הגבולות בנושא הפרוורסיות הם עדינים ומורכבים. זהו נושא הנמצא על הגבול שבין הסוטה ליצירתי, בין המשחק והמציאות. כל אחד נהנה גם מפעילויות מיניות שאינן שגרתיות, מהיכולת להתענג על מגוון החושים של טעם, ריח, מישוש, מתחושת הכוח ומתחושת הפסיביות, מלהיות שולט ומלהיות נשלט. הנאות אוראליות ואנאליות גם הן חלק ממיניות. אנשים רבים אינם מסוגלים לאפשר לעצמם את החופש הזה מתוך בושה, אשמה, חרדה ודעות קדומות. לאורך זמן, חיי המין שלהם עלולים להיות דלים ולא מספקים. היכולת להתגבר על עכבות ולתת מקום לעולם הדמיון היא חלק מחדוות המין.
בשדה המקצועי, נושא הפרוורסיות עבר ועובר גלגולים רבים. ראשית, מה שמוגדר כסטייה מוכתב במידה רבה על ידי נורמות חברתיות. כך למשל, ב-1973, ההגדרה הפסיכואנליטית לפרוורסיה הייתה: “סטייה מהאקט המיני ה”נורמלי”, המוגדר כמשגל עם בן המין השני המכוון להשגת אורגזמה דרך חדירה גניטאלית (של אברי המין)”. למעשה, כל פעילות מינית שבה הושגה אורגזמה באמצעים אחרים: אוראליים, שימוש באביזרי מין, הומוסקסואליות, כל אלה הוגדרו כפרוורסיה. כמובן שכיום אין כל מקום להגדרה גורפת כל כך, שהרי לפי הגדרה זו כל מה שחורג מהתנוחה המינית המיסיונרית מוגדר כפרוורטי.
פרוורסיה מוגדרת במילון הפסיכואנליטי כ”פנטזיות, דחפים מיניים או התנהגויות שהן חוזרות על עצמן ומאוד מעוררות מבחינה מינית ושבהן מעורבים: 1. אובייקטים לא אנושיים 2. סבל או השפלה של העצמי או של בן הזוג 3. ילדים או אנשים אחרים שאינם מסכימים למגע”. האבחנה ניתנת רק כשהפרוורסיה גורמת לסבל או לחוסר מותאמות, לאדם או לסביבתו. בין הפרוורסיות המרכזיות, מלבד פדופיליה, ניתן למנות סדיזם ומזוכיזם, פטישיזם, מציצנות וחשיפה, גילוי עריות, זואופיליה (משיכה מינית לבעלי חיים) ונקרופיליה (משיכה מינית לגוויות).
יש תיאוריות רבות להבנת פרוורסיות. אוטו קרנברג, פסיכואנליטיקאי בעל השפעה מכרעת בתחום התיאוריה של מיניות וקשר, טוען שהתנהגויות פרוורטיות ניתן למצוא אצל כל אדם, בכל רמה של מבנה אישיות, והבסיס להן הוא הגנה מפני חרדה ורגשות שליליים. הוא מבחין בין ההתנהגות הפרוורטית הספציפית למה שהיא מייצגת. למשל, יש המשיגים הנאה ארוטית ממגע עם פריט ביגוד נשי, כמו נעל, תחתונים, חזייה. בתופעה זו, פטישיזם, הפריט מסמל משהו אחר – למשל את האישה שלה הוא שייך, את האם, את הזונה. פרוורסיה הופכת להפרעה רק כשהיא הופכת כפייתית, כרונית וחסרת מובחנות. במצב הזה, האדם לא מסוגל להבין שהאחר הוא בעל קיום משל עצמו. הוא משתמש בו ככלי, לפעמים הורס אותו באופן ישיר, כמו בסדיזם קיצוני שעלול להסתיים ברצח.
