ההתמודדות עם ידיעת המוות, זה שלנו וזה של האהובים עלינו, היא מורכבת וחמקמקה. היא חייבת להיות שם, בהיותה בלתי נמנעת וחלק מהותי ממשמעות החיים. מי שאינו מבין את אפשרות הסוף עלול להחמיץ את חייו, את הקשרים הבינאישיים, את הרגע. לברוח לעולם שמבוסס על פנטזיות והכחשות, במחיר של חוויה של זיוף ושקר. לעיתים, אנשים שחווים עצמם כלא-אותנטיים, חוויה של ניכור וזיוף, הם אנשים שמדחיקים את נושא המוות באופן מסיבי מידי, שאינו מאפשר התחברות לחיים.
מאידך, ידיעה מליאה של המוות, לאורך זמן, היא סממן של דיכאון. כוח החיים, התשוקה לחיים, “נלחמים” כל העת בידיעת המוות. זהו מאבק דיאלקטי המתמשך לאורך כל ימי חיינו. כשאחד הכוחות גובר, משתלט באופן מופרז ולאורך זמן על ההוויה, המחיר יהיה הפרעות נפשיות, בין אם לכיוון מאני ולא מחובר למציאות, ובין אם לכיוון של דיכאון.
ככל שאנו מתבגרים כך ההתמודדות הזו הופכת מורכבת וקשה יותר. אנו נתקלים במוות, באובדן של האנשים היקרים לנו. ואנו חשים בתהליכי ההזדקנות שגם הם בסופו של דבר תמיד מתקשרים למוות.
עם זאת, מהבחינה הפסיכולוגית המוות חייב להישאר תמיד ברקע. כשהוא משתלט, מונע את ההנאה והחדווה והמימוש, זה תסמין של דיכאון – ודיכאון דורש טיפול. דיכאון מסמל לעיתים את הכניעה למוות, גם אם אינו מלווה במחשבות או במעשים אובדניים. אדם צריך לדעת לזהות מצב זה, אצלו או אצל סביבתו, ולדאוג לקבלת טיפול בהקדם האפשרי. האמת הזו נכונה בכל גיל ובכל מצב.
המוות מעצם טיבו דורש ידיעה ואי ידיעה בה בעת: הידיעה של המוות היא הידיעה הקשה מכל. זהו המקום שבו אין יותר תיקון, אין תקווה. המקום שבו מעמקי האינסוף, האופל, חוסר האונים, שולטים ביד רמה. התייחסות מחשבתית, רציונלית, למוות – היא אפשרית במידת מה. כולנו יודעים שסופנו למות, שכל אחד מת, שזה גורל החי. כל אחד מבין את המוות בדרכו שלו. יש המדברים על שינה נצחית, יש המאמינים בגלגול נשמות, יש המסוגלים להתמודד עם רעיון ה”אין”, ה”אי קיום”.
אחרים פועלים להנצחת שמם, דרך מפעל חיים, ילדים או עשייה, כאילו דרך כל אלה ניתן להגיע את הנצח, לא למות. יש המקפיאים את גופתם בתקווה שהמדע והרפואה בעתיד יאפשרו להם לקום לתחייה או מצטרפים לכתות הכופרות בהכרחיות של המוות, אמונה הרווחת בצורות כאלה ואחרות כמעט בכל דת. אחרים מנסים לתקשר עם אהובים שנפטרו דרך סיאנסים מעלי נשמות למיניהם.
אבל התייחסות רגשית למוות היא שונה לגמרי ובמידה מסוימת בלתי אפשרית. לא ניתן לחיות עם ידיעה מלאה של המוות, עם האימה שבחוויה הזו. ובכל זאת, כולנו בפועל עושים זאת.
רבים מהוגי הדעות רואים ברעיון המוות את הבסיס למציאת משמעות החיים. הידיעה שיש סוף יכולה להקנות לחיים את משמעותם. היא מאפשרת לדעת שיש צורך לבחור, לפעול ולממש, כדי לשמור על משמעות החיים. מחקרים מוכיחים שאדם שחש שחייו היו בעלי משמעות מסוגל יותר להיפרד ולמות בשלווה.
