כל זוגיות מתמודדת עם סיכון מול סיכוי, לבד מול יחד, נפרדות מול התמזגות. העוצמה של תהליכים אלה, שתכופות מתנהלים ללא כל מודעות של האדם אליהם – אבל עם השלכות יומיומיות, מעשיות, מיידיות – מובילה את האדם לתהומות של דיכאון וייאוש כמו גם לחוויות של התעלות ואושר.
אין בתהליך הזה “הנחות”, אין גדילה שאין בה כאב. קשה מאוד לדעת מתי להמשיך להיאבק על זוגיות במשבר- ומתי לוותר. מתי יש לחזור למצב הלבד כי באהבה המסוימת הזו אין די פיצוי או מרחב, ומתי להילחם עליה. אנו לא יודעים מתי ויתור מצדנו הוא כניעה ומתי הוא ביטוי לאהבה, בכל אהבה יש מן הויתור אבל הויתור אינו בהכרח סימן לאהבה. האקטיבי והפסיבי, הנתינה והקבלה, כל אלה מאותגרים שוב ושוב בכל קשר משמעותי חדש, אך בפרט בקשר זוגי שהוא במהותו טוטאלי יותר- ולפעמים גם חשוב יותר.
לפי קרנברג, פסיכואנליטיקאי שתורם רבות לחקר האהבה, זוגיות טובה שורדת כשמתקיימים בה שלושה תנאים:
התנאי הראשון – הצורך במיניות. הצורך באינטימיות עם האהוב, הנכונות להיפתח אליו, לגעת בו, לחוות אתו את הסיפוק שבחושניות ובמין.
התנאי השני עוסק ביכולת לבנות קשר מלא בין שני אנשים בוגרים. זה כולל את היכולת לראות באהוב אדם שלם על כל הכרוך בכך. אדם שיש לו זכות מלאה לרצונות וצרכים משל עצמו. לבנות אתו עולם משותף של עניין ויחד, כמו הקמת משפחה, חוג חברתי, תחומי עיסוק משותפים. לשמור בקנאות על היכולת לדיבור, שהיא המאפשרת פתרון של בעיות משותפות, סובלנות כלפי הרגישויות, הסגנון, הביטוי של בן הזוג. זה שמעניק ליחסים את העומק והעושר, את האפשרות להמשיך לגדול ולהתפתח כזוג, כחלק משלם. זהו תהליך שלעולם אינו מסתיים והוא במהות הסיפוק שבזוגיות בוגרת.
התנאי השלישי קשור למצפון. הוא שמאפשר לזוגיות להתקיים לאורך זמן למרות הפיתויים שהסביבה מציבה כל העת: לא להיסחף לקשרי אהבה שמערערים את קיום הזוגיות, למרות שהפיתוי הזה תמיד קיים, אך גם לא למנוע באופן נוקשה מידי את החופש שבאהבות נוספות. לא לתת לביקורת, שמקורה במצפון, להפוך לחלק דומיננטי ביחסים. לא לשלוט, לא לאפשר לאגרסיה, לתוקפנות, להרוס. בסופו של דבר, זוגיות שורדת אם היא מצליחה למצוא את האיזון הנכון בין אהבה ותוקפנות.
לאורך זמן, זוגיות טובה ויציבה היא בסיס איתן לחיים משמעותיים שיש בהם תחושה של רווחה נפשית, של אושר. מחקרים מלמדים שהיא מהגורמים החשובים בקביעת מידת שביעות הרצון של אנשים מחייהם. היא בדרך כלל קשורה גם לבריאות גופנית ונפשית גבוהה יותר ואפילו מסייעת לאריכות ימים. בסופו של דבר, אמנם “לא טוב היות האדם לבדו”. ההשקעה בזוגיות, כדי לשמרה ולטפחה, היא בין ההשקעות הנבונות ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו ולסביבתו.
אחד הנושאים הכי שכיחים במריבות, הצקות ואפילו פרידות בין זוגות, הוא היחס למשפחת המוצא: “אמא שלך שוב…”, “אתה נהייה בדיוק כמו אמא שלך…” , “אבא שלך פגע בי…”, “אצלכם כולם…”
זה לעיתים קרובות נכון, אבל יש דברים שאסור לעשות כשאוהבים. יש אמרה שטוענת ש”לי מותר לדבר סרה בהוריי ולאף אחד אחר אסור”. זו אמרה שיש בה מידה רבה של אמת. לגיטימי שאבקר את משפחת המוצא שלי ואשתמש באהובי כמקור תמיכה והכלה בהתמודדות איתם, אך לבן הזוג אסור להיסחף ולבקרם בעצמו. מרגע שיעשה זאת, עלול להיווצר קרע בין הלויאליות הראשונית למשפחת המוצא לבין הנאמנות לקשר הזוגי.
השכיחות של הבעיה הזו כל כך גבוהה עד שהיא נראית ישות נפרדת הדורשת הבנה אחרת. ככל הנראה מדובר בתהליך פסיכולוגי עוצמתי במיוחד ורבים הזוגות שלא מצליחים לצלוח את הנהר הזה. חשוב לזכור שמשפחתו של בן הזוג חשובה לו רגשית (בין אם בשל אהבה ובין אם בשל רגשות אחרים, קשים ומורכבים יותר), ועם זאת בני המשפחה אינם הוא ואינם בשליטתו כך שאין להטיל עליו את האחריות לאופן התנהלותם, ליחסם אליך.
