בדידות וקשר זוגיות ומשפחה מעגלי חיים

פרידות

ההשלכות של פרידה מורכבות ונעות בין חוויה מרכזית של שחרור, מעין חגיגה הדומה לתחושה של "חזרתי לחיים, נולדתי מחדש", ומאידך חוויות של אובדן, עד כדי חוויה של אבל, גם מצד זה שיזם את הפרידה. בדרך כלל אנו חמושים בכוחות נפשיים המאפשרים לנו להתאושש. אחרי תקופה של מצוקה, אולי לילות ללא שינה, אולי אפילו מצב רגשי מוטרף, קשה, כואב – תגיע ההתאוששות. חשוב לזכור שאכן, כמעט תמיד, הזמן מרפא את הנפש. שלפעמים מניעת כאב אינה סיבה מספקת לקיום מצומצם, או לא נכון ולא מתאים. שהכאב סופו לעבור ואחריו תפתחנה דלתות ואפשרויות רבות.

בתוך כל קשר, מרגע היווצרו, טמונה האפשרות לפרידה. פרידה ממישהו אהוב, כזה שהפך לחלק ממך, מעולמך, שעולמו הוא חלק מהותי מחייך, מערבת התמודדות עם חוויה של אובדן ואבל. ככל שהקשר משמעותי וחשוב יותר, כך תקשה הפרידה, בין אם היא תולדה של בחירה או של הכרח. נובע מכך שמי שנפתח לקשרים בינאישיים אינטנסיביים, נוגעים, מרגשים – בהכרח עובר גם מצבים של שיברון לב ומפחי נפש. פרידות כואבות יכולות להביא ללילות קשים, טרופים, עמוסים בסיוטים וביקיצות מבוהלות. הן יכולות להוביל לעצב עמוק, ריקנות ואובדן היכולת, לפחות זמנית, לתפקד וליהנות.

כשחושבים על כך בהגיון, לפעמים הדברים נראים די פשוטים: אנו יודעים שלא כל קשר יכול בכל מצב להימשך, הרבה מאוד מצבים מחייבים פרידות. מצבים "ניטרליים", כמו נסיעה או חלילה מוות, כלומר מצבים בהם הפרידה היא נגזרת של מצב שאינו בבחירה שלנו. במקרים אחרים, פרידות מתרחשות על רקע רגשי וחברתי – זה יכול להיות קונפליקט קשה, שינוי במהות ובצרכים של שני או אחד מהחברים לקשר, אכזבות. לעיתים אנו מגלים שאהובנו בעצם אינו מי שחשבנו שהוא, למשל שאינו מסוגל להיות חבר גם בעת צרה, שאינו מסוגל "לראות אותנו", משתמש בנו כאובייקט להשלכה של צרכים ופנטזיות מעולמו שלו. לפעמים נגלה, לאורך זמן, שמאחורי החזית היפה שהכרנו, מסתתר ים של קנאות ושנאות וזעם שקודם הוסתרו בהצלחה וכעת הם מופנים גם אלינו. ואז עלינו לבחור בין כניעה שתהפוך אותנו לקורבנות לבין התמודדות עם העצב שבפרידה.

בעת פרידה אנו חשים לעיתים שלא נצליח להתאושש. שלא נאמין יותר באף אחד, שנסתגר בתוך עצמנו או במסגרות שבנינו, משפחה, מקום עבודה. לעיתים החוויה דומה לזו שבמשבר נפשי קשה. אבל, באופן מיטבי וכשאנו בעלי חוסן אישי מספיק, עם הזמן זה עובר ושוב אנו מוצאים עצמנו יוצרים קשרים חדשים.

פרידות שבחרנו לערוך מלוות גם במצבי ערעור וספק. לעיתים יכולים להתעורר געגועים עזים וחשק עז, צורך, לפגוש שוב במי שאהבנו, שהיה חברנו. חשוב מאוד לקבל החלטה מודעת ומושכלת ואז להתמודד עם הכאב שבעקבותיה: אם נחכה מספיק ונהיה מגובשים בהחלטה על הפרידה – התחושות האלה יחלפו, זו דרכם של החיים, ומהבחינה הזו הזמן הוא ידיד ורופא. כשהאבל על האובדן אינו פתולוגי, הוא חולף בהדרגה, למרות שנשאר מקום פנימי שזוכר, שכמה, שמתגעגע.

