חלק מהפונים לטיפול עושים זאת בשל נטייה להתפרצויות זעם ותוקפנות ובשל תחושה כללית שהם רוויים בשנאה ובתסכול. רבים אחרים פונים בשל היותם קורבנות לתוקפנות, רוע והתעללות.
תוקפנות ושנאה הם חלק בלתי נפרד מהיותנו אנושיים, יצריים ופגיעים, מתוסכלים. הן הכרחיות כדי להגן עלינו מהרע, ממי שרוצה לפגוע בנו. אבל כשהתוקפנות אינה נשלטת ומתועלת באופן בונה – היא עלולה להרוס כל חלקה טובה, ולהשניא את האדם על עצמו ועל סביבתו.
מקורותיה רבים. יש הנולדים עם רמת תוקפנות מועצמת, גבוהה מן הרגיל, יש המגיבים לאלימות שהופנתה כלפיהם בילדות (וצריך לזכור שיש הרבה מאוד דרכים להיות אלים כלפי ילד קטן, לאו דווקא להכות אותו). יש שמגיבים לאכזריות שבמפגש עם “חברי ילדות”, החל מגיל הגן וכלה בתיכון או בצבא.
תוקפנות יכולה להיות חוויה פנימית: מתחת לבושה, לחרדה ולקונפליקטים, מתחת לבעיות הזהות ובעיות הקשר, תכופות מסתתרת הנחה: אני רע. יש בי משהו נורא, מפלצת, מי שיכיר אותי באמת לעולם לא יאהב אותי. זו תחושה שנשענת תכופות על סוד, מעשה שנעשה ולא סופר מעולם, או על פידבק מהסביבה, או על עולם פנטזיות תוקפניות, רצחניות. לעתים קרובות זה הגרעין למצוקתו של אדם, אך כדי שיוכל לחשוף את התחושה הזו בפני המטפל ובפני עצמו, צריך להתרחש תהליך ממושך של רכישת אמון.
ההתמודדות עם נושא זה מאוד מורכבת. ברמת הפרט, תכופות מי שפונה לטיפול מגלה שמה שנחווה אצלו כמפלצתיות טהורה אינו אלא פנטזיה אוניברסלית, או תפיסה שהתהוותה מתוך העולם הילדי שהוא עולם של שחור ולבן. ואז זה קל יחסית לשינוי: הסוד יוצא, המטפל שורד, לא מתעלף ולא נוטש את המטופל, מסוגל להיות איתו בתהליך של בדיקת הסוד או הפנטזיה ולהשתחרר מהמשא המיותר הזה.
במקרים אחרים, הרוע מתגלה כמשאלה, ובפנטזיות הכול מותר. ואז ניתן להבין את המשאלה, את מה שעומד מאחוריה, את מה שהיא משרתת. את המרחק שבין מחשבה למימוש. למשל, המשאלה להיות ילד יחיד במשפחה, או להיות זונה, או להיות שליט כל יכול. לכולנו משאלות מסוג זה ואצל אחדים זה בסיס לתחושה של רוע, של אגואיזם.
אבל תוקפנות ושנאה אינם תמיד בגדר חוויה סוביקטיבית. לעתים נחשפים בקליניקה סודות אימתניים. סודות של התעללות, של רוע לשמו, של הרס הזולת מתוך קינאה, מתוך תוקפנות.
התוקפנות כפוטנציאל היא מולדת. זהו דחף שנמצא בכל אחד מאתנו והוא הכרחי לצורך הישרדות. הוא יכול להיות מתורגם לאינספור אפיקים, כמו תחרותיות, אסרטיביות וספורט, אך גם למלחמות, פגיעה מילולית או פיזית בזולת, הרג. נראה שהבסיס של עוצמת התוקפנות גם הוא, בחלק מהמקרים, מולד. חלק מהתינוקות נולדים עם פוטנציאל תוקפני יותר, הקשור למבנה גנטי.
