אשנב לנפש בדידות וקשר

תקשורת

היכולת לתקשר מאפשרת התפתחות מתמדת, מתמשכת. היא לעולם לא עוצרת אלא להיפך, לאורך השנים אנו יכולים לרכוש מיומנות שתאפשר לנו לתקשר יותר, איכותית וכמותית, וכך קצב ההתפתחות שלנו גדל. באופן הזה, כל זולת נחווה ככר נרחב של אפשרויות. כשאנו סופגים אל עצמנו תקשורת מהאחר אנחנו משתנים, מתעצבים מחדש כך שנוכל להיפתח יותר, להרחיב את גבולות העצמי שלנו. והיכולת הזו, האומנות הזו, היא במידה רבה טעם החיים ומקור החיוניות והיצירתיות.

אנו יכולים לפתח אופן התייחסות רגשי ומחשבתי המאפשר לספוג את האיכויות של הזולת באופן שיעשיר אותנו, את החוויה והעצמיות שלנו ואת היכולת להיות איתו בקשר. כל אדם, באשר הוא, יכול להוסיף ולתרום לנו. אדם אחר פותח בפנינו ים חדש ובלתי מוכר של רגשות ומחשבות. מי שפתוח לחוות את זולתו, "לזרום" איתו, יכול להיות בקשר. ואז, בכל רגע, ניתן לבחור מחדש: להישאר או ללכת, להעמיק את הקשר או לחתוך ולהיפרד. אנו יכולים לאהוב, או לא, לאהוב ואז לא…

היכולת לתקשר במובן זה מאפשרת התפתחות מתמדת, מתמשכת. היא לעולם לא עוצרת אלא להיפך, לאורך השנים אנו יכולים לרכוש מיומנות שתאפשר לנו לתקשר יותר, איכותית וכמותית, וכך קצב ההתפתחות שלנו גדל. באופן הזה, כל זולת נחווה ככר נרחב של אפשרויות. כשאנו סופגים אל עצמנו תקשורת מהאחר אנחנו משתנים, מתעצבים מחדש כך שנוכל להיפתח יותר, להרחיב את גבולות העצמי שלנו. והיכולת הזו, האומנות הזו, היא במידה רבה טעם החיים ומקור החיוניות והיצירתיות.

רבים מאוד מבינינו מתקשים להתייחס בצורה הזו לקשר ולתקשורת. רבים מאוד מוכנים לשלם את מחיר הבדידות שהוא כבד וקשה, ולא לתת לזולת להיכנס אל תוכם. סיבות רבות לכך:

סיבה מרכזית אחת היא פחד. כל מפגש טומן בחובו הרבה אפשרויות מפחידות. עלולים לנטוש אותנו, או לנצל. עלולים לנסות להשתלט עלינו. אנו עלולים להתאהב ולאבד מעצמיותנו ואולי לא להאהב בחזרה. אפשרות לא פחות מפחידה היא שהזולת עלול להתגלות כאדם רע, או תוקפני וקנאי.

בדרך כלל לאורך חיינו אנו צוברים מספיק חוויות קשות כדי שהפחד יתבסס ויעמיק. מי שנמצא בקשר עובר גם דרך מקומות של כאב, אכזבה, נטישה ובגידה. מאחר וכאב נפשי הוא בה בעת אמורפי ונוקב, הפחד מפניו גדול, והפחד מוליד קושי לתת אמון, ואנו נהיים חשדניים וזהירים, לכאורה פחות פגיעים ותמימים, אבל הרבה יותר בודדים.

 

משמעות היכולת לתקשר היא לראות את הרע ואת הכאב, להכיר בו, לדעת אותו – אך לא לתת לו להשתלט על המרחב, על היכולת לחוות ולצמוח. כשאנו מתקשרים עם אדם שהמוטיבציות הבסיסיות שלו רעות, חולניות, קשות, אנו מתחזקים דרכו. מפגש עם הרוע – מחשל. אנו צריכים לגייס לצורך זה את היכולת, הקיימת בכל אחד מאיתנו, לחוש את הרע שבקרבנו ולהשתמש בו. כך, בהדרגה, נלמד להבחין ולברור את הטוב מתוך הרע. נלמד מה לעכל ולהשאיר בתוכנו ומה להקיא החוצה מקרבנו.

