בגיל שבו הילדים יוצאים מן הבית, ההורים עוברים תהליך של משבר. וככל משבר, יש בו סיכון וסיכוי. הסיכון הוא להרגיש מנוצל, ריק, נבגד, נטוש. וכתוצאה מכך, לפתח דיכאון, או כעס – אפילו זעם, רצון לנקום, הסתגרות, התמרמרות.
בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת התופעה הזו כל כך רווחה בארצות הברית עד שניתן לה שם: “סינדרום הקן המתרוקן”. היא אפיינה יותר נשים, בעיקר כאלה שהיו עקרות בית ו”אמהות במשרה מלאה” ושעבורן יציאת הילדים לעצמאות הייתה אובדן המשמעות והתוכן של חייהן, במובן הפרקטי והסימבולי. מאפייני הסינדרום הזה הם בדרך כלל תחושות של דיכאון וריקנות.
כיום, התופעה של אנשים שכל חייהם מרוכזים בילדיהם רווחת פחות. בעיקרו של דבר רוב החברה המערבית כבר מודעת למחירה של התופעה (שהיא אגב אינה לרווחתם הנפשית של הילדים, לא רק של ההורים), אבל היא עדיין בהחלט קיימת.
דוגמא:
לפני זמן מה פנה אלי שימי, גבר כבן חמישים, בבקשה להתייעצות דחופה. סיפר לי שמזה מספר חודשים הוא מרגיש עצוב ומיוסר. הרקע לכאבו הוא יחסיו עם בנו הצעיר. סיפר שיש לו בת נוספת, מבוגרת יותר, נשואה ומתגוררת עם בעלה וילדיה בצפון הארץ, יחסיו איתה תקינים אך מרוחקים. יחסיו עם בנו, לעומת זאת, היו מאז ומתמיד בבת עינו. מיום שבנו נולד הוא חש כמי ש”מצא את מקומו”. מאז ומעולם הוא משקיע בבנו את כל אונו ומרצו.
“אצלנו, אפשר להגיד שהבת שייכת לאמא והבן שייך לאבא”, הוא מספר לי. “אני הייתי תמיד עם הילד שלי. ליוויתי כל טיול שיצא אליו במסגרת תנועת הנוער או בית הספר. אני זה שהגעתי לכל יום הורים. תמיד בילינו זמן רב ביחד. בעבודתי אני בעל עסק עצמאי ובכל חופשה, מגיל צעיר מאוד, הילד היה מגיע כדי להיות איתי. תמיד חלמתי שכשיגדל ילמד את המקצוע גם הוא ויכנס לעבוד איתי כשותף. בקושי יכולתי להתאפק עד שיסיים את הצבא.
היו בדרך כל מני אכזבות וקשיים. למשל, חשבתי שבצבא ישרת ליד הבית, והוא העדיף להתנדב ליחידת שדה ולשרת רחוק. מאוד התאכזבתי ממנו, בעצם כבר אז בגד בי, אבל אמרתי לעצמי שזה רק עניין של גיל. בנוסף, תמיד הוא מוצא לו כל מיני חברות ומסתגר איתן בחדר למשך שעות, וזה כואב! מה, אנחנו בית מלון? אבל גם על זה הבלגתי.
לפחות, הוא באמת למד את המקצוע. אבל, כאן הבעיה האמיתית: במקום לבוא לעבוד איתי, בעסק שבניתי, עסק יפה לכל הדעות, ברוך השם יש פרנסה להרבה יותר ממשפחה אחת, הוא מעדיף ללכת לעבוד כשכיר בחברה אחרת. הלכתי אליהם, אמרתי שלא יעסיקו אותו, אבל הם לא מקשיבים לי”.
בשלב הזה שימי כבר בוכה. אני שואלת אותו בן כמה הילד. בן שלושים ואחת, הוא עונה לי.
זו לא הפעם הראשונה בחיי שאני נתקלת במערכות יחסים מורכבות כאלה בין אב ובן. בדרך כלל, זה הבן שפונה לטיפול. מרגיש שנקרע בין רצונו לחיות את חייו לאהבתו לאבא, שאינו מסוגל לקבל את העובדה שהוא גדל. במקרה הזה, האב הוא שפנה. המצוקה שלו גדולה, הוא מרגיש שבנו עושה לו עוול, מרגיש נבגד ונטוש.
הנושא הזה, של יחסי הורים וילדיהם המבוגרים, הוא נושא מורכב וטעון. יש הבדלים ניכרים בין תרבויות ובין משפחות באשר למידת המעורבות של הורים בחיי ילדיהם (ולהיפך). יש משפחות שהנורמות שלהן מכוונות להפרדה מרבית ולשמירה על גבולות מוגדרים היטב בין ההורים לילדם ולמשפחתו החדשה, לעומת משפחות אחרות שבהן מקובל לשמור על מבנה מעין “חמולתי” והקשר בין המשפחה הצעירה של הצאצאים למשפחת ההורים נשאר קרוב יחסית, לעיתים עד כדי חוסר גבולות מלא.
