כדי שהחופש האישי יוכל להתקיים בתוך מסגרת של קשר, חייבים להישמר גם גבולות. הגבולות האלה מורכבים ומשתנים תדיר. למשל, ילד קטן חייב ללמוד שאסור לו לפגוע בזולת: לא בהוריו, לא באחיו, לא בילדים אחרים, לא בחיות. אסור לו גם לפגוע בעצמו: לגעת בחשמל, לקפוץ מגובה רב. אבל בתוך הגבולות שנקבעו הוא חופשי לעשות כרצונו. כשגבולות הופכים נוקשים מידי – אסור להתלכלך, אסור לצעוק, אסור לבכות, אסור לשחק – הילד מרגיש חנוק. מופעל עליו לחץ רב מדי, הגבולות סוגרים עליו.
אי השמת גבולות לילד עלולה להפוך בנקל מחופש – להזנחה וחוסר עניין. ילד צריך לדעת שהוריו מתעניינים בו: במצבו הבריאותי, בהצלחתו בלימודים, בהשתלבותו החברתית. מתן חופש רב מידי במובן זה אינו תואם לצורכי הילד. למשל, הורה צריך לדעת היכן נמצא ילדו, מה מעסיק אותו, עם מי הוא מבלה, ממה הוא ניזון – לפחות עד גיל ההתבגרות המאוחר. זה לא אומר כפיית דיווח מדויק או קביעת שעת חזרה שיש להקפיד עליה בנוקשות, אך זה מחייב את ההורה להיות מעורה בחיי ילדו כך שיהיה ברור לילד מהם הגבולות שאין לעבור אותם. באופן דומה, גם בתוך זוגיות יש מקום לידיעה, לשיתוף ולדאגה הדדית: בלי גבולות אין קשר.
אי הפגיעה, בעצמי ובזולת, הוא הגבול שיש לשמור עליו בקנאות לכל אורך החיים. אצל האדם הבוגר זה אומר להתחרות – אך לא לדרוס, להשיג – אך לא לגזול, להשתמש – אך לא להרוס. בזוגיות, זה אומר לקנא – אך לא להשתלט, לאהוב – אך לא לאנוס, להיות ביחד – אך לא להרוס את הנפרדות, את העצמיות.
במצב בו הזוגיות נהיית מובנת מאליה ואין תחושה של צורך, אפילו הכרח, להשקיע בה, הזוגיות לא תוכל לשרוד. הגבול כאן משמעו לשמור על מסגרת של זוגיות כדי שלא יהיה מצב בו עולמות אחרים, כמו העבודה, כמו קשרים אחרים. אפילו הילדים מאפילים על מסגרת הזוגיות, מבטלים את הצורך בה, את האנרגיה שהיא דורשת כדי להמשיך ולהתקיים. לגבול יש שני צדדים – הוא שומר שהפנים לא יפרוץ החוצה, ושהחוץ לא יהרוס את הפנים. ויניקוט טוען שמה שמאפשר את החופש הוא הגבול, כמו שחוויית המתוק לא תיתכן ללא חוויית המר וכפי שאין אור ללא חושך. חופש ללא גבול אינו חופש אלא אנרכיה, אבדון. ואז אין בו הנאה.
בהעדר גבולות, לא ייתכן היחד, לא תתאפשר האינטימיות. גם כאן, חוסר ועודף יסתיימו באותה התוצאה. אפשר לחנוק קשר מעודף השקעה בו – ומחוסר עניין בו. וזו משימה הדורשת מחשבה ורגישות ופתיחות. לאורך שנים, היכולת לשמור על הזוגיות באופן שתהיה מלאה בחיוניות, בתשוקה ובאינטימיות, בלי למנוע את המרחב של מימוש עצמי בשאר תחומי החיים, מחוץ לקשר הזוגי, היא אומנות. משימה קשה, שהרווח הטמון בה עולה על כל מה שמושקע.
לעיתים קרובות כמטפלת אני פוגשת אנשים שוויתרו על עצמיותם, שנמחקו, שלא למדו לזהות את צרכיהם, מחשבותיהם, נטיותיהם, מרכז הכובד שלהם. הם נעים ללא עוגן פנימי, ללא מצפן, בתוך מבוכת זהות מתמשכת, לעיתים בתוך ריק. תכופות יבטאו את התחושה הזו כ"אני זיקית, מתאימה עצמי לכל סביבה", או "אין משמעות לחיי, לקיומי, לא עבורי ולא עבור אחר", או "יש בתוכי חור שחור, תהום פעורה". לעיתים אני מגלה שהיה שם הורה נרקיסיסט שלא איפשר לאדם הזה, למטופל הזה, לפתח את עצמיותו, בין אם בשל עודף התמסרות וחודרנות ובין אם מתוך הזנחה. ילדים רבים חשים, ובצדק, ש"לא ראו אותם". ("הדרמה של הילד המחונן", ספרה של אליס מילר, מדגים סוג כזה של הורות).