דווקא כשהקשר אמביוולנטי מאוד, מורכב מרגשות מנוגדים של אהבה ושנאה, של דחייה ומשיכה, הפרידה ממנו עלולה להיות קשה במיוחד. במצבים אלה יש שקשה ואפילו בלתי אפשרי להתאושש – ואז יש צורך בהתערבות מבחוץ, מקצועית או חברית, ש"תחלץ" אותנו מהמבוי הסתום שנקלענו אליו. באופן דומה, לעיתים פרידה קשורה לגורם שלישי, מישהו שמסיבותיו שלו גוזל את אהובנו, כובש, מרחיק, מסכסך. החוויה הזו, של "ויתרו עליי", "העדיפו אחר על פניי", גם היא קשה במיוחד ומועדת לפורענות מבחינת תהליך ההחלמה מהפרידה.

 

למרות הכאב, לעיתים חשוב להיפרד. יש קשרים המפגישים אותנו עם חלקים קשים, מופרעים, כאלה הנוגעים בטירוף, של האהוב ושלנו עצמנו, ולכולנו יש גם חלקים כאלה. למשל, יש שאהוב משחק בנו וברגשותינו. זורק ולוקח, גומר ומתחיל, משתמש בנו כרצונו ולפי גחמותיו. לרגעים הקשר עם אנשים כאלה נחווה כאהבה גדולה, מרגשת, כזו הנוגעת בקצוות של החוויה. ברגעים אחרים, אהבה כזו היא סוג של התעללות רגשית. היא מפגישה אותנו עם רגשות ראשוניים, בלתי מעובדים, קשים מנשוא. למשל רגשות של זעם וקנאה ורצון להרוס. לכולנו רגשות כאלה אך הם לא יתבטאו ללא סביבה שמעודדת את ביטויים ויש אנשים שמבנה אישיותם מועיד אותם לחשוף אצלנו את הרבדים האלה.

במצבים האלה יש צורך להיפרד. זה עלול להיות קשה, זה דורש גיוס של תעצומות נפש, אך הכרחי. באופן בסיסי וגורף אני מאמינה שבכל מצב אדם צריך להישאר מחובר די צורכו להיגיון ולשכל הישר. המותרות של ויתור על אלה וכניעה לרגש וליצר הטהור צריכות להיות שמורות לאירועים מבודדים היטב, ברורים ושנבחרו בקפידה, למשל בסקס, או בסיטואציות אינטימיות מאוד עם אנשים שאנו סומכים עליהם. בכל מצב אחר, הראש צריך לקבל את הזכות הסופית לאשר או לדחות, אחרת אנחנו נקלעים למבוי סתום ולמצבים חסרי תקנה.

אם כך, פרידה היא חלק מקשר. והכאב הזה שכרוך בפרידה חוזר על עצמו שוב ושוב. הוא תמיד שונה ובה בעת הוא עלול לכאוב מחדש כאילו קרה לראשונה. ייתכן שזה שחזור של הפרידות הראשונות שלנו מההורים המגדלים וייתכן שזה במהותה של פרידה משמעותית. בכל מקרה, הסיפורים מתחלפים, הדמויות משתנות, האירועים לכאורה יכולים להיות ללא כל קשר זה לזה, ובכל זאת הם מורגשים כמו סוף של דרמה, מעולה ואיכותית או מיותרת וזולה.

התחושה של לב שבור היא לעיתים בלתי נסבלת. היא יכולה להתבטא ככאב בחזה, כעלפון חושים, כחוסר יכולת לחשוב, כהרס העצמי. אך כמו הפושע ששב לזירת הפשע, כך מי שטעם טעמו של קשר קרוב שואף לחזור למקומות האלה, ולקוות שהפעם זה יגמר אחרת, טוב יותר, עם תיקון או אולי אפילו לא יגמר בכלל…

 

כנגד הפרידות ההכרחיות, המגדלות, יש גם פרידות מיותרות והרסניות. יש שפרידות מסמלות את הפחד מקשר, מאינטימיות, מצורך, מאהבה.