הפחד מפני קשר הוא רב מימדי ומשותף לכולנו, אך הכניעה לפחד משמעה אובדן יכולת ההתקשרות, ההתפתחות באמצעות הזולת, האינטימיות. יש לטפח את היכולת לתקשר בכל דרך, באופן אקטיבי ומכוון, כמו כל תכונה אחרת שאנו מאמינים שתתרום ליכולתנו לחוות חיים מלאים ובעלי משמעות.

יש סיבות נוספות להימנעות מתקשורת שיש בה פתיחות מלאה לזולת. למשל, לטווח הקצר זה דורש הרבה אנרגיה נפשית. זו השקעה הדורשת זמן ותשומת לב, שני מצרכים יקרים עד מאוד. עם זאת נראה שלטווח הארוך ההשקעה הזו משתלמת ונושאת פרי, בהיותה אמצעי חיוני לחיים מלאים וטובים יותר. בנוסף, כמו בכל נושא אחר, עם הזמן המיומנות משתפרת ואז היחס בין כמות האנרגיה שקשר חדש נוטל, לאנרגיה שהוא מספק, משתנה לטובה.

ועדיין הסיכון קיים, תקשורת היא סוג של מסע משותף שתוצאותיו בהחלט לא חזויות ולא מובטחות.

דוגמה מאלפת למורכבות ולחשיבות המכרעת של תקשורת מזומנת בספרו של איאן מקיואן "על חוף צ'זיל". הסיפור עוסק בזוג מאוהב היוצא לירח דבש על חוף הים באנגליה. שניהם חדורי אמונה ותקווה, אוהבים ומתרגשים, אך גם חוששים ועמוסים בפחדים. הספר מתרחש באנגליה של פעם, אך המחשבה שכיום זה שונה מאוד, שאנו כבר פחות עמוסי עכבות בכל הכרוך בתקשורת, פחות מתביישים או יותר ישירים, לא לגמרי נכונה. כולנו מאוד חרדים מפני האפשרות שלא רוצים בנו.

העוצמה וטיב החשש שונים כמובן מאדם לאדם. יש שאצלם הפחד כל כך חזק ומסיבי עד שהם נמנעים מיצירת קשר בכלל, או שהופכים לעוינים ותוקפניים כדי לכסות על המבוכה וחוסר הביטחון, או שנתלים בדמות מוכרת בכל מחיר ובכל תנאי, בלי המרחב המאפשר לבחור. אבל, גם אלה בינינו שהם לכאורה בטוחים בעצמם ומעיזים ליצור קשר עדיין מאוד רגישים לדחייה. למעשה, זוהי תופעה אינהרנטית לקשר ורק פסיכופתים, אלה שמצפונם לא התפתח דיו, פטורים ממנה, שהרי הבושה היא אם המצפון.

מכאן, אנחנו נידונים להיאבק בעכבות ובקושי לבטא עצמנו לכל אורך חיינו. אצל אחדים הפחד הוא לחשוף את המקומות של חוסר הידע, את התחומים בהם אנו חשים נחותים – אינטלקטואלית, או רגשית, או פיזית. אצל אחרים הפחד הוא פן ייחשף סוד כלשהו, ורובנו נושאים סודות.

יש החוששים פן המגע בהם אינו מושך (הצמיגים בבטן, הקמטים…) או, מה שמאוד נפוץ – חשש שריח הגוף, או ריח הפה, דוחים. העוצמות וההיקף של התופעות האלה יש בהן כדי להדהים, לפעמים אף לעורר תחושה עמוקה של חוסר אונים. ובכל זאת כמעט כל אחד חושב שזה רק הוא, או שאצלו זה אמיתי ונכון.

בכל מקרה, גם כשאנחנו באמת אוהבים ומרגישים קרוב, הסכנה שבשל עכבות לא נצליח לתקשר ממשיכה להתקיים. זה יכול להתבטא ברגישות יתר למיני "רמזים" (הוא סובב את הראש כשבאתי לנשקו, זה בטח ריח הפה שלי…) או בנטייה לפרש באופן מוטה ומוטעה אמירות מסוימות (היא לא הזמינה אותי לפגוש את חברתה הטובה, היא בטח מתביישת בי כי אני לא משכיל כמותה…).