בפעמים אחרות הקושי אינו נעוץ בילדות אלא בכניעה – למשל לבוס דומיננטי ודורסני, או לאהבה מבטלת, בולעת, מקנאה. בכל שלב לאורך חיינו הסכנה הזו אורבת, הזולת יכול להיות מקור לטוב ולנפלא אך גם להרס, לעיתים טוטאלי. זה עלול לקרות גם מול מטפלת דומיננטית שבאה לסעוד את הקשיש בימיו האחרונים.
חוסר יכולת לשים גבולות הוא תופעה רווחת ובעלת פנים רבות. אמהות "נמחקות" מול ילדיהן וגברים מתבטלים מול נשותיהם וילדים נכנעים להורים ומורים. ומנגד, אנשים מבטאים את הצורך לבעוט ולשלוט ולהפוך את הזולת לקניין, וכל אלה, במינון שאינו מאוזן, שאינו מאפשר לאהבה לשכון. בהעדר גבולות בקשר, הכאב הנפשי והבדידות הם בלתי נמנעים.
התיקון לעולם אינו חד כיווני, הוא דורש להביט היטב גם מלמעלה, לראות את התמונה בכללותה. להסתכל היטב פנימה, להבין למה את בוחר לחיות כך – ולהביט לעומק בשותפיך לחיים, באלה שמולם את פועל.
דוגמא – "לשעשע אותה":
אישה מוצאת חן בעיניו. הוא מצליח לשדר לה זאת, היא נענית. נעים, זורם, יוצאים לשתות משהו. מתנשקים. עובר זמן. נהיים לזוג, סוג של זוג. יש סקס וזה כיף וקרוב ומשחרר. יש למי להתקשר באמצע היום, יש את מי להביא לחבר'ה. אבל, העננים כבר מתחילים להצטבר שם באופק, הם מתקרבים ואיתם החושך והוא יודע ששוב, זה לא ילך.
והוא כבר מרגיש אשם כי היא רוצה, כי הוא אולי הבטיח. לא במילים אבל בנוכחות, בהימצאות. איך היא תגיב כשיאמר לה שהוא לא יכול? מה תרגיש, מה תחשוב עליו? לא, הוא ינסה להסתיר, למנוע את הקץ. אבל זה כבר חזק ממנו ולא בשליטתו. שום דבר לא יעזור וזה יפרוץ ממנו, היום או בשבוע הבא. הם ייפרדו והוא יישאר שוב אשם, מבויש ובודד.
איך אפשר להבין את הדינאמיקה הזו? זה קורה לו לפתע, הוא נחנק. מרגיש שאינו יכול עוד להיות ביחד, אפילו לא לזמן מה. אין לו כוח יותר להגיד, לספר, להתעניין. לארח אותה, להתחשב ברצונותיה, לצאת איתה לסרט ולהכיר את חבריה, משפחתה, עולמה. זה הכי נורא כשהם אצלו בבית, כי אז הוא גם מוצא עצמו עסוק כל הזמן באיך לה, האם נוח לה, אולי היא רעבה, אולי צמאה. ואולי, מה שהכי נורא, משעמם לה.
הרבה פעמים התחושה הזו מתחילה בבוקר, אחרי לילה ביחד, כשהם מתעוררים. במצבים האלה כל מה שהוא רוצה זה להיות לבד, הוא והעיתון שלו. לא לחייך ולא לדבר ולא לשמוע, לא להתאמץ. להתעורר, פשוט כך, לאט, בזרימה הטבעית שלו. זה גם תופס אותו בערב, אחרי יום עבודה, אחרי שבילו ביחד והוא מרגיש חייב, ממש חייב, לנוח קצת, להתקלח ארוכות, לבהות בטלוויזיה, פשוט לא לעשות כלום.
הוא יודע שכשיוותר לבד זה ירגיש קשה ובודד, והוא כמה לאישה לידו, לילדים, להרגשה שהוא נורמלי, אוהב ונאהב. יודע שהוא במעגל קסמים כי כעת הוא נחנק וחייב להיפרד ואחר כך יגיעו ההקלה והרווחה, סוף סוף לנשום, להיות הוא – אבל יעברו ימים, אולי שבועות – ושוב הבדידות תכה.
הוא ניסה כבר הכול, נשים דומיננטיות שמעסיקות את עצמן ויודעות לקחת, נשים פסיביות יותר, עדינות, שאינן דרשניות. ניסה פטפטנית ועליזה ומופנמת ושותקת. הוא כבר מזמן עבר את שנות השלושים שלו, כבר הספיק הרבה.
ככל שאני לומדת להכיר אותו כך אני מרגישה את הסיפור הזה, יכולה כבר לצפות אותו. אני לומדת לאהוב אותו, הוא איש חכם ונדיב וטוב. לומדת להעריך את חוש ההומור שלו, את רגישותו. ולומדת כיצד כל אלה "מתהפכים" ונהיים לאויב הגדול שלו ושל כל מי שאוהבת אותו.