ככל שהדחף התוקפני גבוה יותר כן ההתמודדות איתו קשה יותר. “כגודל הדחף כן גודל העכבה”: ככל שהיצר או הדחף חזקים יותר כך האדם נדרש להפעיל יותר כוח נפשי ועכבות מוסריות כדי למנוע את המימוש של היצר. למשל, אדם תוקפן בבסיסו יצפה מהחברה להיות נוקשה מאוד כלפי ביטויי תוקפנות, כדי להגן על עצמו. כל התהליך הזה הוא אינו מודע אך הוא כוח חברתי משמעותי ביותר.
אבל הדרך שבה התוקפנות הזו תתבטא קשורה בעיקר לסביבה המגדלת, למשפחה, ולערכים החברתיים אותם הילד סופג מסביבתו. אדם שנולד עם רמת תוקפנות גבוהה במיוחד יכול להיות אדם העוסק במקצוע הדורש יכולת להשתמש בכוח, למשל מנהיג, לוחם, רופא מנתח או שוטר. אך היכולת להשתמש בתוקפנות כשאינה מתועלת לכיוון חיובי עלולה להביא לפעילות עבריינית ואפילו אונס, רצח.
תכופות, הרקע לתוקפנות הוא תסכול ופגיעה מידי הסביבה. תסכול ממושך הנחווה כאכזריות יגביר את התוקפנות ויעשה אותה פחות ופחות נשלטת. דוגמה בולטת היא ילדים מוכים. למרות שכיום החוק אוסר במפורש הכאת ילדים, התופעה האיומה הזו עדיין נפוצה למדי. היא מעוגנת באידאולוגיות שקריות בנוסח “חוסך שבטו שונא בנו”, אך גם בתוקפנות ההורים וחוסר היכולת שלהם לשלוט בעצמם. על רקע אישיות מופרעת, על רקע סמים או אלכוהול, על רקע מצוקתם או ילדותם שלהם. לא אחת נאלצים ילדים לספוג את התוקפנות של הוריהם מאחר והם החלשים ביותר ולכן פחות מאיימים, הם לא יכולים להחזיר לאבא, לאמא, לחברים – לפחות לא בינתיים.
לעיתים התוקפנות לובשת צורה של השפלה. ילדים גדלים בתנאים של לעג, של חוסר כבוד, של כפייה וחוסר רגישות כלפי צורכיהם, של הזנחה חמורה. כל המצבים האלה הורסים את נפש האדם ומונעים את התהליך התקין של התפתחות האישיות בכלל וויסות התוקפנות בפרט.
בתהליך התפתחות תקין הילד לומד שכאשר הוא תוקפני מדי – ההורה לא מקבל זאת. מאחר ואובדן אהבת ההורה היא הדבר הנורא ביותר לילד הקטן, הוא לומד לתעל את תוקפנותו לאמצעים מקובלים חברתית. בהמשך, הוא מפנים את התהליכים האלה וכבר אינו זקוק להורה כדי להבחין בין טוב ורע, כדי להתמודד עם תוקפנותו. נבנה הסופר-אגו, שהוא סוכן פנימי שמכוון את ההתנהגות. הסופר אגו, המורכב מהמצפון ומהצורך לפעול לפי עצמי אידיאלי, הוא הכוח הפנימי המאפשר תיעול של התוקפנות לאפיקים מקובלים ותורמים חברתית.
אבל ילד גם יכול ללמוד שלא חשוב מה יעשה – לא יוכל להשיג את אהבת הוריו. הוא יכול ללמוד שאין קשר בין מעשיו לבין היחס כלפיו. הוא יכול ללמוד שלאף אחד לא אכפת כיצד הוא מתנהג. במצבים קיצוניים, הוא לומד שתוקפנות תסב לו עונג. אולי כי ההורים רואים בתוקפנות של הילד מימוש של תוקפנותם שלהם, אולי כי רק כך יזכה לתשומת לב, אולי כי במשפחות מסוימות זה נחשב תכונה גברית, מוערכת.