מאוד קשה להעלות את החששות האלה לדיבור פתוח וגלוי. מאוד קשה לבקש אישור, הרגעה, משוב, בעיקר כשיש כל כך הרבה מה להפסיד. לעיתים, גם כשאנו מעיזים סוף סוף, מנסים לברר או לשאול, התשובה שקיבלנו לא מניחה את דעתנו כי האוהב לא בהכרח מבין את עוצמת הרגישות שמאחרי כל שאלה, או לא תמיד רגיש ומפרגן. הלא בקשר יש תמיד מעין משחק בין הצורך לתת לזולת אמון ובטחון מול הרצון לשמור על סוג של מתח ומרחק, מה שיוצר מרחב ביניים, מרחב שהוא חיוני להישרדות אך לעולם אינו רגוע.

יש שנראה שהחברה שותפה לשקר אחד גדול, לכשל תקשורת גורף, כמו עיוות שמשותף לכלל האנשים ויש נורמה חברתית שלא מאפשרת לפתוח את זה, לשתף, להודות. כל אחד מאיתנו שקוע בפחדים כאלה או אחרים ובשל חוסר היכולת לשתף מעגל הבדידות נפרץ לעיתים כה רחוקות.

 

הבסיס ההכרחי לשרוד את כל זה, את המורכבות האינסופית כמעט של התקשורת, הוא בטחון עצמי יחסית גבוה. אך כל כך קשה לרכוש כזה. לא כולנו גדלנו אצל הורים שהבינו את החשיבות של הנושא הזה וטיפחו בנו ביטחון, או שאולי הם ניסו אבל בשל בעיה כלשהי התפתחנו להרגיש נחותים (לא כולנו הכי יפים, משכילים, עשירים כל הזמן…). ובמקביל, נדרש סוג מהותי ויציב של אמון בזולת, במהותו ובכוונותיו, וגם התכונה הזו לא תמיד מתפתחת היטב אצל כולנו. למעשה, כפי שטענו רבים מאבות הפסיכולוגיה, זהו הבסיס לקושי הבינאישי, בין אם נדבר על זה כמעבר דרך סגנון הגנות פרנואידיות, כפי שטענה מלאני קליין, ובין אם נסתפק בתפיסה ההומניסטית אקסיסטנציאלית יותר, נוסח אריק אריקסון, בכל מקרה נסכים שאמון הוא הישג התפתחותי קריטי ובוודאי לא מובן מאליו.

אם כך, בתוך קשר משמעותי, זוגי או אחר, האמון הוא אלמנט הכרחי אך לעולם השגתו אינה שרירה וקיימת, תמיד עולים נושאים המעוררים מחדש מתח וקושי, והתקשורת היא הבסיס לבעיה, בהיותה כל כך מוגבלת – אך גם הפתרון היחידי כמעט.

אז מה עושים? איך בכל זאת שומרים לאורך זמן על היכולת ליצור קשרים ולשמרם? בסופו של דבר, זה עניין של לקיחת אחריות. בנושא הקריטי הזה, כל אחד צריך לבחור אם הוא מספיק חושש כדי לוותר על האפשרות לחיים מלאים וטובים, או שמא צריך להתעלות ולדבר, לומר, לשאול, לבקש. ב"על חוף צ'זיל", חוסר הדיבור מלמד את ההשלכות הטרגיות שעלולות להסתיים בכניעה, בושה וחשדנות. הספר הזה מלמד מה קורה כשהתקשורת לא מאפשרת דיבור הדדי ומלא.

 

מאחר ותקשורת היא תולדה, במידה רבה, של מיומנות והשקעה, הרי שניתן לפתח אותה. למשל, ניתן לפתח יכולת "לקרוא אנשים":

אנחנו פוגשים מישהו והוא מעורר בנו רגשות, רצון להתקרב או רצון להתרחק, או מגוון רחב של פנטזיות, חיוביות ושליליות. ישנם ברי מזל, שלעיתים מכנים אותם בעלי אינטואיציה או כאלה ש"חשים" את הזולת. אלה יכולים למצוא חברים ואהובים בקלות יחסית, אינם משתברים שוב ושוב על חופי האכזבה של המציאות. אחרים נוטים לטעות, לעתים באופן כרוני וכזה שמרמז על קשיים במיומנות החברתית או נטייה פוטנציאלית להרס עצמי. עבור אלה החיים החברתיים הם סדרה ממושכת של אכזבות, כישלונות ושברון לב.