דוגמה:

"אני חוששת שאני לא יודעת לאהוב. לא באמת. אני מתאהבת, אני מפלרטטת, כובשת, ואז נמאס לי, רוצה להמשיך הלאה, זה נהיה משעמם ולא מאתגר".

היא בת עשרים ושש, צעירה, יפה, מרתקת. אני חשה בה עוצמה רגשית ורכות, חשש ואומץ, ניגודים, סתירות. מבקשת שתספר לי יותר.

היו לה כבר כמה וכמה מערכות יחסים. די הרבה, יחסית לגילה. עשרות. חלקן ארכו ימים, חלקן שבועות, הקשר המשמעותי ביותר ארך כחצי שנה.

"אני נדלקת מהר – ונכבית מהר". "אני לא יכולה לסבול כשמישהו נהיה יותר מדי טוב אליי". "אני צריכה גבר שלא יתאהב בי, שיאתגר אותי". "אולי אני מזוכיסטית. כשטוב, אני לא רוצה".

אמירות רבות אודותיה, אמירות קשות, מצטברות, ובהדרגה אני חשה את העצב שלה, את תחושת חוסר הביטחון שמתחת. מחכה עוד ולומדת על ילדות עם הרבה אהבה אך לא מספיק מקום, עם חברות דורסניות ומוחקות, חבורת בנות קשה, עם אח מוכשר, דומיננטי, שלוקח המון תשומת לב.

ורואה כיצד למדה לשים עצמה לא ממש במרכז הבמה, קצת בצד. ואיך למדה להקסים, לשבור לבבות, אבל לא להיפתח בעצמה, להשתמש בלי להתמסר, לתת חלקים של עצמה ולהסתיר חלקים כל כך רבים, אחרים, את העושר הפנימי והמשאלות והרגישות.

ועוברת איתה תהליך של הסתכלות פנימה וחפירה וחיפוש אחר הפצעים והפחדים אך גם העומק, כל מה שאפשר שיהיה.

והיא לומדת להיפתח ולהרגיש את הערך שלה, ופתאום כבר לא מתאים לה שמישהו יהיה רע אליה. פתאום רוצה שמי שאיתה יראה אותה באמת, וירצה, ויאהב, ויישאר. והיא מוצאת לה אחד כזה, ועכשיו היא איתו, וטוב לה.

זהו שלב, לא סופי, בדרך ארוכה וקשה ומרתקת. אבל אני יודעת, בטוחה, שהיא אוהבת, שהיא יודעת לאהוב, שתמיד תאהב. אז כן, פרידות לפעמים אינן אלא דרך אחרת לברוח מהאהבה, מהאינטימיות, מאותו שנותן את התוכן לחיינו.

 

יש המתקשים ליצור קשר, יש המתקשים לשמור על קשר. כאמור, לפעמים, אצל חלק מהאנשים, הקושי האמיתי הוא דווקא לסיים קשר, לדעת להגיד "עד כאן, לא עוד". יש הרבה סיבות ומצבים בהם היכולת לסיים קשר נדרשת. לפעמים, קשר מזיק לנו. יש שאנו נקשרים לאדם המתגלה לאורך זמן כשלילי והרסני, כזה שמושך אותנו איתו לתהומות שלו, לדיכאונות שלו, למקומות של הרס ושנאה. כזה שרואה באוהבים אותו מושאים לתוקפנות ולעוינות שלו.

רבים הם האנשים שנוטים להיות הרסניים כלפי האוהבים אותם. לעיתים, אלה דווקא אותם אנשים שבשלב יצירת הקשר, שלב ה"חיזור", היו מקסימים, כובשים ומבטיחים עולם ומלואו. ואז, עם הזמן, כשהם בטוחים ש"כבשו" את אובייקט האהבה הם מפתחים תחושת בעלות. מתוך מצב זה הם מבטאים פן חדש, ביקורתי ותוקפני, כזה שמיועד לעשות שימוש באהוב כדי להתמודד עם האגרסיה והזעם שנמצאים שם מתחת. במצבים אלה האהבה הופכת למלכודת, והאוהבים – לקורבנות. היכולת לזהות את הדפוס, לקום וללכת, היא קריטית כדי להינצל.

