חדשות לבקרים אנו נתקלים בתופעה של שנאת הזר. העם היהודי סבל מטראומות קשות עד מאוד בנושא זה ומדינת ישראל הוקמה בין היתר כדי לתת מענה לתופעה ארורה זו. עם זאת, שנאת הזר אינה נחלת הגויים דווקא. התייחסויות רבות לנושא הפליטים, העובדים הזרים והשוהים הבלתי חוקיים בארץ מלמדות ששנאת הזר רווחת גם בישראל. התבטאויות שיש בהן שנאה, עד כדי דה-הומניזציה של ציבור מסוים, מופנות גם כלפי ערבים, מתנחלים, שמאלנים וכן הלאה (ספר חשוב בנושא של ניסים אבישר). לכן, נשאלת השאלה מדוע כולנו, קורבנות בעבר, עדיין עיוורים מלראות את הזר כאדם? מהם המניעים הפסיכולוגיים העומדים בבסיס תופעה מפחידה זו?
תכופות שנאת הזר מעוגנת בעובדות לכאורה. למשל, אמירות כמו “הם נושאים מחלות”, טומנות בחובן הקשרים רגשיים וערכיים. ה”אמת”, לעיתים, אינה אלא אמצעי דמגוגי, רב עוצמה ומסוכן. למשל, גם ילדים קטנים מביאים מחלות מהגן, אך אנו אוהבים אותם ומקבלים את מחלותיהם ועושים הכול כדי להקל על סבלם, במקביל לניסיון למנוע מגיפות בגני הילדים. באופן דומה, גם תיירים הם זרים העלולים להביא עמם מחלות, וגם אנו ואפילו שרינו השבים משהות בחו”ל נושאים לעיתים מחלות שמקורן במקומות זרים. מהן ההשלכות של “אמיתות” אלה?
שנאת הזר היא חלק מההתפתחות הטבעית של הנפש. מקורה במנגנון ההשלכה – זהו מנגנון נפשי ראשוני, פרימיטיבי, ההכרחי להישרדות. מקורה גם בתחושת פחד, רגש חיוני לצורך שמירה והגנה על העצמי. עם זאת, בשימוש מופרז מנגנון ההשלכה מהווה בסיס לתחלואה נפשית מגוונת, בעיקר מהסוג הפרנואידי.
התינוק נולד עם יכולת “להשליך”. למשל, תינוק אינו חווה עצמו כמקנא, או רעב או כואב – אלא חווה את הסביבה כתוקפת אותו. ללא גרעין של עצמיות מגובשת אין התינוק יכול להבחין בין פנים וחוץ, בין מה שבא מתוכו למה שבא מהאחר. בשלב הראשון התינוק נוטה, כדי להגן על עצמו, לייחס את הטוב פנימה ואת הרע לדברים שמחוצה לו.
מנגנון זה הולך ומתעדן לאורך השנים. בגיל ההתבגרות למשל הנער מסוגל לראות בקנאה ותוקפנות חלק מעצמיותו, אך עדיין נטייתו הטבעית תהיה לראייה של שחור ולבן, לפיצול בין טוב לרע, לטוטאליות. כך למשל הוא לא ירצח בת זוג שאינה מעוניינת בו מתוך הבנה שהיא אדם נפרד ושזו זכותה. הוא לא ישדוד את הוריו גם אם יחשוב שעליהם לספק לו עזרה כלכלית רבה יותר. בהמשך, אדם ישלם מיסים גם אם חלק מהוצאות הממשלה אינן לרוחו.
האדם הבוגר בן התרבות מאופיין ביכולת לקחת אחריות על חלקיו שלו ובה בעת להבין שגם הזולת הוא אדם כמותו. עדיין, לעיתים, בעיקר במצבי דחק, כל אדם נוטה להשתמש בהשלכות, זהו מנגנון טבעי המאפשר הסתגלות טובה יותר, אך באופן מיטבי השימוש בהשלכה נהייה זהיר יותר, מעודן, מותאם למצב.
אותו המנגנון פועל גם במסגרות רחבות יותר, כמו המשפחה, החברה והמדינה. לכל מהות כזו זכות וחובה לשמור על עצמה, על זכויותיה ועל מובחנותה. אין לצפות מאם להתייחס לילד אחר כאילו היה ילדה שלה. אין לצפות ממדינה להתייחס לאזרחיה באופן זהה למי שאינם אזרחיה. עם זאת, יש לצפות להתייחסות אנושית, הוגנת ואמפאטית, כזו המבינה גם את הזולת ומשתדלת לסייע לו. כזו הלוקחת בחשבון שאנו כאנשים ערבים זה לזה, ויש לנו מחויבות כוללת גם כלפי האחר.
יש הבדל גדול בין טיפול בבעיות אנושיות, כמו נושא השוהים הזרים, לבין שנאת הזר. איננו יכולים לעזור לכל עני ונצרך וסובל, יש מצבים בהם נדרשת פעולה תקיפה לצורך הגנה על אינטרסים מהותיים לקיומנו כעם וכמדינה. אך בה בעת אנו מצווים, כאנשים בני תרבות, להימנע מלתת לגיטימציה לשנאה של הזר, להישאר ענייניים בהתייחסות למצוקת הזולת, גם אם הוא זר, ולנסות לסייע לו באופן מושכל ורגיש.
