אנחנו יודעים שהמוות הוא בלתי נמנע, שכולנו נזדקן ונמות, אך לידיעה הזו אין כמעט קיום רגשי עד להתמודדות שלנו עם הזיקנה והפרידה מהורינו.
בגיל של אמצע החיים, במקביל לבגרות, לבשלות וראשית הזיקנה, לעיתים קרובות אנו מתמודדים גם עם התופעה העוצמתית והקשה הזו: הורינו מזדקנים, והזיקנה מלווה במחלות, כאב ואתגרים חדשים רבים.
כמובן, כל אחד וגורלו שלו, ההזדקנות שונה מקצה לקצה בין אנשים שונים. יש הורים שזוכים למות נשיקה בגיל מופלג ובבריאות טובה. יש גם הורים שנפטרים בגיל צעיר מאוד. ילדים להורים אלה מתמודדים עם קשיים אחרים, לא פחות מאתגרים- אך תהליך הפרידה מהורים חולים וזקנים נחסך מהם. יש הזדקנות יפה, טבעית, הדרגתית- ויש הזדקנות כואבת ואכזרית.
כשהורה זקן וחולה- הסבל כבד עד מאוד. זה מובן מאליו, ידוע לכל- ובו בזמן חוויה אישית, מטלטלת ולא מספיק מדוברת. ההתמודדות עם הזיקנה והמוות של הורינו, עם המחלות והסבל שלהם, טומנת בחובה מכשולים רבים:
ההורים שלנו חולים ואנו נקרעים מבפנים: עלינו למצוא את שביל הזהב בין הדאגה לילדינו, לעצמנו, לחיים ולעבודה ולאהבה- לבין ההורים הצריכים אותנו כל כך. זו שמיכה קצרה מדי- זמן, משאבים פיזיים ורגשיים, כמעט תמיד אינם די זמינים ולכן תחושת האשמה טמונה בעצם הגדרת המצב. אנשים שמתמודדים עם הורה זקן, חולה או בודד- מסתובבים עם תחושת מועקה ואשמה. לעיתים אפילו כשההשקעה בהורה רבה, מוגזמת והרסנית.
גם החרדה מלווה תמיד. אנחנו צופים בסבל של אדם קרוב ויקר, במידה רבה האדם הקרוב לנו מכל, זה שיצר אותנו. אנו חרדים לסבל שלו, לבריאותו וכמובן לאפשרות של מוות שמרחפת באוויר.
החרדה קשורה להבנה שגם אנחנו בדרך לשם: אחרי ההורים, יגיע תורנו. אנחנו עוברים לקידמת התור.
כל ילד וההורה שלו: יש הורים שהופכים לקורבנות ואחרים למתעללים, כלומר כאלה המתקשים לתת לנו לעזור להם, לעבור את זה ביחד ובאופן מיטבי, מעדיפים להזדקן "לבד בחושך", להפוך עצמם לקורבנות ובכך, במודע או שלא במודע, להפוך את ילדיהם לתוקפנים. במקרים אלה התחושה של הילדים נעה בין אשמה על "הזנחה" לתחושת חוסר יכולת וחוסר ערך.
במקרים אחרים, יש הורים שמתעללים בילדיהם, על ידי האשמות ודרישות- ישירות או עקיפות, והשלכת המצוקה שלהם על כתפי הילדים. יש הורים שמתחשבים ויש המנצלים את המצב עד בוש.
באותה המידה, כל ילד והבחירות שלו, היכולות שלו: יש שהופכים לקורבנות, מתוך חוסר אונים או מתוך צרכים לא מודעים, יש המזניחים ואפילו מתעללים, אולי כנקמה. ויש את אלה שקורסים מול העומס הפיזי והרגשי.
מאידך, יש גם כאלה שמשכילים למצוא את הדרך להפוך את הפרידה למשמעותית, קרובה, אוהבת ומלאת חמלה. לאפשר לשלב הזה של החיים להפוך להזדמנות לתיקון, למתנה. זו הזדמנות לדבר, לפתוח נושאים ורגשות, להעלות כעסים ולהודות על האהבה והנתינה. כך ההורה זוכה להיפרד- וכך הילד יכול זוכה להשתחרר מאימת הילדות, מהטראומות והפחדים. להגיע לשלב הבא של החיים מתוך מקום בטוח ושלם יותר. וזו מתנה עצומה שההורה הטוב יכול להעניק לנו.
צריך לדבר בתוך ההתמודדות הזו. רגשות שאינם מדוברים מביאים לתחלואה, נפשית ופיזית. הדיבור מאפשר לראות את התמונה, להתמודד עם הפרופורציות שלה, לנתח את המרכיבים השונים, לקבל החלטות.
זו תקופה מאתגרת מאוד ותכופות כדאי, לעיתים אפילו הכרחי, לדבר על הדברים, לשמוע ולהשמיע. כל מסגרת תמיכה יכולה לסייע לנו בכך.
