אשנב לנפש בדידות וקשר זוגיות ומשפחה

אסרטיביות

אסרטיביות היא תכונה הכרחית לחיים איכותיים. כל ויתור שנעשה מבלי דעת, מבלי משים, הוא סכנה – הן לעצמי והן לקשר. האחריות תמיד שייכת לשני הצדדים, חזק וחלש הם ניגודים רק לכאורה, כי הם תמיד רק חלקים שונים של אותו המטבע.

אסרטיביות, היכולת לבטא באופן תקיף את רצונותיך וצרכיך, לגבי חלק ניכר מהאנשים, אינה דבר מובן מאליו. הם לא חשים שמגיע להם. הם נוטים לוותר, להתפשר, להימנע ממריבה בכל מחיר. זה מתחיל, בדרך כלל, בוויתורים קטנים, אך הופך בהדרגה לתהליך של ביטול עצמי. התהליך הזה הוא הרסני מאוד, הן לפסיבי והן לאקטיבי. לעתים קרובות, הוא מוביל לחוסר יכולת לשים גבול לזולת ומכאן – לתפקיד של קורבן. (ראה "מה בסך הכל בקשתי")

הדפוס הזה אינו ייחודי לזוגיות בין גבר לאשה. הוא יכול לקרות גם בין הורה לילד, בין מעסיק למועסק, בכל קשר כמעט. הדינמיקה מאחורי תפקיד הקורבן, זה שלא עומד על שלו, זה שמוותר, היא תמיד מסובכת וקשה לא פחות מזו של התוקפן. אף אחד לא בוחר במודע וביודעין להיות רע. בוודאי שאף אחד לא מתחתן כדי להזיק לבן זוגו. זה פשוט מתרחש כשיש דינמיקה של קורבנות בתוך הקשר.

אסרטיביות היא תכונה הכרחית לחיים איכותיים. כל ויתור שנעשה מבלי דעת, מבלי משים, הוא סכנה – הן לעצמי והן לקשר. למשל, קנאה של בן זוג – אסור לה לגרום לוויתור על קשרים נוספים, להתבטלות. אהבה לא הופכת אדם לרכוש. מי שאוהב צריך לדעת גם לסמוך. הוויתור נובע מתוך תפיסת הקנאה כביטוי של אהבה, אבל זה לא כך: הצורך להיות נשלט, להיות קורבן – הוא שמוביל לוויתור. וויתור על הנאות, על הגשמה עצמית, על ביטוי עצמי, מכל סיבה שהיא, הוא ערובה לכישלון. כישלון של הזוגיות ושל העצמיות. האחריות תמיד שייכת לשני הצדדים, חזק וחלש הם ניגודים רק לכאורה, כי הם תמיד רק חלקים שונים של אותו המטבע.

קורבנות בדרך כלל מציגים, בפני עצמם ובפני זולתם, את היותם טובים יותר, ותרניים, "נחמדים", מתפשרים. נעשה להם עוול. מפחידים אותם, מתעללים בהם, תוקפים אותם. אך דפוס כזה אינו מתקיים אצל אדם מבוגר ללא הסכמתו. יש כאן בחירה. בחירה של להנציח את העמדה של החלש. זהו הכוח של החלש, של התלוי. אי לקיחת אחריות אקטיבית גם היא סוג של לקיחת אחריות. אדם בונה את חייו לפי צרכיו, בין אם הוא מודע לכך ומכיר בכך ובין אם לא. אין, כמעט אף פעם, אחד שהוא טוב ואחד שהוא רע.

 

דוגמאות:

שושנה התחתנה עם קובי מתוך רצון להקים משפחה משותפת. היא ראתה בו שותף טוב לחיים, אדם שהיא מעריכה ומכבדת. לאחר חיים מאוד קשים ורווקות עד גיל מבוגר יחסית, נראה הביטחון שקובי מסוגל להעניק לה כמספיק. אהבה גדולה לא היתה שם. בתחילה, היה קובי מתחשב ורגיש. הוא השתדל להיות הוגן והגון ולעיתים אף נראה שהוא אוהב את שושנה. תכופות אמר לה כך. אבל הוא כעס כששכחה לקנות את מעדן החלב שהוא אוהב. הרים את הקול, צעק. שושנה השתדלה לא לחזור על הטעות הזו.

ואז החל קובי לכעוס כשבגדיו לא היו מגוהצים, או שחסר כפתור. שושנה לא הבינה מה הוא רוצה ממנה. הרי גם היא עובדת ומעולם לא הבטיחה לו להיות המגהצת והתופרת בבית. אבל יש כבר ילדים קטנים והם ייבהלו אם קובי יצעק. אז שושנה מוותרת ומקפידה להכין לקובי את בגדיו לשביעות רצונו. אחר כך זה עובר למין. כל אימת שקובי רוצה ולשושנה אין חשק, הוא כועס. מעליב אותה לפני הילדים. מקלל, צועק, לא נרגע עד ש"תיתן לו". אז היא נותנת.