מאחר ונראה שלפחות בחלקה האינטואיציה היא מיומנות נרכשת, או תכונה שניתן לפתח ושמשמעותה רבה עד מאוד, אנסה לפרק אותה למרכיביה:

  1. ככל שאנו רעבים יותר, מרגישים חסך עמוק, קיומי,  בקשר – כך יכולתנו להבחין בדקויות ובאיכויות נפגמת. במילים אחרות, כמיהה עמוקה לקשר, בדידות קשה, כישלונות חוזרים ונשנים ביצירת קשרים מספקים והדדיים, מגבירים את הרעב באופן שעלול לעוור אותנו ולהטעות אותנו בבחירות הבאות. כך, הכישלונות ממשיכים, מונצחים. במצב הזה אנו נוטים להשלות את עצמנו ולהתעלם מרמזים שהיו מאפשרים לנו להימנע מקשר שצפוי להיות מזיק, או לחליפין גורמים לנו להימנע מקשר עם פוטנציאל חיובי, ועל ידי כך אנו עלולים להיקלע למעגל סגור של אכזבות. ידיעת מצבנו הרגשי יכולה לאפשר מידה של שליטה ואיפוק.
  1. לפעמים אנו מרוכזים בעצמנו כל כך עד שאנו לא באמת "מתפנים" לראות מי מולנו. ואז, אזהרות ברורות וקריאות היטב מתפספסות. למשל, אדם מספר לנו שהוא מתלהב בשלב ההיכרות וכבה בהמשך. יש להניח שהוא יודע מה הוא אומר, שהוא מכיר את עצמו, הלא זו אמירה שאינה מחמיאה וסביר להניח שמקורה ברצון לרמוז לנו להיזהר, או לבקש את עזרתנו כדי שהפעם זה יהיה שונה. אם לא נקשיב לאמירה כזו, או אם נחשוב שאנו כל-יכולים ואיתנו זה יהיה אחרת, סיכוי גדול שבתוך זמן קצר ניפול לשוקת שבורה. לא כל אזהרה כזו יש לקחת כפשוטה, אבל אנו נדרשים להקשיב, להפעיל מחשבה והגיון. רגשות בלבד, נעימים וסוחפים ככל שיהיו, אינם ערובה לאפשרות שהקשר ישרוד.
  1. מאידך, לפעמים אנחנו מפתחים רגישות יתרה, בעיקר לאחר פגיעות שספגנו. בנוסח "מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים" . במצב הזה אנו עלולים להיבהל מאמירות של אדם על עצמו, להבינן באופן קונקרטי ומציאותי מדי, בעוד שבפועל הן אמת חלקית, או אולי הגנה מול הזולת. למשל, אותו שאמר שנדלק וכבה מהר, ייתכן שמבטא את חששו שלו שהוא זה שמלהיב בתחילה ואחר כך נזרק משום שאינו יכול לעורר רגשות עמוקים יותר, או שהוא חושש להתאהב – כלומר כנראה רוצה בכך…
  1. אדם חדש הוא הזמנה להרפתקה. הוא עולם מלא של סודות ואיכויות ותכונות שאפשר לפענח. כדי לעשות זאת נכון, צריך להתייחס לקשר חדש כסוג של אתגר, כמו תעלומה או פזל שלא כל חלקיו גלויים. כך למשל, אופי לחיצת היד, אופן הלבוש, הדרך בה אדם בורר את מילותיו, התייחסותו לאוכל, לשתייה, המכונית שהוא נוהג בה, הדרך שבה הוא מנשק, כל אלה הם שרשרת מתמשכת של רמזים. באופן דומה, כל סיפור שאדם מספר לנו מלמד אותנו משהו משמעותי אודותיו, על עולמו, על משאלותיו. התייחסות כזו, שיש בה סקרנות ופתיחות, מאפשרת להעשיר מאוד את עולם הקשרים שלנו, לרכוש מיומנויות שהן הכרחיות לצורך מימוש עצמי מלא בנושא של קשר. כדאי לתרגל זאת בכל רגע פנוי, לא רק על זולתנו אלא גם על עצמנו (מה אני לובש, באיזה מצב רוח אני כעת), כל אלה יכולים ללמד אותנו להגיע למחוזות מרתקים בעצמנו ובזולתנו. כשמפתחים רגישות כזו, בהעדר הפרעה בתקשורת (כמו אוטיזם למשל), נרכוש מיומנות בסיסית הנגישה לכל אחד וניתן להפיק ממנה רבות וטובות. גם לאורך קשר הנמשך שנים רבות יש צורך לשמור על אופי החוויה הזה, כדי שנוכל להבין מבעוד מועד מה קורה לסובבים אותנו, לאנשים המשמעותיים לנו, לדעת להיערך להתמודדות עם השינויים שהם עוברים בחייהם, או, מה שתכופות נעים וכדאי יותר, לזרום איתם.
  1. עדיין, לעולם אנו לא יודעים עד הסוף את הזולת. יכול להיות שהוא שחקן מצוין, או שחלקים נרחבים באישיותו, בצרכיו, בתחושותיו – אינם נהירים אף לו עצמו. לכן, לעולם קשר אינו מקום לגמרי בטוח, תמיד יש בו מאי הודאות. עובדה זו יכולה להסעיר ולאתגר או להחריד ולייאש, אך היא עובדה שכדאי לדעת אותה. כך למשל, ייתכן שאני אוהבת או מאוהבת ומרגישה ברקיע השביעי בעוד ש"הצד השני" כבר מזמן מתכנן פרידה, מכל סיבה שהיא. זה קשה, אבל זה גם חלק מכללי המשחק וצריך לזכור שאי ידיעת המצב אינה פוטרת ממנו.
  1. דרך ההסתכלות הזו דורשת לאמץ, לפחות לפרקים, את מה שמכנים בפסיכולוגיה "התבוננות משתתפת" participant observer. היא דורשת לפתח יכולת להיות עד הסוף בקשר אך גם להתבונן בו מהצד. להיות רגשי אך להשאיר את המוח פעיל ועובד, ער ומנתח. ככל שזה נשמע מלאכותי ומקומם, כך זה גם הישרדותי, מפתח, ופוטנציאלית מהנה ומרחיב את טווח האפשרויות. בדומה לנהיגה, אפשר לרכוש מיומנות גבוהה ואז לנהוג תוך כדי שמיעת מוזיקה, פיזור קשב, התבוננות בנוף, אבל תמיד צריך לזכור שאנו על הכביש, לדעת לנבא מה עלול לקרות, למנוע תאונות. סוג כזה של הסתכלות, שאינה רק רומנטית ואינה רק מבודדת ואינטלקטואלית, היא תכונה הכרחית ונרכשת שניתן, אפשר וכדאי לפתח לאורך חיינו. מי שמתקשה, יכול להיעזר במומחים.

