החיים מחייבים מעברים דרך מעגלים חדשים, דרך צמתים. אי אפשר לבחור אחרת.
את המשברים האלה איננו עוברים באופן הקשור ישירות לגיל הכרונולוגי, אלא עקב תהליכי שינוי המתלווים לגיל. החוויות שאנו עוברים במהלך השנים יוצרות נקודות מפנה וצמתים המחייבים אותנו לעצור, לשקול מחדש ולקבל החלטות. הצמתים האלה מלמדים אותנו שהכול זמני ומשתנה.
למשל, אנו פוגשים בנשים או גברים המספרים לנו בהתלהבות רבה שבני זוגם הם האושר הגדול של חייהם, ומספר שנים או אפילו חודשים אחר כך הם יכולים לפתע לנטוש אותם, תוך אמירה שאין ביניהם כבר אהבה או שמצאו בן זוג חדש ודרכו הבינו שקודם לא היה להם, בעצם, טוב. אחרים טוענים שעבודתם היא התגלמות העניין והסיפוק, מצהירים שהם לעולם לא יצאו לפנסיה, ותוך מספר חודשים הם מספרים שהפסיקו לעבוד וכעת הם מאושרים ומרוצים.
עם השנים האדם לומד שכל הנכון הוא נכון לעכשיו. שהמציאות היא תמיד סובייקטיבית, משתנה ללא הרף. שמה שהיום נחווה כנכון, מתאים ואמיתי, יכול מחר להיות מעיק, מאכזב ושיקרי. ולהיפך – לעיתים אנו לומדים להעריך את מה שיש לנו יותר דווקא עם השנים והאירועים.
עבור רבים משברי הגיל משמעותם בדיקה מחודשת של צרכים וסדרי עדיפויות. הידיעה שהזמן הולך ואוזל ועוד תקופת חיים כבר חלפה לה, מעוררת מחשבות קשות של אובדן ועצב, ובו זמנית, צורך להיערך מחדש. חלק חשוב במשברי הגיל מביא לבדיקה מחודשת של מערכות יחסים משמעותיות בחיינו ושינוי של רבים מהקשרים החברתיים. אירועי חיים מחייבים אותנו לבדוק מחדש את החברויות שיצרנו, גם כאלו שהיו מקודשות. משברי גיל מביאים לתפיסת הערך הזה, כמו ערכים נוספים, כיחסי ונתון לשיקול דעת.
מותר, אפשר ואפילו צריך לבחון כל פעם מחדש את מערכות היחסים שבין אדם לסביבתו, את הקריירה, את מהלך החיים מול מה שאתה רוצה, צריך, יכול. ידיעת הזמניות של הקיום, העובדה שהזמן אוזל, מעוררת רבים לשינוי מסיבי של סדרי עדיפויות גם בכל הקשור לניהול כספים, שעות בילוי ופנאי, אורח אכילה ושמירה על הבריאות, וגם שינוי של ערכים הקשורים לחברות ולאהבה.
למשל, במשבר אמצע החיים אנו מבינים שמחצית מחיינו כבר חלפה. זה נשמע קלישאה אבל זה פשוט קורה, ועם חלוף השנים האדם יודע זאת ברמת הוודאות של מי שחווה זאת על בשרו. הזמן, וגם זו קלישאה, הוא האויב הגדול של כל אחד, ובו זמנית הוא שנותן לחיים את משמעותם. למה לנו להתאמץ ולעשות דברים כמו לגדל ילדים, להצליח בקריירה, לטפח את הבית? כל אלה הלא לוקחים לנו משאבים רבים, מונעים מאתנו שלווה, לפחות במישור המידי, מפריעים את מנוחתנו ואת השגרה שלנו. אנחנו עושים את כל אלה גם בגלל שלא ברור אם בעוד שנתיים או עשרים שנה נוכל לעשות זאת, בגלל מצב הבריאות ומצב התודעה, בגלל הזמן החולף והמגבלות שהגיל מטיל עלינו.
בגלל שהזמן חולף ואיתו אובדים הנעורים, עם הכוח, הבריאות והמרץ שהם טומנים בתוכם, עם התחושה שהכול פתוח ואפשרי – יש צורך לערוך מדי פעם ארגון מחודש – לקבוע סדרי עדיפויות, לארגן את הכוחות כדי שיספיקו גם לעתיד שהוא כבר פחות ודאי ובטוח. כדי שלא נביט על חיינו לאחור בגיל זיקנה ונאמר לעצמנו שבעצם רצינו חיים אחרים לגמרי. משברי הגיל, על כל הכאב הכרוך בהם, עשויים להציל אותנו בדיוק מהגורל הזה.