ככל שהפרוורסיה משתלטת על היכולת לחוות קשר ולתפוס את הזולת כישות עצמאית, כך היא הופכת מסוכנת יותר. היא כוללת הכחשת ההבדל בין טוב ורע, בין צעיר וזקן, בין הורה לילד, בין אדם וחיה. הכחשה כזו דורשת התעלמות מהמציאות ושקיעה בפנטזיות של גדלות, עד כדי חוויה של להיות כל-יכול. הסכנה באובדן מציאות כזה היא כמובן לזולת, אך גם לאדם הפרוורטי עצמו.
במהות הפרוורסיה נמצא ההיפוך. הטוב הוא רע, הכאב הוא הנאה. כל עוד זה נעשה מתוך הסכמה של שותפים בוגרים, אין בכך כל רע. אבל כשמדובר במצב של כפייה, באונס, של אדם מבוגר ובוודאי של ילד, הפרוורסיה היא איום מהותי לחברה, לתרבות וליכולת לחיות כאנשים חופשיים. ההבחנה הזו היא קריטית והכרחית כדי לקבוע את ההתייחסות ואת סוג הטיפול הנדרש. פדופיליה גורמת נזק חמור ומוגדרת כפשע שהעונש עליו הוא כבד. החוק אוסר כל כפייה של מין על הזולת. אונס, גילוי עריות, כל אלה הם עברות שדינן הרחקה מהחברה.
מאידך, סדיזם ומזוכיזם הנעשים מתוך הסכמה הדדית בין אנשים בוגרים, מתוך צרכיהם שלהם, כל עוד אינם מסכני חיים, יכולים להיות חלק מהמיניות הבוגרת המקובלת. אבל תכופות המחיר הנפשי שהן גובות הוא כבד. הפקת הנאה מגרימת סבל לאחר, או מכאב הנגרם על ידי האחר, היא חוקית – אך טומנת בחובה סכנות רבות. למשל, חוסר יכולת לקיים יחסי קירבה ואינטימיות לאורך זמן, קושי להרגיש אדם טוב, הצורך להתבייש ולהסתיר, כל אלה הם חלק מהמחירים של פרוורסיות מסוג זה.
דוגמה:
לפני שנים רבות הופנה לטיפולי, במסגרת מרפאה ציבורית לבריאות הנפש, גבר בן עשרים וארבע. ברוך, נשוי ואב לשני ילדים, ציין בטופס הפנייה למרפאה שהוא פונה בשל דחף בלתי נשלט, מאז גיל שלוש עשרה בערך, לגעת ולהתחכך בנשים. בראיון הקבלה סיפר שהוא זוכר את הדחף הזה מאז ומתמיד: הוא נהג לנסוע באוטובוסים, מנצל את הצפיפות כדי לגעת בנשים ומגיע על ידי כך לפורקן מיני. בהמשך, הדחף הופנה לילדות קטנות.
בשלב מסוים הוא נתפס בעת ביצוע מעשה מגונה בילדה בת שמונה. ברוך התגורר ביישוב חרדי קטן. כשנתגלה סודו, הוא הוגלה מהיישוב יחד עם אשתו וילדיו. מאז הוא נמצא במעקב של “משמרות הצניעות” של החרדים, המשגיחים על התנהגותו ומונעים ממנו להשתלב מחדש בקהילה החרדית. במהלך ראיון הקבלה הודה בביצוע אונס של ילדה בת עשר.
לנוכח המידע הזה ערבתי את הנהלת בית החולים ואת ועדת האתיקה. ברוך החל לקבל טיפול תרופתי, הובהר לו היטב שחזרה על התנהגויות אלה תוביל לפנייה למשטרה ולמעצרו לאלתר. יש לציין שלא ניתן היה לפנות למשטרה קודם לכן בשל החיסיון הרפואי. תפקידי היה להיפגש עם ברוך מדי שבוע ולבדוק את מידת שיתוף הפעולה שלו.
