תיאורית השלבים ההתפתחותיים ומבנה הנפש שהציע פרויד היוותה נקודת מפנה בתולדות המין האנושי. התפיסה הפסיכואנליטית והטיפול הפסיכואנליטי שפיתחו פרויד וממשיכי דרכו מביאים מזור לאינספור אנשים מאז ראשית המאה העשרים ועד ימינו. השלכותיה של התיאוריה הפרוידיאנית להבנת האדם את עצמו, לפילוסופיה, לחינוך, לחוק – כל אלה מלווים ומעשירים את חיינו בכל תחום כמעט. בדומה למהפכות שיצרו דרווין, גליליאו או אינשטיין – לא ניתן להפריז בחשיבותה.
עם זאת, היא מתייחסת ברובה לילדות המוקדמת ורואה בו את הבסיס להבנת הפרעות וקשיים בגיל המבוגר יותר. תפיסה זו מעלה מספר שאלות ומחשבות. האמנם עם פתרון הקונפליקט האדיפאלי, סביב גיל 5-6, תמה ההתפתחות הנפשית של האדם? פרויד אמנם מכנה בשם גם את השלבים של גיל בית הספר וגיל ההתבגרות. אבל מה מאז? האם תהליך ההתפתחות מסתיים? האם קשיים נפשיים שמתפתחים בגיל המבוגר נובעים תמיד, בהכרח, מהילדות המוקדמת?
מלאני קליין, שגם תרומתה להבנת הפסיכולוגיה של האדם היא מעבר לכל ספק, הגדילה לעשות והתמקדה בהתפתחות התינוק עד גיל שנתיים. לפי תפיסתה, הפרעות נפשיות הן תולדה של קושי בפיתרון הקונפליקטים שיסודם בגיל מוקדם זה.
אפילו שהביא למהפכה בתפיסת האדם בהשימו את מרכז הכובד של הבנת הנפש על היחידה אם-תינוק, שתרם להכרה בחשיבות הסביבה והקשרים המשמעותיים של הילד עם הדמויות המשמעותיות המגדלות אותו, מתייחס להורות כמרכיב העיקרי בהתפתחות מבנה האישיות וההפרעות הנפשיות אצל האדם הבוגר. האם ייתכן שלצד התפקיד המכריע של ההורים בעיצוב האישיות של הילד יש חשיבות לקשרים נוספים ולהתפתחויות בגיל המבוגר יותר?
איני מתכוונת רק לתהליכים של פיצוי ותיקון, תהליכים אלה מקובלים על הכול והם הבסיס להצלחת הטיפול הנפשי. אני מתכוונת לכוח של קשרים משמעותיים ותהליכים התפתחותיים הקורים במהלך החיים הבוגרים, שעשויים להוות גורמים ראשוניים בחשיבותם. שיש בכוחם לתרום לעיצוב חיי הנפש של האדם הבוגר, לכיוון של גדילה וצמיחה, כמו גם לכיוון של הפרעות נפשיות שאינן תולדה של הילדות המוקדמת.
אריק אריקסון, מהפסיכולוגים היחידים שעסקו במהלך החיים כהתפתחות שמלידה ועד מוות, מתייחס לגיל הבגרות כגיל המאופיין ביצרנות מול קיפאון, כלומר תחושה של פוריות במובן של הבאת ילדים, תרומה מקצועית וחברתית, לעומת תחושה של אי מימוש, של קיפאון, אצל אלה שלא מצליחים לעשות זאת. שלב זה תחילתו עם הקמת תא משפחתי, כלומר בדרך כלל שנות העשרים, ועד הפרישה ממעגל העבודה, הוא שלב ה"אינטגרציה מול ייאוש". בגיל זה של לאחר הפרישה, כלומר שנות השישים והשבעים, יש מי שעובר תהליך של הזדקנות מתוך חוויה של מימוש וסיפוק לעומת מי שחווה ייאוש מתוך שלא מימש עצמו במהלך חייו. למעשה אריקסון מסכם את ארבעים השנים האלה כשלב אחד ואת שלב ההזדקנות כשלב האחרון והמסכם את השלבים הקודמים. האמנם זה הכל?