מרבית המחקרים בנושאים אלה מדברים על מחיר כבד של קיצוניות לכל אחד מהכיוונים. מחד, משפחה שלא מאפשרת הפרדה, ושימי מדגים את הבעיה הזו, לא נותנת לילד לעבור באופן תקין את התהליך של יצירת נפרדות ועצמיות מספקת. במשפחות כאלה מופעל בדרך כלל לחץ גלוי ו/או סמוי, על ידי מניפולציות של אשמה, לשמור את הלויאליות הראשונית להורים ולא לבן או בת הזוג ולילדים. דפוס כזה הוא בבסיסו פתולוגי ומשרת את צורכי ההורה על חשבון הילד ומשפחתו הצעירה, בדרך כלל זה מתכון להרס, לכל המעורבים בדבר.
מאידך, גם התהליך ההפוך מסוכן לא פחות. הורים נשארים תמיד הורים, דלתם צריכה להיות פתוחה, זהו קשר לכל החיים. כמו עץ שאין לנתקו משורשיו, גם אם הגזע והאמיר נראים חסונים וכל-יכולים כמעט. המחיר של משפחה הדוחפת לעצמיות יתרה הוא חוויה של ניכור ותלישות.
אלא שהנושא בו רציתי לדון כאן הוא התהליך שעובר על ההורים דווקא. שימי, מבחינתו, מרגיש נבגד. כל חייו השקיע בבנו וכעת, מבחינתו, בנו מפנה לו עורף. אני מניחה שבאופן הגיוני שימי מכיר בעובדה שבנו הוא אדם בזכות עצמו ויש להניח לו את חופש הבחירה. אך עצם פנייתו למעסיקים של הבן היא כבר חציית גבולות מסוכנת וחריפה. ילדים עונים על צרכים רגשיים עמוקים מאוד של ההורים- אך כשהחסך הרגשי של ההורה עמוק מדי הוא עלול “לשכוח” שזה לא תפקיד הילדים, ולא הוגן לשים על כתפיהם הרכות משא של חסכים כה עמוקים.
עם זאת, גם אצל אנשים שהשכילו לפתח תחומים רבים נוספים בחייהם, ההתמודדות עם עזיבת הילדים את הקן המשפחתי היא תהליך סבוך ולא נעדר כאב. ראשית, משום שתמיד יש עצב בפרידה, וזה אמנם סוג של פרידה, אפילו אם הילד שומר על קשר הדוק. בנוסף, זה מסמל במידה מסוימת את הזיקנה. “הילד גדל וההורה מזקין”. זה מסמל סוף תפקיד מסוים. וזה קשה.
יש בזה גם רווחים בלתי מבוטלים של פנאי ואפשרויות, זה הזמן למשל להשקיע פחות במטלות היומיום, לטייל, לצאת לחופשות ארוכות, לדאוג לעצמי, לדאוג לזוגיות ולחיי חברה. ובכל זאת זה תמיד גם עצוב.
בנוסף, יציאתם של הילדים לחיים עצמאיים מערבת מערכת התמודדויות נוספות, לא פחות מורכבות. למשל, לא תמיד ההורה מסוגל להתמודד בנקל עם אובדן השליטה על הילד. עם העובדה שדעותיו ורצונותיו כבר בגדר המלצה בלבד, כבר אינם מחייבים. לא תמיד ההורה מרוצה מהבחירות של ילדו, למשל בנושא הקריירה, או קל וחומר בבחירת בן או בת הזוג.
קל מאוד לומר מה נכון שיהיה: ככל שההורים פתוחים ומקבלים יותר, פחות מנסים לכפות ולהשתלט – כך ייטב. ככל שילמדו לכבד את הבחירות של הילד, למשל ללמוד לאהוב את בן או בת זוגו, כך ייטב. ככל שימעיטו להתערב בהחלטות של הזוג הצעיר, כך ייטב.
זה כמובן מתחיל הרבה קודם. הורים צריכים ללמוד לכבד את העצמיות והפרטיות של ילדם מגיל צעיר במידת האפשר. למשל, לא להתערב בנושאים כמו סדר בחדר הפרטי של הילד, לאפשר לו פינות משל עצמו. לא להתערב בבחירת חבריו (אך כמובן כן להתעניין ולנסות למנוע מהילד להשתייך לקבוצות מסוכנות עבורו – לא כאלה שאינן לרוחך אלא כאלה שעלולות לסחוף לכוון של עבריינות, סמים וכדומה). יש כאן הילוך על חבל דק מאוד שבין מתן מרחב וכבוד לבין הזנחה מחד או שתלטנות מאידך. מה שיכול לעזור כאן זה קשב רב למסרים שהילד והסביבה הקרובה משדרים.
אבל במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, הרבה יותר קל לייעץ מלעשות. וזה אחד מהמבחנים הקשים ביותר שהחיים מעבירים אותנו בגיל המבוגר. ויש צורך בבדיקה עצמית אמיצה כדי לא לעשות טעויות שתפגענה בהמשך החיים של ההורה, ואולי גם של הילד. צריך ללמוד לשחרר.
אישה חכמה אחת סיפרה לי לפני שנים רבות את משל החול. מי שמנסה לאחוז בחול בכף יד קמוצה – יישאר עם מעט מאוד חול ביד. מי שנותן לחול להישאר על כף ידו הפתוחה, יישאר עם הרבה. ככל שאתה נותן חופש ומרחב כך ילדיך, וכמובן לא רק הם, יבחרו להיות איתך, ירצו בך.