בפעמים אחרות, קשר פשוט ממצה את עצמו. הופך לדל, משעמם, מובן מאליו. לעיתים כל ניסיונות ההחייאה לא יעזרו, כי יש אנשים שמידת ההתפתחות ההדדית שלהם אינה תואמת. עבור אחד, שגרה של יומיום מספקת, עבור אחר היא בזבוז של חיים. עבור אחד, אחרי זמן מה הכל כבר נאמר, עבור אחר קשר הוא תהליך דינאמי, מתפתח, דורש העמקה ועיבוד.

בפעמים אחרות, קשר יכול להתאים לתקופה מסוימת, למצב רגשי מסוים. למשל, כשאישה מאוד חסרת בטחון פוגשת גבר שמשדר שמוכן לקבל אותה כפי שהיא, זה עשוי להספיק. בהמשך, אם תתחזק, כתוצאה מתהליך התפתחות שלה או אפילו בשל הביטחון שהקשר מקנה לה, היא עלולה לגלות שכעת היא זקוקה לקשר הרבה יותר מאתגר ומעניין, שכבר לא מספיק לה גבר שמוכן "לסבול אותה", היא רוצה אחד שיודע גם לאהוב, לתת, לסחוף.

בכלל, כל קשר צריך להתמודד עם תהליך השינוי לאורך זמן. אנשים מתפתחים, אנשים מתמודדים עם בעיות רבות וקשות, האנושי הוא תמיד דינאמי. יש שינויים הדרגתיים, התפתחותיים – ויש שינויים דרמטיים החלים לפתע. יש שינויים הנובעים משינוי חיצוני (קידום בעבודה, הולדת ילד, מחלה, אובדן), ויש שהם תולדה של שינוי פנימי (יציאה מדיכאון, תובנות נפשיות, משבר אישי). בכל מקרה כזה הקשר צריך להתאים עצמו לנסיבות החדשות וכשאין די גמישות שתאפשר זאת, יש שצריך לסיימו.

 

ובכל זאת, פרידות הן קשות, לפחות עבור חלק מהאנשים ובחלק מהמצבים.

ראשית, פרידה מעוררת חרדות ופחדים. סוג מרכזי של פחד יכול להיות פן אנו עושים טעות, נתחרט בהמשך, או פן לא נשרוד את הפרידה.

שנית, פרידה מעוררת אשמה. נטישה, תכופות, היא אירוע טראומטי. החשש לפגוע במישהו שאהבנו, שאולי אנחנו עדיין אוהבים, הוא מניע מרכזי לשמור על קשרים ולשנות התנהגויות. לעיתים זה טוב, זה שמאפשר להשקיע בקשר, לנסות לשמר אותו. כשאנו אוהבים אנו משקיעים אנרגיה נפשית רבה ואז האהוב הופך לחלק מאיתנו, לא ניתן להשליכו סתם כך. מעבר לכך, מוסרית אנו כאנשים בריאים בנפשנו מכוונים להיטיב עם אהובינו ולא להרע להם. זה כמעט אינסטינקט, חלק מהותי ביותר מהיות אדם טוב.

אנשים מסוימים, כאלה שעבורם פרידות ונטישות הן כואבות במיוחד, או אנשים מניפולטיביים הנוטים להשתמש בזולת, עלולים לעורר אשמה ברמה שלא מאפשרת כמעט לסיים את הקשר עימם.

לעיתים הקושי לסיים קשר קשור לגורמים ואנשים שאינם חלק מהקשר עצמו. למשל, ילדים משותפים. ניתן לטעון שילדים משותפים אינם עילה מספקת להמשיך חיי נישואין שאינם מאושרים. ניסיוני המצטבר מלמדני שזה לא בהכרח נכון. בחלק מהמשפחות, הסבל של ילדים מגירושין בין ההורים הוא חד וכואב עד כדי הרס חסר תקנה כמעט, וזה אכן שיקול שיש להביאו בחשבון כשחושבים על פרידה. עם זאת, גם כאן השאלה תמיד נשארת פתוחה וכל מקרה יש לשקול לגופו. לעיתים, למרות הכל צריך להיפרד.