בתחילה, כל אהדתי הייתה נתונה לקורבנות של ברוך. חשבתי על כל אותן ילדות קטנות שלעולם לא ירפאו מהעוול הנורא שנעשה להם. נזכרתי בכל אותן נערות ונשים בהן טיפלתי, קורבנות של מעשים דומים. חשבתי על הצלקת העמוקה, הכואבת כל כך, שלעולם לא נרפאת באמת. הרגשתי שנאה כלפי ברוך, חיכיתי לרגע שימעד כדי לערב את המשטרה. אבל התמונה הלכה ונהייתה מורכבת ככל שברוך תיאר את הסבל הנורא שלו, של אשתו וילדיו, המגורשים מהקהילה, נתונים ללחץ של התקפות, איומים ודחייה.
בניגוד לציפיותיי, נאלצתי להודות שברוך אינו העבריין חסר המצפון שחשבתי שיהיה. הוא התגלה כבחור בעל מבנה אישיות ילדותי מאוד, חרד, מרגיש חסר ערך וחסר מקום בעולם. ברוך התייתם מאביו בגיל צעיר. אימו לא יכלה לגדל אותו והוא נשלח לפנימיות. כבר שם חש שכל מי שבא איתו במגע – ניזוק. דחפיו המיניים היו זרים לו לחלוטין, הוא הרגיש רע, מתועב.
ברוך מרגיש שאין לו זכות קיום, שכולו רוע. מספר פעמים ניסה להתאבד אך לדבריו גם לכך הוא אינו מסוגל. הוא מתאר שנאה עצמית עזה. לדבריו, הוא נידחף לחפש ילדות ולגעת בהן רק במצבים של לחץ קיצוני, כשהוא חש מתוח, חרד וחסר שקט. המגע הזה מספק לו תחושה של פורקן ורגיעה מסוימת, גם אם זמנית. ברוך מתאר, ואני חשה הצפה רגשית. מחד, ממשיכה לראות את המפלצת שבו, את הקורבנות. מאידך, לומדת את כאבו הבלתי יאומן, את בדידותו, את טירופו.
ברוך נעזר בתרופות נוגדות חרדה ובפסיכותרפיה כדי לחזק את בטחונו העצמי. במקביל, בהסכמתו, החל לקבל טיפול הורמונאלי להפחתת הדחף המיני. ככל הידוע לי, הוא לא מעד שוב. אולם שיקום כזה מחייב רצון עז וכן בשינוי.
ברוך חווה דחף מיני יחד עם צורך בשליטה מלאה באובייקט אליו הוא נמשך. לכן הוא בחר באובייקטים מיניים שאינם יכולים לאיים עליו ושהוא מסוגל לשלוט בהם, לפחות זמנית – ילדות קטנות. הוא משתמש בילדות לסיפוק צרכיו בלי לתת דעתו עליהן, שכן אין הוא רואה בהן ישות עצמאית. לדבריו, הוא לא מכאיב או אלים כלפיהן, כך שאינו רואה נזק ישיר בפעולותיו. ההפרעה שברוך סובל ממנה, פדופיליה, היא סוג מסוים של פרוורסיה.
כמו בנושאים האחרים, הנושא הוא איזון. שמירה על הגבול שבין משחק ויצירה להשתעבדות ליצר, תוך כדי אובדן תפיסת המציאות ובלבול בין הטוב והרע. התנהגות פרוורטית שמשתלטת מובילה לעיתים קרובות להרס העצמי. היכולת לדבר על הנושאים האלה עם אדם קרוב, שותף למין, או עם פסיכולוג – היא שמאפשרת לאדם לקבל את הפרספקטיבה המתאימה, את היכולת להבין יותר את עצמו ואת צרכיו, את הגבולות הנובעים מהאהבה לעצמי ולזולת לאלה שמקורם בהפרעות נפשיות או בחינוך לקוי.
