנרקיסיזם פגוע. ההרגשה היא שהם כל כך לא ראויים עד שמי שנופל בקסמם, שרוצה בהם, בהכרח אינו שווה. כמאמר המפורסם “אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותי…”.
גניבת אינטימיות שיטתית מעידה על הפרעה קשה ביחסים בינאישיים. היא מערבת מנגנוני בקרת התנהגות, אשמה ומוסר, שאינם מפותחים דיים. היא דורשת להשלות, להונות, לשקר. מקורה בתחושת רעב עמוקה מאוד, בצורך לגנוב, למהר להשיג, עכשיו וכאן, ואז השובע מוביל לגועל ולהקאה. כמו בהפרעת אכילה מהסוג הבולימי, כמו בנטייה לגנוב.
עם זאת, לעיתים קרובות הנרקיסיסט הוא אדם סובל. הוא מסב סבל לסביבתו כפועל יוצא של ההפרעה שהוא בעצמו סובל ממנה. הוא משווע לעזרה ונוטה להרגיש, מעבר לקושי הבסיסי שלו, הצטברות של תחושות אשמה ורוע, לעיתים באופן מעורר חמלה. כי רוב האנשים מבינים, ברמה כזו או אחרת של מודעות, כשהם עושים עוול, כשהם פועלים באופן שאינו מוסרי, וגניבת אינטימיות עלולה להיות לא פחות חמורה, אולי אף יותר, מגניבה מחנות.
אנשים מהסוג הזה זקוקים לטיפול. פסיכותרפיה להפרעת אישיות נרקיסיסטית היא תהליך איטי, ממושך, לעיתים קרובות כואב. לא תמיד ההישגים מרשימים. זה תלוי מאוד בעוצמת הפגיעה (יש רצף מאוד רחב להפרעה הזו. כמעט לכל אחד מאיתנו יש משהו ממנה, אך בקוטב הקיצוני מדובר בהפרעה עמוקה מאוד, כוללנית, שאינה מאפשרת ליצור יחסים של אהבה, שמאופיינת בתחושות עזות של זעם מחד וביטול עצמי מאידך). היא דורשת יצירת קשר חזק מאוד עם המטפל, סוג של אינטימיות מאוד עמוקה, רגשית, ועיבוד של הפגיעה בתוך הקשר הזה. זה לפעמים קשה ומתיש מאוד, אבל זה שווה ועשוי להציל נפשות.
איני מבטלת את המשמעות הסוציולוגית, החברתית, של מושג “גנבי האינטימיות”. אכן נראה שבערים גדולות ומפותחות זה קורה בשכיחות הרבה יותר גדולה, עקב גורמים רבים ומגוונים כמו הניכור מחד והתחושה של אפשרויות בלתי מוגבלות, שחבל לפספס, שכדאי לחפש עוד כי אולי יש משהו יותר נוצץ, יותר טוב, במקום אחר. זה קשור לחברה שמקדשת את האינדיבידואליזם ולא מספיק את החברה, את ההתחשבות ברגשות של הזולת. חברה שמעודדת הישגיות על חשבון ערכיות, שרואה בזוגיות חלק ממופע ההצלחות ולא בסיס לאינטימיות אמיתית, חברה שמקדשת זיוף. עידן האינטרנט תרם גם הוא את שלו על ידי שהפך את עולם ההיכרויות לעניין מסחרי והמוני.
הדברים קשים ודורשים הרבה מחשבה והשקעה. קשר אמיתי מבוסס על השקעה של זמן ואנרגיה, על התקשרות אמיתית, כנה, הדרגתית. על בנייה ועל יכולת, עם הזמן, לבסס חברות נפש, הדדיות, תמיכה ונתינה. גנבי האינטימיות מנסים לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה, מנסים לקחת את הטוב בלי לתת מעצמם, את עצמם. כתופעה חברתית, זהו סוג של אופורטוניזם עמוק, של סוציופתיות. רק תהליך חברתי ערכי מעמיק יוכל לעצור את התופעה הזו. כמגיפה, היא אולי מהמסוכנות הקיימות.
הכרת התופעה מאפשרת להתנהל מולה במידה רבה יחסית של תבונה. כשמכירים מישהו חדש, יש רצון ודחף להתאהב, להתמסר, להאמין ש”הנה, מצאתי”. אבל הפנים שמתגלות בדייט ראשון הן קצה הקרחון, הן רמז בלבד למתרחש מתחת, הן אינן אלא הזמנה לדייט נוסף.
מי שנתקל באכזבות חוזרות ונשנות, שנגנב ונגזל שוב ושוב, צריך גם לעצור ולהסתכל פנימה. לעיתים, הרצון בקשר כה עז, עד שהוא מעוור אותך מלראות את שהיה שם מלכתחילה. בפעמים אחרות, אמון ונתינה מוקדמים מדי יוצרים, באופן פרדוכסלי, את ההיפוך, את הציפייה שכאן אפשר לקבל גם בלי לתת.
וכשההסתכלות הפנימית לא מובילה להבנה, לשינוי, לפתרון – לפעמים זה הזמן לפנות החוצה, לבקש עזרה.
