אוכלוסיית העולם הולכת ומזדקנת. העלייה בתוחלת החיים יוצרת מצב שבו רובנו צפויים להתמודד עם הזיקנה לאורך שנים רבות, אולי רבות מאוד, לטוב ולרע. הערכות נפשית ופיזית נכונה תקבע במידה רבה את יכולתנו לעבור את השלב הזה במעגל החיים בתבונה ובחן.
ילד לא מאמין שגם הוא יתבגר, יזדקן וימות. הוא לא מסוגל להבין את חוסר ההפיכות של התהליך הזה. זה מעבר לטווח הכישורים המנטאליים והרגשיים שלו. ההכרה בתהליך ההזדקנות נקנית לאורך מעגל החיים. אני התחלתי להבין שזה קורה גם לי כששמתי לב שאני זוכרת פחות טוב. זה מילא אותי בחרדה, ומאז זה רק הולך ומחמיר. אני זוכרת פחות ופחות ולומדת לפצות על זה על ידי מיקוד הולך וגובר. בהמשך, הבנתי שגם הגוף אינו מה שהיה. הצוואר מדלדל, הדיאטה פחות מהירה ופחות יעילה, גם הזריזות פחות מובנת מאליה.
זהו אחד מהעלבונות הגדולים ביותר שעלינו להתמודד איתם: בגידת הגוף. אובדן הנעורים. עובדת היותנו בני חלוף. וזה כואב, קשה, ומביא עמו תהליכים של אובדן, אבל וייאוש. גם אם אתה מצליח, גם אם החיים מחייכים אליך, הזיקנה פוגשת בכולנו.
בדרך כלל אנשים מתקשים לבטא את הרגשות האלה, את הכאב, את החולשה. ולכן זה הופך עוד יותר נורא. גם להזדקן – וגם לבד. הבדידות היא אויב בכל גיל, אך בעיקר בהתמודדות עם תהליכי ההזדקנות.
באופן דומה, ההזדקנות מלווה בתופעות ותסמינים של תלות פיזית ונפשית. בכל שלב בחיינו יש גם תלות, אך מי שלא לומד לשאת זאת בצעירותו נדון לסבל רב יותר בבגרותו.
ההכרה בהזדקנות שלנו ושל "קבוצת ההתייחסות" שלנו, האנשים המלווים אותנו לאורך חיינו, הדרגתית בדרך כלל. זה מתחיל בטפטוף. שמועות שההוא חולה, שההיא נפטרה פתאום. אנחנו בהלם, לא יכול להיות. אבל הזרם הולך ומתחזק, והמעגל הולך ונסגר, מתקרב מכל עבר. אי אפשר להכחיש יותר. הגענו לגיל.
מחלות לב, סרטן, סכרת. לומדים להבדיל ביניהם, לומדים לחשב פרוגנוזה, מכירים את שמות המומחים הגדולים. מתחילים לעסוק במניעה. "אה, הוא חטף התקף לב כי היה שמן. היא עישנה! הוא היה תמיד כל כך מתוח…" אבל, מחלחלת גם ההבנה המרה – זו דרך החיים.
לגיל יש גם יתרונות, מהותיים ובלתי מבוטלים. יש בו בטחון ושלווה. יש בו כוח וידע וניסיון והכרה של העצמי ושל העולם. עשויה להיות בו תחושה של הישג ובסיס איתן, של חברות קרובה, של משפחה וילדים, של הישגים מקצועיים. רבים טוענים שחווית הסבאות-סבתאות היא החוויה הרגשית הטהורה והעליונה שחוו בחייהם. גם הפנאי והאפשרות לחיות למען עצמך, משוחרר יחסית מחובות ולחצים שאופייניים לגיל הצעיר יותר, היא זכייה גדולה, לפחות פוטנציאלית.
הטוב והרע, הרווחה והאובדן, הם שני תהליכים מקבילים הקשורים זה בזה, נוגדים ומשלימים זה את זה. אתה נהיה חזק יותר וחלש יותר בו זמנית. וזה עצוב ונורא ונפלא.
יש הרבה דרכים להזדקן. בחלק מהן יש מן הכבוד וההדר השמור ל"זקני השבט", אך יש בהן גם מן העלוב והאומלל ביותר. פעמים רבות זו הקצנה של מהלך החיים שקדם לשלב הזה. מי שרכש חברים והצלחות, משפחה ורכוש – סביר שייהנה מזקנתו יותר ממי שלא השכיל לבנות את עצמו. ועם זאת, עבור אחדים מאיתנו זו הזדמנות לעשות שינוי ותיקון.
במידה רבה הזיקנה קשורה בבריאות, מחלות ומצב גופני. כל עוד אנו בריאים וחזקים, הזיקנה מעסיקה אותנו באופן תיאורטי, היקפי, רעיוני. רק כשאנו נתקלים על בשרנו בהשלכותיה, ההתמודדות הופכת אישית וקיומית. אנו מתחילים בהדרגה לגלות את מה שמכונה "תופעות הזיקנה". זה יכול להתחיל בלחץ דם גבוה, או בכולסטרול, או ברמת סוכר גבוהה בדם. אצל אחרים, זה יכול להופיע באמצעות תסמינים הורמונאליים כמו התקרחות מואצת, קשיים בתפקוד המיני, שינויים במשקל הגוף.
יש שהתסמינים נושאים אופי נפשי יותר, כמו הפרעות בשינה או מצב רוח ירוד, ירידה בתשוקה המינית או בתשוקה בכלל. אצל חלק מהאנשים התסמינים האלה לא מופיעים עדיין בגיל של אמצע החיים ואפילו בגילאי השישים או השבעים. אבל אצל כולם, במוקדם או במאוחר, זה מופיע.