כל הדברים האלה הם נכונים וחשובים. היכולת לדבר על המוות ולפעול כדי להפיק ממנו את המרב היא נכונה והכרחית. עם זאת, האימה תמיד נשארת שם. לא פגשתי אדם בריא בנפשו שאינו חושש ממותו שלו וממותם של האנשים החשובים לו.
אבל יש לעיתים שהאימה מפני המוות היא כל כך עמוקה וחזקה עד שהיא משתקת, מפריעה ליכולת לחיות, מתבטאת בסימפטומים קשים, יומיומיים, ואז יש צורך לטפל בה. אצל אחדים, זה מתבטא בחרדות, כמו מחשבות כפייתיות, חוזרות על עצמן ולא מרפות. כל שיעול הופך אז לסרטן ריאות, כל פצע זעיר הוא מלנומה, כל יציאה מהבית היא סיכון חיים.
אצל אחרים, זה עלול להתבטא בעיסוק חולני, מתיש, בהרגלי אכילה ושינה, בהקפדה על אורח חיים כל כך “בריא” עד שהחיים הופכים לניסיון נואש לשמור על סטריליות, להימנעות מכל חוויה ספונטנית, לזהירות יתרה שטומנת בחובה אובדן היכולת לחיות ולממש צרכים ופנטזיות.
הורים שרעיון המוות משתלט במידה קיצונית על חייהם עלולים למנוע מילדיהם לחוות, לטייל, לנסות, כי כל חוויה כזו יש בה מן הסיכון. כשהפחד הזה נהיה כרוני, הוא עלול להתבטא בהתקפי חרדה, בהם אדם חש חנק, דפיקות לב מואצות, תחושה שהוא הולך למות.
לעיתים, המחשבות האלה מתורגמות לבדידות אין קץ, כי אימת המוות קשורה תכופות לפחד מפני הלבד.
היכולת לדבר על המוות היא חלק מהאפשרות להתמודד איתו. כמעט כל מטופל מעלה, בשלב כלשהו בתוך הטיפול, מחשבות ופחדים סביב נושא זה. היכולת להתחלק בחוויית האימה הזו הופכת אותה למעט נסבלת יותר.
במובן הזה, כמו במובנים רבים אחרים, הפסיכולוג והמטופל נמצאים באותה הסירה. לאף אחד מהם אין יתרון או שליטה טובה יותר במצב. אבל להיות באותה הסירה ביחד שונה מלהיטלטל בין גלי החיים לבד.
דוגמא אישית:
לפני מספר שנים, בבוקר אחד, התקשר אליי אחי הצעיר והודיע לי שאחינו הבכור נפטר. כך סתם, לפתע. הוא לא היה חולה, לא היו כל סימנים מקדימים. לילה אחד, בשנות הארבעים לחייו, קיבל התקף לב בביתו, ומת. נסענו להודיע להורינו על מות בכורם. זה היה הרגע הקשה ביותר בחיי.
שבעת ימי האבל הראשונים היו כמו סיוט מתמשך. מראה פניו של אחי בעת זיהוי הגופה רדף אותי. הצער של הוריי שבר את ליבי. הרגשתי שעולמי חרב עליי, לא יכולתי לראות שאי פעם החיים יחזרו למסלולם.
עברו מאז שנים אחדות. במהלכן עברתי תהליכים נפשיים אינטנסיביים. תקופות של אבל, של עצב תהומי. תקופה של חרדות: הוא היה מבוגר ממני רק בשלוש שנים. האם אני הבאה בתור? בתקופות מסוימות כל צלצול של הטלפון בבוקר היה מקפיץ אותי, מחריד. הביטחון שלי, האמונה שיהיה טוב, התערערה.
אבל בהדרגה ובה בעת מצאתי עצמי יותר ויותר “חוזרת לעצמי”. לרגעים שוכחת, שוקעת בנושאים אחרים, לרגעים חשה שוב שלווה, אפילו אושר. מות אחי שינה את חיי מקצה לקצה ובה בעת חיי חזרו למסלולם הרגיל.
