אתה אוהב מישהו, אתה רוצה שיכנס אליך, אל חייך, מחשבותיך, רגשותיך, גופך. אהבה היא סוג של כמיהה למיזוג. במקביל, כדי לשמור על העצמיות חייבים לשמור על האפשרות לסודות, למקומות פרטיים וחבויים, לעיתים אפילו לשקרים. והדיאלקטיקה הזו, שכל זוג מתמודד איתה בשלב זה או אחר, היא עוד אחת מאבני הנגף בדרכם של אוהבים, לאו דווקא רומנטיים, למימוש של קשר ארוך, יציב ומממש.
קל להבין את הרצון והצורך בשיתוף ומיזוג, שכן הם במהות האהבה. הרבה יותר קשה להסביר למה גם, בתוך המצב הזה, יש מקומות שאנו נאלצים להסתיר, אחרים שאנו רוצים להסתיר ועוד כאלה שכדאי להסתירם.
קביעת הגבולות בנושאים אלה היא אישית מאוד ובה בעת קריטית מאוד. יש זוגות ששיתוף מלא מתאים להם ואילו אצל אחרים זה עלול להפוך לחודרנות בלתי נסבלת. תכופות, הרצון "לפרוץ את כל הגבולות" מאפיין זוגות בראשית דרכם, ומי שנכנע לצורך הזה ישלם מחיר בהמשך הדרך. האדם זקוק לפרטיות באופן מהותי וקיומי ואי מתן מקום של כבוד לצורך הזה, לאורך זמן, אינו מאפשר שמירה על המרחב שהוא הבסיס לקשר ממושך. זה כולל את הזכות לפרטיות בקשרים אחרים, בקשר של אדם עם גופו, וכן הלאה.
למרחב הזה, שמאפשר שמירה על נפרדות בתוך קשר, יש משמעויות רבות. בין השאר, בהעדר סודות, כשהכול חשוף וגלוי, אין יותר מקום לפנטזיה. בהעדר פנטזיה, הקשר בהכרח מאבד מקסמו, ומה שיכול להחוות כמרגש ואף מסעיר בקשר חדש, עלול להפוך למיותר ואף דוחה בקשר ארוך יותר. די אם נחשוב לעומק על הרגלי היגיינה כדי שנבין שאין זה דבר מומלץ להיות חשוף לגמרי לאורך זמן ולאורך מצבים.
זוגיות צריכה להיות בנויה על הסכמות הדדיות בנושאים האלה, ולכל אורך חייה היא צריכה להישאר מספיק גמישה ודינאמית כדי להכליל שינויים. לאורך שנים זוגות מתקרבים ומתרחקים, נפתחים ונסגרים, מושקעים יותר ופחות. למשל, המיניות יכולה בתקופות מסוימות להיות אינטנסיבית, תכופה וסוערת – ובתקופות אחרות להיות נדירה, לא מספקת, לא מרכזית. רבים נוטים להסתיר את התופעה הזו אך במציאות זוגיות יכולה לשרוד גם תקופות ארוכות מאוד של מיניות משנית, כמעט לא קיימת (למשל כשהילדים קטנים, או כשמי מבני הזוג מוגבל או חולה לתקופה מסוימת, ואפילו ארוכה). אין להיבהל מזה, למרות שיש לשים לב להשלכות האפשריות של המצב.
לעיתים קרובות הרצון למיזוג מלא מקורו בחוסר בטחון עצמי ובצורך לשלוט באהוב כדי להרגיש בטוח יותר. זה אולי מנוסח כאהבה, כרצון להתקרב, לדעת, כמשהו לגיטימי ואפילו יפה, אך בפועל זה בקלות גולש להיות אקט של בעלות וחודרנות. אחד המאפיינים הבולטים של אידיאולוגיות טוטליטאריות היא הרצון להשתלט על הפרט בכל הרמות האפשריות, התנהגותיות, מחשבתיות, רגשיות. המחיר של השתלטות כזו הוא שבהכרח הוא מוביל לאורך זמן – לכניעה, וכניעה היא האויבת הגדולה של האהבה. אהבה משגשגת רק בתנאים של מרחב ובחירה.
דוגמה חשובה נוספת היא מתן אפשרות ומקום רב ככל האפשר לקשרים נוספים של כל אחד מבני הזוג. אלה יכולים להיות חברי עבר או חברים חדשים, למקצוע, לחיים. קשר חי מאפשר לכל אחד מבני הזוג לפתח את עצמו לכיוונים חדשים ונוספים. זה לא אומר שצריך להגיע למצב שבו הזוגיות נדחקת לשוליים, אך זוגיות צריכה להתמודד עם האתגר והאפשרות שזה יקרה. כשאתה אוהב, עליך להיות מוכן להילחם על אהבתך אך גם לתת לה ללכת.