גורם שלישי יכול להיות גם הורים מבוגרים שמעוררים אשמה בילד (גם ילד בוגר, כמובן) שרוצה להתגרש. זה יכול להיות חברים משותפים, הפחד לאבד את מערכת התמיכה החברתית, זה יכול להיות חרדות כלכליות, וכן הלאה. לעיתים קרובות מדובר במחיר ממשי, כבד, והוא אכן צריך להוות שיקול בהחלטה על פרידה. ועדיין – בהרבה מצבים צריך לדעת להיפרד.

פרידות אינן שמורות רק לקשרים זוגיים. כל קשר עשוי להיות מקור לברכה, התפתחות וגדילה, אך עלול להפוך לגורם הרסני, לעיתים הרסני מאוד. כמו בכל מה שקשור לקשר, בסופו של דבר המאזן הוא שיקבע. אדם צריך להיות מסוגל לעבור תהליך של התבוננות עצמית מעמיקה, ממצה, כזו שמאפשרת לקבל החלטות ולבחור. תכופות קשה מאוד לעשות זאת לבד ויש צורך להיעזר באדם קרוב או בפסיכולוג.

 

במצבים בהם מתקבלת ההחלטה על פרידה, אופן הביצוע הופך להיות לנושא המרכזי. בכל מקרה הפרידה צריכה להתנהל באופן שמתאים למצב המסוים של הקשר – למבנה האישיות של הצדדים המעורבים, לאנשים נוספים (בעיקר ילדים משותפים, כמובן), לעיתוי, למסר שאנו בוחרים להעביר. ניתן להמתיק פרידה וניתן להשתמש בה ככלי לנקמה, לאמצעי למעבר מעבדות לחירות, ממצב של היות קורבן לחזרה להיות אדם עצמאי, בוגר.

ההשלכות של הפרידה מורכבות ונעות בין חוויה מרכזית של שחרור, מעין חגיגה הדומה לתחושה של "חזרתי לחיים, נולדתי מחדש" ומאידך חוויות של אובדן, עד כדי חוויה של אבל, גם מצד זה שיזם את הפרידה. בדרך כלל אנו חמושים בכוחות נפשיים המאפשרים לנו להתאושש. אחרי תקופה של מצוקה, אולי לילות ללא שינה, אולי אפילו מצב רגשי מוטרף, קשה, כואב – תגיע ההתאוששות. מהבחינה הקלינית, תקופה של עד חצי שנה מוגדרת כאבל תקין. מה שחשוב לזכור זה שאכן, כמעט תמיד, הזמן מרפא את הנפש. שלפעמים מניעת כאב אינה סיבה מספקת לקיום מצומצם, או לא נכון ולא מתאים. שהכאב סופו לעבור ואחריו תפתחנה דלתות ואפשרויות רבות.

אפשר להיעזר בכל אמצעי כדי לשרוד פרידה קשה, החל מחופשה שמרחיקה מנשוא הפרידה ומהמצב, עובר דרך השענות על חברים וקבלת תמיכה מכל גורם זמין, ואפילו שימוש בכדורים נוגדי חרדה ודיכאון, לזמן מה, עד ליציאה מהמשבר. טיפול פסיכולוגי טוב יכול להוות מעין "קביים", תמיכה עד להשלמת תהליך הפרידה.

בכל מקרה, היכולת להפסיק קשר היא חלק הכרחי ומהותי מהיכולת להיות בקשר, בהעדרה אנו דנים את עצמנו לחיים בהם נשלם מחיר כבד מאוד, השאלה רק איך, מתי וכמה.

 

אודות המחברת

עליזה גולדשטיין

למעלה משלושים שנה אני עוסקת בניסיון להבין, לאבחן, לטפל ולהקל על הכאב הכרוך בנפש האדם.
אני פסיכולוגית קלינית. בוגרת תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ותואר שני באוניברסיטת בר אילן. התמחיתי שנים רבות במסגרת בית חולים פסיכיאטרי. עבדתי במדור לבריאות הנפש בצבא, במחלקה פסיכיאטרית סגורה ובמרפאה של בית חולים גהה. לאחר סיום ההתמחות סיימתי מסלול הסמכה להדרכה. בשנים האחרונות אני עובדת בקליניקה פרטית.
במקביל, עסקתי ועודני עוסקת באבחון למטרות מקצועיות שונות ומגוונות. צברתי ניסיון במפגש עם מאות רבות של אנשים.

השאירו תגובה