במקרים אלה עלולה להתפתח התנהגות עבריינית, שבנויה על אי תפיסת הזולת, הקורבן, כישות עצמאית בעלת קיום משל עצמה. תוקפנות בפועל דורשת לתפוס את הזולת כחפץ, כאובייקט. כמי שמיועד לסיפוק צרכיך ואין לו זכות לקיום משלו. בדרך כלל מי שחש כך היה בעצמו חפץ, חפץ של הוריו שלא התחשבו בצרכיו, בהיותו יצור אנושי נבדל, ניצלו אותו לצורכיהם.
דוגמאות:
מיכאל, מכור לסמים קשים ובעל רקע פלילי הכולל התנהגויות אלימות, פריצות וגניבות, הכה באכזריות את אם גרושתו כשזו מנעה ממנו לראות את בתו, שישנה באותה העת. מיכאל לא ביטא כל חרטה. אין למיכאל יכולת להבין שזולתו – בתו, גרושתו, חמותו – הם בעלי צרכים משל עצמם. כשאינו מקבל מייד את מבוקשו, הוא מגיב באלימות. מיכאל אינו מסוגל לחוש כל אמפטיה לסבל של הזולת. סוג כזה של תוקפנות אינו בר טיפול. התוקפנות כאן היא חלק ממבנה האישיות – אין למיכאל מודעות להשלכות של מעשיו. תוקפנות כל כך קשה וטוטאלית נובעת בדרך כלל מהפרעה חמורה ביותר בארגון האישיות. בתוך מצב זה לדיבור אין ערך שכן ההתנהגות נקבעת על ידי העולם היצרי, על ידי הדחף המיידי. בהעדר היכולת לתיווך מנטאלי בין הגירוי והתגובה, לא תתכן בקרה מודעת על ההתנהגות. בדרך כלל הפתרון הוא כליאה בבית הסוהר, אותה ניתן לבצע רק לאחר שכבר נעשה נזק חמור.
גיל, גבר מקסים ואדם טוב במהותו, איבד שליטה מספר פעמים בשנה האחרונה וסטר בחוזקה לבנו. הוא הרגיש מועקה וחרטה ועקב כך פנה לטיפול. בטיפול התברר שהוא נמצא בתהליך גירושין קשה ובעקבותיו חש בלחץ שמכריע אותו עד כדי לעיתים תחושה של אובדן שליטה. כמו כן, סיפר גיל שבילדותו הוכה תכופות בדיוק באותו האופן. תמיכה והבנה עזרו להפסקה מלאה של ההתנהגות התוקפנית. במקרה הזה יש מודעות מלאה, חרטה ואפשרות תיקון. תוקפנות מסוג זה בדרך כלל נובעת ממצוקה קשה. כמעט כל אדם מסוגל להגיע לעיתים למצב בו הוא מתקשה להמשיך ולשלוט בעצמו. היכולת להתאושש, להיעזר בסביבה, בטיפול אם צריך, הכרחית במצבים אלה. כמובן, זה הכרחי כדי להגן על הקורבנות, אך זה גם הכרחי למען התוקפן. המחיר של תוקפנות מתמשכת, כשהיא זרה לאדם, כשאינו מזוהה אתה, הוא הרס של הדימוי העצמי ושל תחושת ה”טוב” שהיא קריטית לרווחה הנפשית.
דפנה חשה שבתוכה נמצאת מפלצת אימתנית, שמדי פעם משתלטת עליה. בדרך כלל היא אדם נעים וחברותי, סולדת מאלימות מכל סוג, עושה הכול כדי להצליח בגידול משפחה ובעבודה. אבל מדי פעם היא נהיית תוקפנית, צועקת, מקללת, לעיתים אף מכה. זה קורה במצבים של אובדן שליטה מתוך תסכול וכעס. למשל, כשאינה מצליחה לגרום לבעלה או לבנה לעשות משהו שחשוב לה. אחרי ההתפרצות היא חשה אשמה איומה. מרגישה כמפלצת שיש להעניש בחומרה, בטוחה שבעלה יעזוב אותה וייקח את הילד שהיא כל כך אוהבת, בטוחה שתפוטר מעבודתה, חשה שאינה ראויה לחייה הטובים.