התיאוריות האלה נראו לי מאוד סבירות כשפגשתי בהן לראשונה, לפני כשלושים שנה, בראשית שנות העשרים שלי. היום הן נראות לי, לצד ערכן המובן מאליו, גם פשטניות ומתסכלות, אפילו מקוממות: הן מכוונות להסביר התפתחות של הפרעות נפשיות ומציעות דרכים לטפל בקשיים אלה. תרומתן, כאמצעי לתיקון וריפוי, עצומה. אולם אין בהן די מקום לחלקים הנוספים של הנפש, לאותם גורמים שמקורם אינו בחסך, בטראומה או במחלה – אלא במהלך החיים הטוטאלי והשלם יותר. אין בהן די התייחסות למצבים הנפשיים האופייניים לגיל שבו עוסק ספרי "עכשיו, באמצע החיים", ארבעים ומשהו.
יש בספרות המקצועית התייחסות לסינדרומים אופייניים לגיל המבוגר יותר, כמו למשל "סינדרום עזיבת הקן", מצב של דיכאון וריקנות המאפיין נשים, בדרך כלל עקרות בית, בעת עזיבת הילדים את הבית, או סינדרומים המתייחסים לתלאות גיל המעבר שעוד אנסה לדון בהם כאן. כל הסינדרומים האלה עוסקים באובדן, בהתרוקנות. ואומנם, אחרי גיל ארבעים הרבה הולך לאיבוד. אבל, מקומם ומוטעה בעיני להתייחס לאובדנים האלה בלי לראות גם את היש, הנוסף, העושר המתלווה לגיל.
נראה שבמטה-פסיכולוגיה, בפילוסופיה שמאחורי הגישות הטיפוליות הפסיכו-דינאמיות, לא ניתן די מקום ללמידה, חקירה והבנה של השלכות השלבים המאוחרים יותר על עיצוב האישיות של האדם המבוגר. כמובן שתיאוריות רבות דנות בהיבטים של הנושא הזה, ומהות הטיפול מבוססת על האפשרות של שינוי ותיקון, כלומר על ההבנה שמבנה האישיות יכול להשתנות בכל גיל – שזה הרי הבסיס לעבודה הטיפולית. ועם זאת, נראה שבני הארבעים ומשהו זקוקים להתייחסות רחבה ועמוקה יותר מזו שהתיאוריה הקלאסית מציעה להם.
נראה שתכופות אנו כמבוגרים נוטים להאדיר את החוויה הרגשית והנפשית שאנו מייחסים לגיל הילדות והנעורים. רבים מאיתנו, גם לו יכלו היום לחזור בזמן, לקבל חזרה את הגיל הצעיר, היו מסרבים. אמנם כולם אוהבים להיזכר איך היו פעם צעירים ויפים יותר, נמרצים וזריזי מחשבה. אבל היינו אז גם הרבה יותר מוטרדים, מבולבלים ועמוסים. רבים מאיתנו היו אולי שמחים לו ניתן "להקפיא" את המצב הקיים, לבלום את תהליך ההזדקנות – אך גם לאפשרות כזו יש מחיר שספק אם בפועל היינו מוכנים לשלם אותו. בשיחות עם אנשים הקרובים לי, מטופלים וחברים, אני שומעת הרבה הסכמה עם התחושות האלה.
בו בזמן, הגעגועים והכמיהה לגיל הצעיר אינם זרים לאף אחד מאיתנו. תכופות אנשים נזכרים בעברם, בימי האוניברסיטה למשל, כשהכל היה חגיגה אחת גדולה ועדיין לא היו, כמעט, מחויבויות. תכופות אנשים מתגעגעים למראה שלהם אז, להתרגשויות של אהבה חדשה, לתשוקות כשהכל עוד פתוח לכל הכיוונים, אפשרי, לא ידוע. ובכל זאת רובנו כנראה לא היינו חוזרים לשם.