פגשתי הרבה פעמים באנשים בגיל שבעים ושמונים, אנשים שעברו כבר הרבה מאוד בחייהם. בשעת גילוי נפש, כשהם משתפים במחשבות וברגשות היותר כמוסים שלהם, אני שומעת תמיד מסר אחד שיש בו כדי להכמיר את הלב: "חבל שלא…". יש מי שמצטערים על שלא היו מספיק עם הילדים כשאלה היו קטנים, כל כך הרבה אנשים מבינים שזו הטעות הגדולה של חייהם, אבל כשההבנה הזו מגיעה בגיל זיקנה כבר אין, כמעט, אפשרות לתקן.
אחרים מצטערים על שלא נפרדו מבן זוג שלא אהב אותם, שאימלל אותם. על שנתנו לעצמם להיות קורבנות בשם ערך כלשהו, למשל שלמות המשפחה, בלי להבין שגם ילדיהם היו מעדיפים להפסיק את הסבל המשפחתי המתמשך הזה.
אחרים מצטערים על שלא היו להם די התנסויות מיניות, בגלל עכבות וערכים שלימים התגלו כלא רלוונטיים.
כל אחד והספור שלו, כל אחד והויתור שלו, ואני מאמינה שבמידה מסוימת זה גורלו של כל אדם, כי לא ניתן לממש את הכול, הויתור טמון בכל בחירה ובכל החלטה. אבל ניתן ואפשר לממש הרבה יותר ממה שרובנו מעיזים לחשוב, ומשברי גיל הם מהבחינה הזו הזדמנויות שאסור להחמיץ.
עד גיל מסוים, כל עוד הבריאות מאפשרת זאת, עדיין הכול פתוח וניתן לשינוי. אחר כך זה קשה יותר. משלב מסוים יש לנו כמעט רק את הקיים, את מה שבנינו והכנו. המסר הזה הוא אולי תמצית הרעיון של מעברים בחיינו. החיים הם כאן ועכשיו ובעתיד. מה שהיה כבר היה ואל לו להכתיב את המשך הדרך. וכדי לא להיות שבויים בעבר, על חלקיו המודעים והלא-מודעים, על מה שקורה לכל אחד ואחד כפרט ועל מה שקורה לנו כחלק מהחברה, צריך מודעות ונכונות לבחור באומץ. צריך לעבור את משברי הגיל מתוך תובנה ונכונות להסתכלות פנימה, לשינוי.
מבחינה סובייקטיבית, משברי הגיל יכולים להתבטא במגוון של דרכים וצורות. יש המפתחים הפרעה בשינה: הם מתקשים להירדם, או מתעוררים השכם בבוקר בתחושה של עוררות יתר. אחרים חשים עייפות מתמשכת, כרונית, שלא ניתן לשככה על-ידי שינה. אצל אחרים, מופיעות תופעות גופניות כמו התקפים הדומים להתקפי פאניקה – הזעה, דופק לב מהיר, תחושה כמו בזמן התקף לב.
יש החשים חוסר שקט, מתקשים להתרכז ולהתמסר, גם לעיסוקים שבימים כתיקונם הם מזוהים איתם ונהנים מהם. חוסר שקט יכול להתבטא בעבודה, בחיי המשפחה או בחיי החברה, והוא מעיד על חוויה של תסכול עמוק.
אצל אחרים המשבר יתבטא בתחושה של עצב, דכדוך, אפילו דיכאון. תחושה של אי-הנאה, לעיתים של סבל נפשי, או של ריקנות וחוסר משמעות.
השלב הראשון בהתמודדות עם משברי הגיל היא אבחנה נכונה שלהם. תכופות אנשים מתקשים להבין את מצבם הנפשי, או מפרשים אותו באופן שאינו תואם, למשל: כשחיקה בעבודה, ככעס כלפי הילדים, כאי שביעות רצון מהמצב הכלכלי או כבעיה בריאותית. אבחנה נכונה הכרחית כדי לעצור, לחשוב ולהתארגן מחדש.
מה שמאפשר שימוש נכון ופתרון, לפחות יחסי, של משבר, קשור לאמפטיה ולאינטרוספקציה, התבוננות פנימית. אדם צריך להיות מסוגל לאהוד את עצמו, לפרגן לעצמו, כדי לעשות שינוי. הוא גם חייב להיות מסוגל להתבונן פנימה, לעולמו הפנימי. לבדוק אותו בלי לפחד מהעושר והעומק של התכנים הנפשיים, הגלויים והלא-מודעים.
התפתחות הנפש עוברת דרך משברים אלה, צמתים אלה. הבנה מעמיקה יותר שלהם מאפשרת להפוך אותם למנוף של צמיחה. בכל שינוי יש גם סיכון – וגם סיכוי. רבים מהפונים לטיפול נפשי עושים זאת כדי לצלוח את משבר הגיל ולצמוח ממנו למקום טוב יותר. זה כמעט תמיד אפשרי.