ההזדקנות פירושה גם מפגש תכוף יותר עם המוות. בגיל ארבעים חלה עלייה דרמטית במקרי המוות הפתאומיים, אלה הקשורים לאירועי לב. גם מחלת הסרטן מתחילה לגבות את קורבנותיה. ואתה יודע שאתה כבר לא בטוח. אם פעם יכולת לחשוב שתחושות או תסמינים מוזרים מראים שאתה היפוכונדר, עכשיו כדאי לא למהר ולקפוץ למסקנה הזו, אלא ללכת לעבור בדיקות.
מחלה קשה מהסוג הדורש שנוי מהותי בחיי היומיום היא תמיד אירוע כואב עד מאוד שאף אחד לא רוצה בו. אבל בו זמנית, יש אנשים שמצליחים להפיק ממנו את המירב ויש ששוקעים לתוך ענן של חוסר אונים וייאוש, עד כדי דיכאון קליני. במקרים אלה, שהם רבים מאוד, הסביבה בדרך כלל נוטה לקבל את הדיכאון כחלק טבעי ומותאם למצב.
קשה מאוד לדבר במקשה אחת על טווח הגילאים המבוגר ועל המחלות השונות. השוואה בין גיל חמישים לשמונים אינה סבירה כלל. גם לחץ דם מעט גבוה לא דומה להתמודדות עם סרטן בשלב סופני. במובן הזה כל הנושא של גיל ומחלות הוא רחב מכדי לאפשר התייחסות רציפה.
ניתן היה לחשוב שהמפגש עם הנושא הזה של מחלות, זיקנה ומוות, יגרום לאנשים בגיל המבוגר יותר להיות מדוכאים יותר, פחות שמחים, פחות מרוצים מעצמם ומחייהם. אצל אחדים זה אמנם קורה. יש שמנסים להימלט מהגורל של הסכנות הבריאותיות המתווספות עם הגיל, למשל לעשות אימוני כושר אינטנסיביים, להקפיד על דיאטה באופן כפייתי. זה כמובן חשוב ועוזר לבדוק את כל האפשרויות הסבירות להאטת תהליכי ההזדקנות, אבל לא באמת מרמה את שעון הזמן הפנימי.
לצד כל הנ"ל, מחקרים מלמדים על שביעות רצון גבוהה יחסית מהחיים בקרב האוכלוסייה הבוגרת. איך ניתן להבין זאת?
האמרה לפיה האסיר מעריך יותר את החופש היא תכופות נכונה. אם הבריאות ועצם החיים כבר לא כל כך ברורים, הרי שאנחנו מעריכים אותם יותר. במילים אחרות, הידיעה שהבריאות ועצם החיים לא מובטחים לנו מראש, נותנת להם משמעות עמוקה ומועצמת. כמובן, כל אחד יודע את זה כבר מגיל מאוד צעיר, אבל הידיעה הרגשית, האמיתית, נקנית רק לאחר שאדם חווה אותה על בשרו.
הידיעה של הסופיות היא במידה רבה מרכיב קריטי במתן משמעות. למשל, כל אחד מחכה לחופש וחוגג אותו, אבל מי שנמצא בחופש כל הזמן, אפילו אם מבחירה, די מהר יתגעגע מאוד למסגרת כלשהי. הידיעה שמה שלא אעשה עכשיו אולי לא אעשה היא כוח מניע הכרחי לאיכות החיים. היא שמאפשרת לנו לחיות כאן ועכשיו, בהווה. השינוי הזה בתפיסת הזמן קשור מאוד לתפיסת המוות ובמידה רבה הוא מאפשר לחיות את החיים באופן מלא ועשיר יותר, מתוך אינטנסיביות ומיצוי.
במילים אחרות, לעיתים קרובות אנשים מבוגרים יותר, או אנשים שאובחנה אצלם מחלה, פחות מבזבזים זמן: הם ממוקדים בדברים שהם רוצים ואוהבים לעשות ויודעים שזיוף מבזבז זמן שלא יחזור עוד.
בנוסף, ההתמודדות עם הנושאים האלו מאפשרת לאדם המבוגר או החולה להבין, רגשית, שהוא אינו כל-יכול. התהליך הזה של הבנת גבולות היכולת של העצמי הוא תהליך הנמשך לכל אורך החיים. להבנה של המגבלות שלנו, של חוסר היכולת שלנו באמת לשלוט על גורמים רבים – כמו למשל על נושא המחלות והמוות, יש אפקט כואב מאוד – אך גם משחרר. אדם בוגר לא מבזבז את זמנו על עיסוק בנושאים שממילא אינם תלויים בו וכך הוא יכול להקדיש את עצמו לאותם גורמים שחשובים לו באמת.
כמובן, לא כולם עוברים את התהליך המבורך הזה של שחרור. יש שממשיכים, עד הרגע האחרון, במלחמה חסרת תוחלת שמטרתה לשלוט במה שאין לשלוט בו. ואלה בדרך כלל מסיימים את חייהם בבדידות ובתסכול.
הזיקנה היא חלק ממעגל החיים. כמו בכל שלב אחר, היא בנויה מסיכוי וסיכון. אם היא הופכת לנטל, למקור לדאגה, כאב וחרדה, יש צורך להבין זאת. אתה לא חייב להרגיש כך, זו מציאות פנימית, רגשית, ולא בהכרח חיצונית.
אנא, פנה להתייעצות. עדיין אפשר לשנות, לגלות, לעשות תיקון!
לקריאה נוספת: להזדקן.
