חלק מהאנשים מזכירים, בצורת החיים שלהם, פרפרים: אנשים אלה כמו עפים להם מפרח לפרח, יונקים צוף מפה ומשם, אינם מתחייבים לאורך זמן.
בדרך כלל הכוונה למישור הזוגי: הם מתקשים- וגם אינם מעוניינים- בקשר זוגי יציב וקבוע. אך אותה תכונה מתבטאת גם בחוסר נכונות, או קושי -לבחור מקצוע ולהתמסר לו, להזדהות עם בחירות לאורך זמן. המחיר ברור: זה מקשה על האפשרות לבנות לעומק, להתמסר באמת. אך גם היתרונות גדולים: זהו קיום שיש בו הרבה מאוד יופי ומרחב וגם סוג מסוים של בטחון. והוא בחירה לגיטימית למי שזקוק או מאמין בדרך הזו.
רבים מאיתנו מסתייגים מתכונות הפרפר, מהשטחיות, מהרפרוף, אך האם בצדק? אולי, כדי לשמור על איזון וחופש נדרשת היכולת להיות סוג של פרפר, לגעת, לטעום, לחוות ואז להמשיך הלאה. אולי לפעמים חשוב לתת מקום לרצון להיות חופשי ומאושר, בלי השגרה, הקנאה, הפגיעות וכל אותם מחירים של קשר עמוק, לאחר (אדם, מקצוע, רעיון).
לסגנון חיים כזה יש בדרך כלל סיבות. למשל, יש מי שלמד "לא לשים את כל הביצים בסל אחד". לפעמים מסוכן, מבחינה רגשית, נפשית, או אפילו פרקטית, להסתמך לגמרי על גורם אחד. זה יכול להיות קשר, זה יכול להיות מקור פרנסה, זה יכול להיות כמעט כל דבר שהוא: אפשר להשאיר מקום לעוד אפשרויות, לעוד אהבות ופתרונות וצרכים וסיפוקים. הרבה מהקשיים של אדם נובעים דווקא מההתמסרות המלאה (לאהבה, לדת, לרעיון). חשוב השאיר "פתחי מילוט", לשמור על פתיחות לעוד קשרים, אפשרויות, פתרונות.
במילים אחרות, זה לא תמיד נבון להשקיע את כל הכסף והחסכונות באותו האפיק, גם אם הוא נראה רווחי ובטוח לגמרי, אסור לסמוך לגמרי על חבר אחד כי הוא עלול לטעות, גם אם שלא במתכוון, או להיאלץ לבגוד או לנטוש. החיים מזמנים לנו הרבה יותר מדי צמתים ונקודות מבחן מכדי שנוכל להרשות לעצמנו להוריד לגמרי אחריות, להסתמך על גורם בודד, ללכת עד הסוף.
חבר, ואפילו בן או בת זוג- נפלא ככל שיהיה, צריך להיות חלק ממארג, ממערכת חברתית. כדי שאפשר יהיה לשמור על איזון סביר של צורך והנאה, של הימצאות וגעגוע, של נוכחות וכמיהה.
למשל, אנו זקוקים לחברים למגוון מאוד רחב של מצבים וצרכים ולא מומלץ לשים את כל ים הצרכים הזה על אדם אחד. יש חברים לשמחות וחברים לטיולים וחברים לצרות וחברים לקשיים, יש חברים שכיף לדבר איתם ויש כאלה שכיף לבשל או לשתוק איתם, ובעיקר צריך כל מיני חברים, גם אם לפעמים נעים יותר להיות לגמרי עם זה או אחר, גם אם יש שהרעיון הזה מפחיד אותם ומערער אותם ונראה להם שהוא שגוי במהותו.
ההנחה הזו אינה שונה מאוד גם כשאנו חושבים על קשר זוגי. לא, אני לא טוענת שאין מקום למונוגמיה, אפשר להתחתן רק עם אדם אחד, כדאי להקים משפחה רק פעם אחת. אבל אסור לתת לעובדה הזו יותר מרחב מהראוי לה. משמעות הרעיון היא שצריך תמיד להשאיר מרחב בתוך היחסים, להשאיר מקום לעוד אהבות משמעותיות, אחרת הקשר הזוגי, לאורך זמן, יפגע. זה דומה למבנה: ככל שיהיה בנוי על יותר יסודות, "רגליים", כך הוא יהיה יציב יותר, מסוגל לעמוד ביותר לחצים ומפגעים. תמים ולא זהיר לצפות שלא יהיו לחצים ומי שלא ערוך לכך יתקשה להתארגן מחדש כשהנסיבות ישתנו.
יש דוגמאות רבות לכך. למשל, תכופות כשיש זוגיות חדשה היא מאוד סוחפת ואז יש רצון, שנחווה כצורך, להיות כל הזמן עם האהוב. בדרך, אנו עלולים לשכוח את חברינו וחברותינו הקודמים, הוותיקים, ואז כשנרצה (נצטרך!) לחזור – הם עלולים כבר לא להיות שם, כי אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא מיותר, שוויתרו עליו.
באופן דומה, חברים חדשים יכולים לסחוף לעולם חדש, לסוג חדש של דיבור או עניין, באופן שמאפיל על חברויות קודמות שהן כבר יותר מוכרות ופחות מרתקות, אבל לאורך זמן דווקא החברויות היציבות יותר הן שמקנות טעם לחיים, הן שמקנות משמעות ותוכן.
באותה המידה, מי ששוקע באהבתו החדשה לבן/בת זוגו עלול די מהר למצות את הקשר. בתחילה, ההתאהבות סוחפת ומרתקת עד בלי די, אך לאורך זמן אין בה מספיק כדי לטעת שורשים, לאפשר יסודות שיחזיקו לאורך זמן ומצב. שורשים כאלה צריכים להסתמך על חוויות משותפות, היכרויות משותפות, תחומי עניין ומגוון רחב של תכנים. זה אולי נשמע כל כך טריוויאלי ומובן מאליו, אבל אני פוגשת שוב ושוב את הטעות הזו אצל הרבה אנשים.
המנגנון הזה של "פיזור הביצים" אינו מפחית ממידת הייחודיות והמשמעות של כל קשר. יש הבדל גדול וניכר בין אדם לאדם, בין חברות לחברות, בין זוגיות לקשר שאינו זוגי. אבל בפועל צריך לזכור שיש טווח של אפשרויות, שלצד הייחוד יש עוד צרכים ומקומות שאינם יכולים להיות אקסקלוסיביים, הם חייבים לכלול אפשרויות נוספות.