לעיתים, היכולת לשתף מישהו, פסיכולוג שאמון על פיתוח היכולות התקשורתיות, ואולי חבר קרוב שאנו סומכים עליו (או לחליפין דווקא זר) מאפשרת להתחיל לדבר. אין פתרון קל ופשוט אבל ההשקעה בנושא הזה, פיתוח היכולת ליצור תקשורת מליאה, אותנטית, כזו שמאפשרת חיבור אמיתי ומלא לזולת, היא בסיס הכרחי לחיים שיש בהם אהבה וחברות.

 

אודות המחברת

עליזה גולדשטיין

למעלה משלושים שנה אני עוסקת בניסיון להבין, לאבחן, לטפל ולהקל על הכאב הכרוך בנפש האדם.
אני פסיכולוגית קלינית. בוגרת תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ותואר שני באוניברסיטת בר אילן. התמחיתי שנים רבות במסגרת בית חולים פסיכיאטרי. עבדתי במדור לבריאות הנפש בצבא, במחלקה פסיכיאטרית סגורה ובמרפאה של בית חולים גהה. לאחר סיום ההתמחות סיימתי מסלול הסמכה להדרכה. בשנים האחרונות אני עובדת בקליניקה פרטית.
במקביל, עסקתי ועודני עוסקת באבחון למטרות מקצועיות שונות ומגוונות. צברתי ניסיון במפגש עם מאות רבות של אנשים.

השאירו תגובה