בערך עשר שנים לאחר שנישאו, כשהם הורים לשלושה ילדים, מגלה שושנה "פתאום" שחייה הפכו לגיהינום. שהיא נמצאת תחת טרור. שעליה להיכנע לכל גחמה של קובי, אחרת תשלם מחיר כבד של השפלות וכאב. היא מצליחה לשכנע את קובי לפנות איתה לטיפול זוגי. כשהם מגיעים אליי ומתארים את הקורה ביניהם אני שומעת את הכאב והסבל של שושנה, שזוכה מיד לאהדתי ומעוררת בי צורך עז להגן עליה.

אבל אז אני מתחילה לשמוע גם את קובי ומגלה, להפתעת שתינו, שגם הוא סובל, שלא כך קיווה לחיות את חייו, שהוא מרגיש שהפך למפלצת בבית. בחוץ הוא לא כזה: אנשים מעריכים ואוהבים אותו. הוא אינו תוקפן ובוודאי שאינו משפיל. גם כילד וכנער תמיד היה טוב. חשוב לו להיות טוב. הוא לא מבין למה הוא מתנהג כך כלפי שושנה ומספר שכל פעם הוא חש חרטה ונשבע לעצמו שלעולם לא ינהג כך שוב, עד ההתפרצות הבאה.

בהדרגה, מופיעות הצעקות והתוקפנות של קובי כלפי שושנה גם בשיחות. אני שומעת אותו מקלל ומשפיל. באחת הפגישות אני דורשת ממנו להפסיק. הוא מפסיק מיד. נראה שהוקל לו. הוא מודה לי ומבקש שתמיד אפסיק אותו. אחר כך הוא אומר שהיה רוצה שגם שושנה תגיד לו מתי להפסיק. אנחנו מתמקדים באסרטיביות שלה. בחוסר יכולתה להגיד לו "די", לשים גבול.

 

שיר מגיעה אליי לפגישה הראשונה כשהיא בוכה, לא מסוגלת אפילו לדבר, להסביר מה קורה. בהדרגה אני מבינה שהיא נמצאת בתהליך גירושין. יורם, בעלה, מבוגר ממנה בעשר שנים. הם נישאו מתוך אהבה, אהבה גדולה. נולדו שתי בנות. לפעמים יורם היה מתרגז, ושיר מתקפלת כשכועסים עליה. אחר כך הייתה נותרת פגועה זמן רב, נוטרת טינה. יורם היה מנסה לפייס אך היא לא התרצתה לו. כל אירוע כזה נעשה קשה יותר וארוך יותר. כל אחד מהם התחפר בעמדתו, בפגיעותו ובכאבו.

היא מספרת לי שיורם אומר כל הזמן: "קחי אחריות. אל תתני לי לצעוק עלייך. אל תתחפרי אחר כך בשתיקה הזו. תעזרי לי לשנות את הקשר שלנו, להחיות אותו. אני רוצה שנאהב שוב." היא שומעת, אך אינה מסוגלת לעשות זאת. לבסוף, יורם דורש להתגרש. שיר מגיעה אלי שבורה, הרוסה. דרך ארוכה לפנינו כדי לתקן, כדי ללמוד מה הצורך של שיר להישאר בתוך הכאב, ההשפלה. למה אינה מסוגלת לשים גבול.

הדפוס הזה שכיח במידה מדאיגה. הוא חוצה מעמדות, מינים ותרבויות. הוא מוביל למעגל קסמים שקשה מאוד "לשבור"- אבל חייבים!

בין אם אתה התוקפן ובין אם אתה הקורבן, מגיע לך לחיות טוב יותר. פנה לקבל עזרה!

 

אודות המחברת

עליזה גולדשטיין

למעלה משלושים שנה אני עוסקת בניסיון להבין, לאבחן, לטפל ולהקל על הכאב הכרוך בנפש האדם.
אני פסיכולוגית קלינית. בוגרת תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ותואר שני באוניברסיטת בר אילן. התמחיתי שנים רבות במסגרת בית חולים פסיכיאטרי. עבדתי במדור לבריאות הנפש בצבא, במחלקה פסיכיאטרית סגורה ובמרפאה של בית חולים גהה. לאחר סיום ההתמחות סיימתי מסלול הסמכה להדרכה. בשנים האחרונות אני עובדת בקליניקה פרטית.
במקביל, עסקתי ועודני עוסקת באבחון למטרות מקצועיות שונות ומגוונות. צברתי ניסיון במפגש עם מאות רבות של אנשים.

השאירו תגובה