בה במידה שקשר יכול להיות בסיס לתחושות של שמחה, קירבה, אינטימיות ויחד, כך הוא גם יכול להיות בסיס למצב מתמשך של סבל, לפעמים עד כדי עינוי אקטיבי ולעיתים פשוט מערכת הצקות שאינה נגמרת וממררת את החיים. “אהבה” היא לעיתים השם שאנשים נותנים כסיבה להתעללות מסוג כזה ולכן “אהבה” אינה ערובה כלל להתנהגות נאותה כלפי האהוב. להיפך, הרבה פעמים אנשים מרשים לעצמם הרבה יותר מדי, דווקא בשם האהבה.
לפעמים זה מתחיל בקטנות. “למה לא התקשרת אלי היום?”. אתה שותק, מקבל את זה, בסך הכול היא אומרת שהתגעגעה, זה נעים, זה הלא מה שרצית שיקרה. אבל אחר כך, כשיש לך יום עמוס במיוחד ואתה בקושי מספיק לשתות כוס קפה, אתה שוכח להתקשר, ואז השאלה עולה שוב, אולי הפעם קצת יותר בחריפות. “חיכיתי שתתקשר…”. ואתה כבר מתחיל להיות קצת שבוי שלה, של הציפיות שלה, של הפחדים שלה. היא בטח חושבת שזה ביטוי לאהבה צרופה אבל זה כבר מתחיל להריח כמו תלות, או כמו ניסיון לשלוט בך, או כמו אובססיה. קלה, בינתיים… וזה יכול להעצים ולהתגבר ועם הזמן אתה כבר “עובד אצלה”.
וזו רק דוגמה קטנה, יש עוד אלפי דרכים להציק ל”אהובך”. למשל, “למה לא התגלחת הבוקר?” או “למה אתה לא מסתכל עלי כשאני מדברת אליך?” “למה לא זכרת שהיום אנחנו חוגגים ארבע עשרה שנים ביחד?”, “למה לא אמרת לי שהיית שם?”.
בכלל, השאלה “למה לא…” , בשימוש תכוף, צריכה קצת לעורר חשש. בדרך כלל יש מאחוריה מידה כזו או אחרת של רגש שאינו נעים, ביקורתי ותובעני. אין לה כל כך סוף ופתרון (למה לא קנית לי חולצה אדומה היום? זה כל כך בקלות גולש אל האבסורד…).
אנשים מציקים למי שהם אוהבים מסיבות רבות ומגוונות. לעיתים מודעוֹת, בדרך כלל לא. לעיתים בשל תוקפנות וביקורת, לפעמים בשל חרדות ופחדים. בדרך כלל אין כוונת זדון מתוכננת, אבל זה יכול להיות כל כך לא נעים, כל כך מעייף.
למשל, זה יכול להיות שחזור של דפוס מהילדות. ילד שהציקו לו לעיתים יתמודד באמצעות הצקה לאחרים. אפשר להציק לילד בכל מיני דרכים וצורות, למשל ב”למה לא…”, למשל ב”בוא תן לאבא נשיקה…” גם כשהילד עסוק, או כועס, או רוצה להיות לבד. הורים מציקים כי משעמם להם, או כי הם רוצים לשלוט בילדיהם, לכאורה לטובתם, למעשה – כדי להרגיש חזקים וכל יכולים. לטווח הקצר זה עשוי לעיתים להיות נעים או לפחות נסבל, אבל לטווח הארוך זה לא אפשרי וגם מציק.
עוד סיבה שכיחה להצקות היא קנאה. הקנאי חושב שאהובו הוא סוג של רכוש, ורכוש צריך להתנהג בהתאם לרצון בעליו. הוא לא יכול ליצור כל מיני קשרים עם כל מיני אנשים, ולהתנהג כפי שבא לו ומתאים לו באותו הרגע. קנאה ובעלות הם צמד בלתי נפרד. והם סיבה להרבה מאוד הצקות, להרבה מאוד מהסבל שאוהבים מסבים לאהוביהם.
המחשבה כיצד להתמודד עם ההצקות האלה במסגרת קשר של אהבה וחברות מורכבת במהותה. קל לשפוט ולבטל, אך תכופות קשה מאוד ליישם. למשל, קנאה היא רגש שחייבים לשלוט בו כל העת, אך לא תמיד זה אפשרי. הקנאה היא סוג של כאב וחסך שעלולים להיות בעוצמות בלתי נסבלות ולא תמיד קל לשלוט בהם. עם זאת, בתוקף עובדה מצערת זו, קשרים לעיתים די מזומנות הופכים ממשאת נפש לסיוט מתמשך. אף אחד לא רוצה שישלטו בו ויבקרו אותו על כל צעד ושעל, גם לא בשם האהבה, אלא אם הוא סובל מהפרעה נפשית.
