כל אחד מתגעגע לפעמים לאירועים או לתקופה מסוימת בעברו. לכל תקופה יש את היופי והייחוד שלה, כמו גם את מכאוביה וקשייה. כל תקופה מסמלת חלק משמעותי ממה שהיינו, ממה שעברנו. במידה רבה התקופות האלה בונות אותנו ומהוות חלק בלתי נפרד מהאישיות כפי שמתעצבת במהלך השנים. אבל לפעמים תקופה מסוימת נוטה להיות כל כך משמעותית מבחינה רגשית עד שהיא נוטה להאפיל על כל מה שקורה אחריה. במצב הזה קיימת סכנה מסוימת ש”ניתקע”.
דוגמה למצב כזה אפשר לראות בסיפור החיים של נעמה. נעמה היא אישה צעירה, כבת שלושים. היא גדלה כבת לאבא מהסוג הזה: גיבור-עבר. כל חייו אבא של נעמה מתגעגע לחבריו הטובים ביותר, שנפלו במלחמת יום הכיפורים. הוא אמנם רכש חברים אחרים ולכאורה הכל בסדר אבל היא מרגישה, יודעת, שאף פעם לא התגבר על האובדן ההוא. אבא של נעמה היה טייס במלחמה וימי חיל האוויר היו הימים המשמעותיים בחייו: אז הוא הרגיש גיבור, חשוב, אמיץ. אז הרגיש את תחושת השייכות וההתלהבות שהעניקה לו חוויה של סיפוק ואושר עילאי. אבא של נעמה איבד הרבה חברים לטייסת במהלך השירות הצבאי, והאובדנים האלה צרובים בו. בהמשך, בשנות השלושים לחייו, הוא פרש משרות ארוך בקבע.
הוא הקים בית ומשפחה, נישא לאישה שהוא אוהב והוליד את נעמה וזיו. באזרחות, השתלב בתפקיד בכיר, בנה לו קריירה יפה. אבל נעמה תמיד חשה שנקודת השיא של חייו נשארה שם, בטייסת. לשם הוא מתגעגע ושואף. ונעמה, כילדתו הקטנה אז וכאישה בשלה היום, תמיד מרגישה קצת בצד, קצת מפריעה. אבא תמיד משדר, לא-במודע ולא במכוון, שהשיא הגדול כבר מאחריו.
אבא של נעמה אינו חריג כלל וכלל. במפגש של בני הארבעים עם חבריהם מהצבא יש לעיתים קרובות מהטעם הזה. אלה יכולים להיות שריונאים או צוללנים, לוחמי מג”ב או אנשי גולני. המשותף להם הוא שירות צבאי מאוד אינטנסיבי, בעל משמעות רגשית גבוהה, אנשים שעברו יחד חוויות בלתי נשכחות, חוויות שיא. הם נפגשים בדרך כלל לעיתים מזומנות, מעלים זיכרונות, משחזרים רגעים.
רבים מהם כבר בני חמישים ושישים, בעלי משפחות וקריירות, אבל העיניים נוצצות תמיד כשמדברים על הימים ההם, וכל מה שבא אחר כך קשור ל”שם”, והם עדיין דואגים זה לזה ועוזרים זה לזה ורגישים לכל רמז של ביקורת על ההשלכות של התקופה ההיא, תקופה שיש בה מן הקדושה.
אחרים נוטים להתרפק על זכר הימים שלפני החתונה, על החיזורים והכיבושים והנשים, ואיך כל לילה יכול היה להיגמר במיטה אחרת.
ועוד אחרים מתרפקים על ההצלחות מימי הלימודים, או על התפקיד שקבלו אי אז בראשית הקריירה שלהם.
ויש שחיים שלמים נסובים סביב טיול ממושך ומאתגר, או סביב האושר של שנות הנערות עם הסקס והסמים ובילויים אל תוך הלילה.
אחרים “נתקעים”, מדברים וחושבים כל העת, על אבא שלהם ומה הוא היה אומר על זה או על זה, ומראים שוב ושוב את התמונות, מנסים להחיות.
החוויות האלה הן חלק מהזהות ומרכיב מרכזי בהתפתחות של כל אחד מאיתנו, וכולנו גם מתגעגעים לימים הטובים יותר. אבל מאוד בקלות הגעגוע הזה הופך למשהו עקר, בעיקר אם הוא תוקע את האדם לחיות במה שעבר וכבר איננו.
ובמובן הזה דווקא מי שהיו לו חוויות שיא כאלה נמצא בעמדת סיכון גבוהה יותר להיתקע, לשחזר. כי את ההתרגשות, האדרנלין, שבהיות טייס קרב או אמודאי כמעט שאי אפשר לשחזר. אבל מי שהגיע לשיאו בגיל עשרים עלול למצוא עצמו במצב קשה מאוד בגיל שישים.
וגם כאן, הפתרון הוא דרך המודעוּת. כי בדרך כלל האדם אינו מודע לכך שהוא תקוע, שזיכרונות עברו שמים בצל את ההווה שלו ואת עתידו. הוא זקוק למראה מבחוץ כדי לקלוט ולבחור אם לשנות או להמשיך כך. המחיר שאותו משלמת נעמה, שיש לה אבא שהיה אגדה בחייו אך מי יודע מה הוא כיום, הוא מחיר כבד. והמחיר שאבא משלם, יש להניח, כבד עוד יותר.
בשפה הפסיכולוגית ניתן לדבר על מצבים אלה כמצבים של “קיבעון” (פיקסציה). קיבעון נוצר במצב שבו ריגוש מסוים הוא כה אינטנסיבי עד שחלק ניכר מהאנרגיה הנפשית ממשיך להיות מושקע בו גם זמן רב לאחר שחלף. בדרך כלל קיבעונות נוצרים כתוצאה מטראומות, בילדות או במשך החיים. למשל, חוויה של אובדן, של אונס או תאונת דרכים קשה יכולה ליצור קיבעון. אבל גם חוויות טובות יכולות לייצר חוויה דומה. למשל, יש שחווים אהבה שנתפסת כאידיאלית וכשזו נפסקת מסיבה כלשהי האדם ממשיך לחפש את האהבה הזו כל ימי חייו, בלי יכולת לעכל את האובדן, להשלים איתו ו”להמשיך את חייו”.
תופעה נפשית נפוצה בהקשר זה היא האדרה, אידיאליזציה של תקופה מסוימת, שהופכת להיות סמל ליופי, שלמות, גבורה וכן הלאה. בהדרגה, ה”רע” נשכח וה”טוב” מועצם, ואנו נשארים תקועים בחוויה מואדרת וחלקית. למשל, אנו זוכרים את החופש והיופי של הנעורים בגיל ההתבגרות, ושוכחים כמה היינו גם מבולבלים, מתוסכלים וחסרי ביטחון.
בכל קיבעון כזה חלק ניכר מהאנרגיה הנפשית ממשיך להיות מושקע באירוע שחלף, שממשיך לכן להיות במידה רבה חי ונושם, דרך מחשבות, חלומות וזיכרונות. תכופות האדם אינו מודע לתופעה הזו מאחר ועבורו המצב הראשוני ממשיך להיות חי ורלוונטי. יש צורך בסביבה שתשקף לאדם את היותו “תקוע” ותתמודד עם הכעס ששיקוף כזה בדרך כלל מעורר.
לעיתים היכולת לעבד את האירוע, לתת לו את המקום הראוי לו אך לאפשר את המשך החיים, דורש תהליך של טיפול נפשי.