דפנה גדלה במשפחה קשת יום, הצעירה מבין ארבעה ילדים. בילדותה הוריה נהגו להכות אותה כל אימת שלא התנהגה בהתאם לציפיותיהם. למשל, איחרה לשוב מבית הספר או רבה עם אחיה הגדול. היא ספגה גם התעללות מילולית קשה בנוסח: “את אפס”, “זונה”, “משוגעת”. מגיל צעיר היו לדפנה התקפי זעם קשים. למשל, אם הייתה מגיעה הביתה והאוכל לא היה מוכן, היא הייתה מסוגלת להשתולל, לצרוח, לשבור חפצים.
כלומר, מלכתחילה נוצר כאן מעגל של תוקפנות ותוקפנות שכנגד. מתוך המעגל הזה שיש בו כל כך הרבה אימה ובדידות דפנה ביצעה בילדותה מעשים שהיא בושה בהם עד מאוד, עד היום, ושחיזקו את תחושתה שהיא, אומנם, מפלצת. למשל, קיום יחסי מין עם בני זוג רבים, מתחלפים, ללא אהבה – רק כדי להרגיש לרגע שמישהו רוצה בה, מלטף, מנשק.
דפנה הגיעה לטיפול לאחר שפיתחה התקפי חרדה קשים ורבים. היא קיבלה טיפול תרופתי שעזר לסימפטומים הגופניים אך לא שינה דבר ביחס לשנאה העצמית שלה, לתוקפנות, לתחושת חוסר הערך.
דפנה שיתפה פעולה בטיפול, העלתה זיכרונות, אסוציאציות, מחשבות. פרשה לפני את ילדותה האומללה, על ההתעללות והבדידות והכאב הבלתי נסבל. היא לימדה אותי להכיר את הילדה הסובלת שבתוכה. בו זמנית המשיכה לטעון בתקיפות שהיא מפלצת, שהרוע טמון בה ואין לה מחילה. חשדתי שהיא משתפת איתי פעולה כדי לזכות באהדתי וכדי שאמשיך לטפל בה, כמו שעשתה בעבר עם גברים. הרגשתי שאין בה אמונה בתיקון, באפשרות לשינוי, אלא היצמדות נואשת אליי כקרש הצלה מפני עצמה. ככל ששיקפתי לה את התהליך הזה, כך החלה לכעוס עלי יותר ויותר. ניסתה לבדוק אותי. מה אני אעשה עם התוקפנות שלה. האם אגיב בתוקפנות משלי, האם “אזרוק אותה”, האם אשרוד?
זו הייתה תקופה שבה חשתי שמופעל עלי טרור. אומנם מילולי (דפנה מעולם לא ניסתה לפגוע בי פיזית), אך טרור. היא לא חסכה ממני אף עלבון, אף קללה, ניסתה להשפיל בכל דרך. טענה שאני אפס שכן איני מסוגלת לעזור לה. שגם אני זונה – נותנת את עצמי לאנשים כדי לקבל כסף. ידעתי שחובתי לשרוד את כל ההתקפות האלה. שוב ושוב ניסיתי להרגיע. להזכיר – לי ולה – את הילדה שבתוכה, ילדה שנאלצה להתמודד עם אותו הטרור שעכשיו מופעל עליי, רק שאצלה, בילדות, זה היה באופן הרבה יותר מסיבי, פיזי, ומתוך החולשה והתלות של היותה ילדה קטנה שלא יכולה לעזוב או להפסיק את ההתעללות הזו.
ניסיתי לשקף, להראות לה את הכעס שלה, שהוא בחלקו תולדה של הילדות הטראומטית, אך ככל הנראה הוא גם מולד – כל המשפחה תוקפנית עד מאוד. לפני כל פגישה מצאתי עצמי מתוחה, חוששת שמא הפעם אשבר ולא אשרוד. אאבד את הגבול הדק שבין להיות שם בשבילה לבין לשים לה גבול, שיאפשר לה לבטא את תחושותיה בדרכים מילוליות ובוגרות יותר.