מה, אם כן, טוב כל-כך בגיל של אמצע החיים? ההתבגרות מביאה עמה חופש. זהו גיל שיש בו בחירה, אמצעים למימוש, פנאי. במקביל לחופש הזה, יש בהתבגרות גם הרבה מהביטחון והידיעה, הרגשה של להבין, ולו חלקית, "איך החיים מתנהלים", ומי מנהל אותם. הידיעה שאדם יכול לסמוך על עצמו מהווה מקור לפחדים קשים בגיל העשרה ועשויה להפוך למקור של חוסן ושמחה עם חלוף השנים. עם הזמן, כל אחד מאיתנו יכול ללמוד להכיר את עצמו עד לרמה שבה הוא יודע כבר שיוכל להסתדר, לשרוד ואף להפיק את המרב מנקודות משבר. המחשבות האלה אינן יציבות וקבועות. תמיד, בכל גיל, יש גם רגעים של מבוכה ובלבול ואובדן הדרך, של חוסר משמעות וכמיהה לאהבה. אבל, באופן כל-כך יותר מתון, ניתן להכלה, פחות כואב ופוצע. הידיעה שאלה תחושות זמניות כבר עשויה להוות גורם מרכזי בהתמודדות עם קשיים, והיא נקנית רק בפרספקטיבה של הזמן.
בגיל הארבעים ומשהו האדם בדרך כלל מסוגל לרכוש לעצמו עולם חברתי שמעניק לו אהבה והערכה באופן יחסית עקבי. אנו לא בוחרים את הורינו אך אנו יכולים לבחור את חברינו. באופן אידיאלי, גם לילדים יש תרומה נפלאה כזו, בעיקר ככל שהם גדלים והופכים לאנשים בשלים, שניתן לסמוך עליהם, על נוכחותם ועל אהבתם, באופן העמוק ביותר. כמובן, גם כאן לעיתים האכזבות קשות מנשוא וגם את ילדינו אנו לא תמיד בוחרים, אבל תרומתנו לעיצוב אישיותם ואנושיותם היא מרכזית ומשנה את המשמעות של הקשר איתם.
גם הזוגיות, היחד, וגם היכולת להיות לבד, ליהנות מהלבד, לעיתים קרובות כבר עמדו במבחנים רבים ויכולים להוות מקור תמיכה וקבלה, יחסית ללא תנאים. לחליפין, האפשרות לבחור בפירוק זוגיות שאינה די מספקת עשויה אף היא לאפשר מרחב של בחירה ותיקון.
באופן דומה, בדרך-כלל האדם שעבר את גיל הארבעים כבר יכול לעיתים לחוש די בטוח במקום המקצועי שלו ופחות לעסוק בלשרוד, להוכיח את עצמו, בין אם כעצמאי ובין אם כשכיר. יש לו כבר אפשרות לרכוש חברים שיהיו שם תמיד בעת צרה ומצוקה.
בדרך-כלל, אחרי גיל ארבעים יש גם יותר משאבים כלכליים ופנאי כדי לממש באמצעותו את הצורך בחופשות, בתחביבים ובהשקעה במכלול ההיבטים המעשירים את העצמי – יהיה זה בגדים או קוסמטיקה עבור אחד, או רכיבה על סוסים עבור אחר. לרוב האנשים לא היו את כל האמצעים האלה בגיל העשרים. וזה נותן יותר אפשרות למימוש מאשר גזרה מושלמת ועיניים חדות יותר.
התמונה הזו אינה מובנת מאליה כלל וכלל. האהבה והחברות, הקשר עם הילדים והקשר עם בני הזוג, הקריירה והמצב הכלכלי, הבריאות והיכולת להיות מסופק – כל אלה אינם מובטחים לעולם וגם אם הושגו, אין כל ערובה להמשך קיומם. אלא שבגיל הארבעים ומשהו האפשרות שלנו להשפיע עליהם, אולי אפילו ליצור את המרחב שבו הם יתרחשו, גבוהה במידה ניכרת ביחס לשלבי החיים הקודמים, לגיל הצעיר יותר.
הבסיס לכל אלה הוא היכולת לאהבה וקבלה עצמית. זו העת להשתחרר מטראומות ילדות, מתסביכים, בושה, אשמה וחשש שמקורם בעבר. לשחרר את המקומות הפצועים והכואבים כדי לחיות באופן מלא יותר. יש שלא ניתן לתקן את עוולות העבר בלי עזרה מקצועית. זו, לתפיסתי, התרומה המהותית ביותר של פסיכותרפיה טובה.
עוד בנושא זה: אמצע החיים