לאורך זמן, זוגות רבים (והכוונה בזוג היא גם להורה ילד, חברים, כל שני אנשים המשמעותיים זה לזה), גם כאלה שהקשר ביניהם התחיל יפה, אידילי ואוהב – הופכים לאויבים המתעללים זה בזה, באופן נדיר או שכיח, עד שלא ניתן עוד להמשיך בקשר. ואז, במקום חברות בתוך זוג, יש שנאות וכעסים והתחשבנויות. אנשים צוברים את הכשלים האלה, את המקומות בהם נעשה להם עוול, מנהלים פנקסים עבים, מפחידים במידת הכאב מחד והקטנוניות מאידך הטמונה בהם.
ואז נהיה סבך רגשי אותו כבר קשה מאוד לפרום. הקשר נהיה טעון, רגיש, כמו פצע שעדיין לא הגליד והוא נפתח ומדמם מחדש כל אימת שמתקרבים אליו. כל כך קשה להתעלות מעל לכל זה, לפתוח באמת דף חדש, לשחזר את האהבה שהיתה – ומאידך, יש כל כך הרבה סיבות לתקן ולא להיפרד.
כדי להימנע משקיעה בקיום האומלל הזה יש צורך בחקירה עצמית מדוקדקת, בהתבוננות זהירה שאדם חייב לעשות באשר לעצמו ולקשרים שהוא יוצר עם מי שהוא אוהב. קל להזניח את ההתבוננות הפנימית הזו. יש כל כך הרבה דברים שנראים חשובים יותר לעשותם, אבל זו טעות שמחירה יקר מאוד. וזו מסקנה הנובעת מהסתכלות ארוכת שנים על הרבה מאוד זוגות שאהבו ונותרו פצועים, על קשרים שיכלו להיות בסיס להרבה אושר ומימוש והפכו לסבל ופספוס. גם לצחצח שיניים לוקח זמן, אולי אפילו יותר, במצטבר, אבל אנחנו מבינים שחייבים ועושים זאת, בדבקות.
המקבילה של “צחצוח השיניים” בתוך קשר צריכה להיות גם היא שיטתית. ראשית, הסתכל: אתה מאושר? אתה שמח לראות את אהובך? הוא נראה מאושר? האם הוא שש לפגוש אותך עדיין? האם עיניו עדיין נוצצות למראך? האם הוא עדיין אוהב לספר לך הכול?
יש המון נורות אזהרה בדרך שבין קשר של אהבה לקשר כואב ומסויט. השמחה וההתרגשות הולכים ודועכים. זה לא חלק טבעי מקשר, אל לנו להשלות את עצמנו. זו תולדה של פגיעה וזה דורש התייחסות. אהבה, כשהיא נשמרת, היא כמו דלק ולא כמו חול. לא שבהכרח יש זיקוקי די-נור כל העת, אבל כשאנו מביטים במישהו אהוב, אפשר לראות את האהבה בעיניים.
נורה אדומה אחרת היא מריבות מתמשכות שאינן פוסקות, שאינן חלק מההתגרות ההדדית לקראת פיוס, שאינן נוגעות בשאלות אמת שיש לפתור, אלא מסמלות אי שביעות רצון וכעס. כעסים שאינם נפתרים – נצברים ושוחקים את האהבה. אדם צריך לחשוב אם זה מספיק חשוב לו. אם זה שאהובו לא מסדר את הנעליים בכניסה לבית זה מספיק חשוב כדי לריב שוב ושוב ולשחוק את הקשר – או שאולי אפשר לעקוף, להכיל, כולנו הרי לא מושלמים. אני לא נוקטת עמדה, יש שנעליים בכניסה לבית הם עבורם עינוי ולגיטימי שיתבעו שינוי, אבל מתוך מחשבה ושקלול של הרווח מול ההפסד ושל הסיכוי להשיג שינוי מול המחיר.
עוד נורה אדומה היא הימנעות מאינטימיות. מצב שבו בעת היחד – כל אחד מסוגר בעולמו. במחשב, בספרים, בטלפונים לאחרים. זה לא בהכרח לא תקין, יש זוגות שזה מתאים להם, אבל זה מחייב בדיקה, לעיתים זה סממן לבעיה שיכולה להיות עמוקה יותר.
יש הרבה מאוד “נורות אדומות”, סימני אזהרה. אנחנו רק צריכים לבחור לראות אותם. לקחת אחריות, לתקן, לא להטיל את המלאכה הזו על בן הזוג, ויהיה השיקול לעשות זאת משכנע ומובן מאליו, לכאורה. האחריות האמיתית תמיד מוטלת עליך, לא על זולתך. רק מתוך גישה כזו קשר יכול לשרוד.