בסוף הצלחנו. בהדרגה, עם הרבה נסיגות באמצע, אבל הצלחנו. דפנה למדה לשלוט בעצמה, לא לתת לכעס לשלוט בה. למדה להתרחק כל אימת שחשה שעומדת להתפרץ, לקבל את הילד שלה, לא לשחזר את ילדותה איתו.
התוקפנות של דפנה היא ראשונית מאוד, קשה מאוד ונובעת מטראומות ילדות חוזרות ונשנות. מה שהציל את דפנה ואיפשר לה לעשות שינוי הוא שמעולם לא קיבלה את התוקפנות הזו כחלק מהעצמי שלה. כלומר, שהיא הצליחה לשמור את התוקפנות כחלק מבודד, אחר. המפלצת שבתוכה.
המחיר של ביטוי תוקפנות באופן ישיר הוא גבוה. אבל גם לאי-ביטוי של תוקפנות יש מחיר. לעיתים קרובות כיבוש מוגזם של הכעס הוא בסיס לקשיים רגשיים וגופניים. כעס שאינו מבוטא עלול, לאורך זמן, להתבטא בדפוסים של תוקפנות פסיבית. במשפחות בהן אין מקום לביטוי כעס, עלול להיווצר דפוס קשה וכואב מסוג זה.
אנשים כאלה הם תמיד מנומסים ואדיבים, לא מתפרצים, שולטים בעצמם, בזים לגילויי רגש. אבל כל מגע אתם מעורר תחושות של אי נעימות, התנשאות ואשמה. התוקפנות שלהם מתבטאת באלפי דרכים עקיפות – ולעולם לא במישרין. הם אלה שיעירו תמיד את ההערות הכי תמימות לכאורה – וארסיות מתחת לפני השטח. הם מרחיקים מעליהם את כל מי שמנסה להתקרב, בלי שאף אחד מהמעורבים יוכל להסביר את הדרמה הזו. הם אלה שתמיד נעלבים ונפגעים, כי האירוח לא מספיק מושקע, והיחס לא מספיק מכבד, והילדים לא טובים כמו אלה של השכן. כל מי שנמצא סביבם חש מותקף, לא בסדר, אך כל זאת באופן מרומז ועקיף. ציניות מופרזת, סרקזם וביקורתיות יתר אופייניים לאנשים כאלה ומהווים למעשה ביטוי לתוקפנות חבויה.
לפעמים התוקפנות שאין לה מקום מתבטאת באופן פיזי, במחלות וכאבים גופניים. מאיה נולדה להורים קשי יום שעבדו מבוקר עד ערב כדי לקיים את משפחתם בת שש הנפשות. מאיה היא הבכורה ועקב כך זו שנשאה בעיקר העול של הטיפול באחיה הקטנים ואחזקת הבית. הוריה, מתוך מצוקתם שלהם, לא היו פנויים לראות כיצד כל זה משפיע על מאיה. מצבם הנפשי של הילדים היה, בתוך ים המצוקה והקושי, מותרות, דבר שאין לו מקום. מאיה למדה להסתיר את התסכול והכעס, להתנהג באחריות, לשאת בעול. אבל הכעס הזה, תולדה של הזנחה, של ציפיות מוגזמות ולא תואמות לגילה הצעיר, נשאר שם. הדרך היחידה להשיג מעט חופשה מים החובות היתה כשחלתה ו”נאלצה” לשכב במיטה ולנוח. אז העול חולק באופן שווה יותר בין האחים, אז זכתה בהתעניינות ותשומת לב.
בגיל צעיר נישאה מאיה לגבר שהכירה בשכונת מגוריה. גם הוא מרקע כלכלי קשה, גם הוא טרוד בקשיי היום יום. בתחילה, הכל היה בסדר. מאיה האמינה שיש ביניהם אהבה, רצתה כל כך להאמין בזה, רצתה לצאת מהבית שבו למעשה מעולם לא היה לה טוב. תוך זמן קצר נולדו למאיה שתי בנות. הקושי הלך וגבר. בעלה התגלה כאדם לא רגיש, לא קשוב, מעדיף לעסוק בעבודתו עד שעות מאוחרות ולהשאיר את מאיה להתמודד לבדה עם עול גידול הבנות, עם אחזקת הבית, הפעם תוך כדי שהיא נאלצת גם לעבוד, לסייע בפרנסה.