חשיבה כזו אינה פשוטה ומעמתת אותנו עם תחושות של חרדה, קנאה, חוסר בטחון וחוסר ודאות. עם זאת היא במהות היכולת לאהבה. בשל המחיר הרגשי שהיא גובה, תכופות קל לכאורה "לוותר", להרגיע את האהוב במחיר של פגיעה בחירות האישית, להציג את הצורך במרחב כאגואיזם, כמשהו שלא מתאים לחשיבה זוגית. אך טעות זו היא מהסיבות המרכזיות לקושי של כל כך רבים מאיתנו לשמור על גחלת האהבה לאורך זמן. כדי לחדד את הנושא, ניתן לחשוב על מודל זוגי פתוח למורכבות הזו:
למשל, מי שנמצא בקשר זוגי עדיין פוגש, יש לקוות, גם חברים מהעבר, מהווה, מהעבודה ובכלל. קשרים כאלה חיוניים למי שרוצה למצות את חיי הרגש. אין כוונתי דווקא למיניות אלא לתחום הרחב והמאתגר של מפגש רגשי אינטנסיבי, סוחף, שהגבולות לא בהכרח נשמרים בו. מפגש כזה הוא נדיר ויקר והוא כאוויר לנשימה למי שמכיר אותו וזקוק לו. זו התמכרות שיש בה הרבה מהטוב והרבה מהקשה והמסוכן. קשרים כאלה בהכרח כוללים בתוכם גם את המורכבות של הרגש והפנטזיה. קשרים אלה אינם זוגיים אך הם כוללים קנאה ורצון להרגיש תאומוּת, להתעלם מהשונה. הם כוללים את הרצון להיות "הכי" ואת הצורך בבעלות. הם כוללים רוך ואהדה ורצון לתת. יש בהם הנאה גדולה של ריגוש ועניין ואתגר, ויש גם סבל וכאב נפשי.
היכולת לתת מקום לקשרים כאלה גם כשאתה בתוך קשר זוגי, במקביל, אינה פשוטה כלל- אך היא חיונית לרווחה הנפשית של רבים מאיתנו. אינטנסיביות נפשית כזו מאיימת, לפחות מדי פעם, על היציבות והבלעדיות של הקשר הזוגי. עם זאת, מניעת קשרים כאלה תוביל, לעיתים קרובות, לבדידות והצטמצמות רגשית שגם היא לא פחות קשה ומורכבת. לא יתכן שאדם אחד, נפלא ככל שיהיה, יספק את כל צורכי הקשר והנפש, האינטימיות, לאורך חיים שלמים. באופן דומה, זוג יכול לקיים קשר רגשי מסוג כזה עם אדם שלישי, או עם זוג נוסף.
חלק מהפונים לטיפול מונעים על ידי הקונפליקט הזה, שבין ייחוד הזוגיות לרצון בהתנסויות רגשיות ואחרות נוספות. בשיחות כאלה, לעיתים יש צורך בדיון אידיאולוגי, כזה העוסק בפילוסופיית חיים. למשל, כמה כעס אפשר לבטא בתוך קשר, איך ומתי. יש כל מיני דרכים לנהל יחסים ולנהל כעסים בתוך יחסים. עבור חלק מהאנשים התפרצויות כאלה, של היצר, המיניות והכעס, הם חלק מהותי שיש לשרוד אותו, בהיותם חלק אינטגרלי מקשר. אחרים טוענים שעוצמות כאלה של יצרים ורגשות צריכים להיות שמורים רק לקשר הזוגי. עוד אחרים נוהגים, כל אימת שהדברים מתקרבים לעוצמות כאלה, לנתק את הקשר. יש הרבה עצב במסקנה הזו, שכן מחירה הוא סוג של בדידות רגשית מהותית, ארוכת שנים כחיים עצמם.
שיחות מסוג זה אינן מובילות למסקנה אחידה ומוסכמת. עדיין השאלות של מה מותר ומה אסור בתוך קשרים, בתוך זוגיות ובין זוגות, נשארת פתוחה. למשל היו, יש ויהיו תמיד זוגות שמקיימים מערכות יחסים פתוחות, מסיבות רבות ומגוונות. יש זוגות שהשיטה הזו עובדת עבורם נפלא, מאפשרת מימוש עצמי מיטבי, מפתחת, יוצרת – ויש שמשלמים מחיר, חלקי וזמני או מלא וסופי.
באותה המידה, זוגות הנמנעים מפתיחת הגבולות הזוגיים כלפי חוץ גם הם יכולים להיות מיטיבים, מעמיקים, מאפשרים איזון יחסי טוב יותר של קנאה, מיניות ותוקפנות, אך מאידך הם עלולים להיות חונקים, מגבילים ויוצרים סיטואציות שיקריות. עולם הרגש והקשר, אפילו זה שהאהבה שלטת בו, והיא עדינה וזכה בראשיתה, לעולם מורכב יותר מכפי שאנו מוכנים ורוצים להודות, בפני זולתנו ובפני עצמנו.