מה שמאפשר לנו, לי ולו, לשרוד ולהיות לאורך זמן "זוג" מוצלח כל כך, זוג שהוא אמנם פסיכולוגית ומטופל אך מכל היבט אחר זוג שמתמודד עם היבטים רבים של קשר לאורך זמן ממושך, כבר כמה שנים – זה שהפגישה הטיפולית מוגבלת בזמן. בכל מקרה, בין אם הפגישה טובה או רעה, נעימה או כואבת, היא תגמר אחרי ארבעים וחמש דקות. לפגישה טיפולית יש התחלה, אמצע וסוף ובזאת, בין היתר, היא שונה מכל קשר אחר.
ואני לומדת לחוש את קוצר רוחו במצבים בהם המרחב בינינו מצטמצם מדי, ולומדת לזוז קצת, לאפשר לו לנשום, או ללחוץ יותר, לנסות לעמת אותו עם הגבולות של עצמו, להרחיב, אבל הוא יודע שאני מבינה ורוצה לעזור ובעיקר שבכל מקרה, בתום ארבעים וחמש הדקות, הוא משתחרר…
אני מאמינה שהתופעה הזו מוכרת כמעט לכולנו, ברמות כאלה ואחרות, אך בדרך כלל היא אינה מגיעה לכדי חוסר יכולת לבנות קשר ממושך.
יש תינוקות שרוצים להיות המון, אולי כל הזמן, ביחד. מאידך יש תינוקות שרוצים שיניחו להם, לשחק, להביט בעולם, במובייל, בידיים שלהם, הרבה מאוד זמן במונחים של תינוק. אנחנו נולדים שונים ואז גם עוברים דברים שונים. יש משפחות חודרניות מאוד שאינן רגישות לצורך של הפרטים בהן למרחב. "תעשה, תסגור, למה הלכת, למה חזרת…". הצקות – Impingements – מושג מפתח בפסיכולוגיה, זו היכולת לחדור לאחר אל מתחת לעור, לנדנד, לפלוש – עד שהמפגש הופך לסוג של סיוט. וזה יכול לנבוע מחרדה ומשתלטנות ומשלל כוונות, טהורות או זדוניות, אך זה מצטבר ומאוחר יותר קשר עם אחר נחווה כהצקה מתמדת.
במקרים אחרים זו משפחה שהזניחה את הילד, עזבה אותו לנפשו יתר על המידה, איפשרה לו לשקוע בעולם פרטי שאין בו מקום לזולת, שהזולת אינו נחווה בו כהזמנה לטוב, למשחק, לסיפוק. הילד במצב הזה עלול להרגיש מיותר, נטוש, לוותר על הצורך הבסיסי להרגיש ביחד, להרגיש נראה, אהוב ומוחזק. וזה כמובן יכול להיות תולדה של התעללות, שבה הזולת נחווה כמקור לכאב פיזי או נפשי, שמפחיד להתמסר לו, לרצות בו – ובה בעת הרי כולנו חייבים גם אהבה.
גם כאן, כבכל הנושאים האחרים, הגורם המרכזי קשור לאיזון.
אבל, נחזור למטופל שבדוגמה. אני מנסה ללמד אותו לשים גבולות. להגיד, כאן ועכשיו, באופן חד וברור – "עכשיו כן, עכשיו לא". וזה לא פשוט כפי שזה נשמע. הרבה פעמים זה נחווה מעליב, אישה היא חברה, צריכה ורוצה להיראות, להרגיש רצויה ונחשקת. לא זו בלבד – תכופות גם הוא בעצמו לא יודע אם כעת זה כן או זה לא. רק אחר כך, בדיעבד, הוא יודע שכבר רצה לבד, שעוד רצה ביחד.
אני מלמדת אותו לשים גבולות גם לי, ללמוד להגיד לי כשהוא צריך אותי יותר, ללמוד להגיד לי "הניחי לי כעת". אני מרגישה כמה קשה לו, הוא מתפתל – מול שתיקות, מול כעסים, מול סוף הפגישה שיכול להחוות כדחייה נוראית, דווקא כשרצה להיפתח, לדבר.
אז אנחנו מבלים כבר די הרבה זמן ביחד, ועברנו הרבה מצבים רגשיים, והדרך עוד ארוכה ובכלל לא מובטח לנו שנצליח, אבל אני יודעת, ושואבת הרבה מאוד כוחות וסיפוק, מהידיעה ששנינו מגויסים, באופן מלא ועמוק, לנסות. המכוונות המאומצת להיות בקשר טוב ומיטיב היא חרב פיפיות. היא הכרחית, אנחנו לא יכולים להתייחס לאחר כמובן מאליו, עלינו להשקיע בו – אבל אל לנו להתיש את עצמנו, אל לנו לשכוח את עצמנו בתהליך הזה.