מאיה הופנתה לטיפול נפשי על ידי רופא המשפחה שלה לאחר שבמשך מספר חודשים התלוננה על כאבי ראש חזקים, איומים, ללא ממצא גופני שיסביר אותם. בתחילה, בלטה ההתנגדות שלה לטיפול נפשי. היא היתה משוכנעת שמדובר בסרטן ואף אחד לא רואה, לא מאבחן, לא עוזר. במפגשים הראשונים מצאתי את עצמי חסרת סבלנות, מתוחה. גם אני לא הבנתי למה בעצם הופנתה לפסיכולוג. כל נושא השיחות היה עבור מאיה מוזר, לא רלבנטי. לקח זמן עד שראיתי את המצוקה והכעס שמתחת לכל זה. עד שנתנה לי לראות, ולו חלקית, את המציאות שלה – זו של כיום, זו של העבר.
ראיתי כיצד כל אימת שהכעס עולה היא מרגישה אשמה, הרי אף אחד לא אשם במה שקורה לה מלבדה. הרי בסך הכל אלה הם החיים, אף אחד לא רצה לפגוע בה במזיד. תהליך הטיפול במאיה היה קשה וארוך. במידה רבה, ההפרעות הפסיכוסומטיות שמקורן בכעס מודחק הן הקשות ביותר לטיפול. זהו דפוס מאוד ראשוני, תחום שהמילים מתקשות מאוד להגיע אליו, לגעת בו.
לקח לי זמן רב ללמוד להבין את מאיה בשפתה שלה. לראות שמעבר למצוקה היום יומית, לדלות, לכאב, יש נפש רגישה הצמאה למקום, לקשר ולהבנה. כשמאיה התחילה להביא את הכעס לתוך חדר הטיפול זה היה כמו התפרצות של הר געש. היא בכתה, צעקה וסיפרה שבעצם מעולם לא היתה לה ילדות, או אהבה אמיתית, או זמן עבור עצמה, בכלל היא לא יודעת מי היא, מעבר להיותה אם ורעיה ומבשלת וכובסת ומנקה, מעבר לחובות.
מתן מקום ומילים לכעס הוא חלק הכרחי בהתפתחות התקינה. כשאין אפשרות לבטא זאת, בשל מצוקות כמו אלה שמאיה היא קורבן שלהן, או בשל סביבה שלא נותנת לגיטימציה לביטוי של כעס, זה יתבטא דרך כאבים, מחלות, תסכול ודיכאון.
תוקפנות הוא נושא רחב מכדי לאפשר התייחסות רציפה אליו. הוא נע בין החוויה הסובייקטיבית למקרים של התעללות ופגיעה בזולת, בין בעיה רגשית ונפשית לבין בעיה חברתית ובינאישית ראשונה במעלה. כול מקרה לגופו, כל אדם וסיפורו שלו.
כדי להתמודד טוב יותר עם נטייה לתוקפנות יש ראשית לאבחן באופן מעמיק את מקורותיה. בהמשך, יש צורך להתאים את הטיפול הנכון והמתאים ביותר. לטיפולי CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) יעילות מוכחת בשינוי דפוסי התנהגות ובשליטה בדחפים. סדנאות לניהול כעסים וקבוצות תמיכה ידועות כבעלות יכולת גבוהה לעזור בנושא זה. טיפול דינמי עשוי לאפשר הבנה של שורשי הכעס והכלה טובה יותר שלו. במידת הצורך כדאי לשלב גם טיפול תרופתי שיכול להרגיע ולטפל בחרדה ובדיכאון שנוטים ללכת יד ביד עם תוקפנות.
זוהי לא גזרת גורל, זו בעיה שיש לקחת עליה אחריות, למתן ולשאוף לפתור. עם זאת, בדרך כלל היא לא עוברת מעצמה.