יש עוד בעיות שכיחות מהסוג הזה. מריבות על סדר וניקיון הן דוגמה רווחת. ככל שאדם יותר כפייתי בשמירה על הנושאים האלה כך יש צורך להתחשב בו. מאידך, כשאדם כפייתי מנסה לכפות את סדרי העדיפויות שלו על מי שאינו כזה, זו לכשעצמה עלולה להיות התעללות. איכשהו, זוגיות תקינה צריכה לשמור על הנוסחה של “חייה ותן לחיות”, וזה הרבה יותר קל לומר מלעשות.
בסיכום, קשר הוא לא רק מרחב של הנאות ובילויים משותפים, של אינטימיות ויחד. קשר הוא גם שדה מוקשים מורכב, פתלתל, הדורש זהירות ותשומת לב. לעולם אין לקבל אותו כמובן מאליו, תמיד צריך להשקיע, לשמור, לטפח. מאחר וזו ההשקעה הכי משתלמת לטווח הארוך, קשה להבין מדוע כל כך מעט אנשים מוכנים לעשות זאת.
אולי, מתחת לפני השטח, כולנו נשארים ילדים. אנו רוצים שידאגו לנו, שיפתרו את הבעיות עבורנו, שיקראו את הצרכים והרצונות שלנו גם בלי שנגיד, בלי שנבקש, בלי שנתאמץ. הלוואי וזה היה אפשרי.
בכל אופן, חרטה אינה שמורה לאירועים של כעס אלא למכלול מצבים של אובדן שליטה, של עשייה שאינה הוגנת, של הזנחה, של רשלנות. מעצם טבעו, קשר הוא תהליך של בנייה וקלקול, וחרטה היא המנגנון המוביל, באופן אידיאלי, לתיקון. ניתן לטעון אם כך שחרטה היא חלק הכרחי מיחסי אהבה.
ההבנה שקשר מעצם הגדרתו אינו פנטזיה רומנטית אלא הוא הרבה יותר דומה לדרמה, ולעיתים, במובן מסוים, לטרגדיה, עשויה להקל על ההתמודדות. מבנה הנפש אינו מאפשר שתשרור הרמוניה כל העת. אנו נאלצים להלחם ולאהוב ולמות ולחזור לחיים ולנקום ולסלוח. לפעמים, לזמן מה, יש רגיעה, אבל רק באופן זמני ולמראית העין.
חרטה היא רגש קשה שמהולים בו אשמה ובושה, חמלה וביקורת עצמית. כרוכה בה ההבנה שטעיתי, שפגעתי, שהייתי “לא בסדר”. קשה להרגיש כך, קל יותר להאשים את הסביבה, למשל את בן הזוג. עם זאת ברגש החרטה מהול הרצון לתקן, להחזיר למוטב, לפצות. חרטה יכולה לאפשר לאהבה לחזור. תכופות, הרבה יותר משאנו מעיזים לקוות, החרטה יכולה להוביל לתיקון. לפעמים, כדאי ללכת למחוזות רחוקים מאוד כדי לתקן. זה לא הזמן למשחקי אגו ומי שבאמת חש חרטה יוכל, עם מאמץ ראוי, בחלק גדול מהמקרים, לתקן מחדש.
התיקון באמצעות החרטה לא חל על דפוס “הבעל המכה”, שבו יש התעללות סדרתית, אשמה וחרטה, תיקון – וחזרה למצב המתעלל. זה לא חל על מצבים בהם “נשברו כל הכלים”, בהם נחצו גבולות שאין לחצותם, למשל כשכעס מתורגם לתוקפנות פיזית או משפילה במכוון. זה חל על מצבים בהם באופן בסיסי שוררת אהבה והערכה, ובהם זה גם הכרחי. היכולת לסלוח, לאפשר תיקון כשאנו חשים חרטה אמיתית ורצון אותנטי לתקן, לעשות טוב, היא במהות היכולת לקיים קשרים בוגרים. בוודאי באהבה, אך גם בקשרים אחרים.
יומרני ומתנשא לא לסלוח, לנטור. מי שעושה זאת, מתנכר להיותנו בני אנוש ואי לכך מועדים לשגות. מתנכר למהותו שלו, כי הלא הגלגל מסתובב לו, מחר אתה זה שישגה ויתחרט. זהו ההיבריס, חטא הגאווה היתרה.
וכמו בכל מה שקשור לקשר, האיזון הנכון הוא לעולם דינאמי, משתנה. חייבים לדעת להתחרט ולפייס, אך זה לא מאפשר לכעוס ללא בקרה, לאבד שליטה לעיתים מזומנות. חייבים לדעת למחול אך אסור לאפשר לאף אחד, גם לא בשם האהבה הגדולה ביותר, להתעלל בנו.
