אנשים מגיעים לפסיכותרפיה בשלבים שונים של חייהם. לעיתים, זה קשור במישרין למשברים של מעגל החיים. צמתים חשובים כמו השחרור מהצבא והצורך לבחור קריירה ולהקים משפחה, משבר גיל הארבעים, משבר גיל החמישים, משבר סביב פרישה וסביב אובדן. במידה רבה, הכוח החזק ביותר הפועל עלינו הוא זה של הזמן. השוואה בין נערה בת עשרה לאישה בת חמישים היא בלתי אפשרית כמעט. הרגשות, המחשבות, התפיסה העצמית, מהות החיים כפי שנתפסים בגילאים השונים עוברים תהליך של התפתחות ושינוי מהותי.
אריק אריקסון, מהבולטים שבממשיכי מחקריו של פרויד אך מי שפנה לדרך שונה מאוד מהפסיכואנליזה הפרוידיאנית, מביא התייחסות מעניינת למעגל החיים דרך שמונה השלבים שהוא מציע לתיאור חיי אדם:
הוא ממשיג את השלב הראשוני, שלב הינקות, כזה העוסק באמון בסיסי. תינוק שצרכיו נענים על ידי סביבתו יפתח תחושה של אמון וביטחון. תינוק מוזנח, או דחוי ופגוע, יפתח חשדנות וקושי בקשר בינאישי.
בהמשך, בהתפתחות תקינה נרכשות תכונות של אוטונומיה ושליטה, לעומת בושה וספק. פעוט החש שהסביבה מכבדת ומקבלת את הצורך שלו בעצמאות, שליטה, ביטוי עצמי – יפתח תחושה של גאווה וביטחון. פעוט שחש ביקורת רבה על התנהגותו, מהותו, הישגיו – יחוש תלות, חוסר אונים וכניעה. תגובות ההורים ל”סרבנות” של גיל שנתיים ולתהליך של שליטה בצרכים, קריטיות לפתרון מוצלח של שלב זה. בילדות המוקדמת, עולה הצורך ביוזמה לעומת אשמה. הילד חוקר את סביבתו, הוא סקרן, אסרטיבי. זהו הגיל של ה”למה?”. סביבה שמעודדת חקירה תאפשר ביטוי ליוזמה. סביבה מגבילה, נוקשה מידי, מאוימת מהאסרטיביות, רואה בה תוקפנות – תיצור תחושות סירוס ואשמה.
בתקופת החביון, תקופת בית הספר היסודי, בולט המאבק בין פעלתנות וחריצות לעומת חוויה של נחיתות. התמודדות הילד עם העולם החברתי ועם דרישות המסגרת של בית הספר והסיוע של ההורים בהתמודדות הזו קריטיים לפתרון מוצלח של אתגרי שלב זה.
גיל ההתבגרות הצעיר מאופיין בהתגבשות של תחושת זהות – אישית, מינית ואינטלקטואלית – לעומת תחושה של בלבול זהות וחוסר יציבות.
הבגרות המוקדמת מאופיינת בצורך באינטימיות, ששיאה בזוגיות, לעומת תחושת של בידוד ובדידות. יצרנות מול קיפאון, תחושה של פוריות במובן של הבאת ילדים, תרומה מקצועית וחברתית, לעומת תחושה של אי מימוש – כל אלה אופייניים לגיל הבגרות.
השלב האחרון, מעת הפרישה ממעגל העבודה, הוא השלב של אינטגרציה מול ייאוש. תחושה של מימוש וסיפוק יאפשרו תהליך הזדקנות שיש בו חוויה של הנאה ובשלות, לעומת תחושה של החמצה ותסכול, חוויה של ייאוש, כשאדם מרגיש שלא מימש עצמו במהלך חייו.
השלבים בנויים זה על זה. הצלחה בשלב מוקדם מאפשרת לעבור את השלבים המאוחרים יותר בצורה קלה וטובה יותר. אבל בכל שלב יש גם אפשרות לתיקון, לשינוי. זיקנה שיש בה תחושה של כבוד והערכה עצמית, של הישגים ורווחה, שונה לחלוטין מזיקנה שהתחושה הדומיננטית בה היא של החמצה, תסכול וייאוש. במידה רבה הגישה הזו רואה באגו, בזהות והתפתחותה, את המפתח להבנת תהליכים נפשיים לאורך מעגל החיים.
גישה מעט שונה ומעניינת אף היא ניתן למצוא בספרה של וירג’יניה יורסט, “החיים – אבדות הכרחיות, ויתורים גורליים”. לפי יורסט, בתוך כל התקדמות יש גם ויתור. למשל, בחירת בן זוג טומנת בחובה ויתור על כל אותם בני זוג אחרים שהיו יכולים להיות. חלקם יפים יותר, עשירים, מעניינים ובהכרח – שונים. באופן דומה, כניסה למעגל ההורות טומנת בחובה ויתור על החופש של חיי הרווקות, בחירת מקצוע דורשת התמקצעות בתחום מסוים תוך ויתור על תחומים אחרים וכן הלאה.
ההתבגרות מחייבת הכרה באובדנים קשים, מצטברים, רבים. היופי של גיל חמישים אינו זה של גיל העשרים. הפוטנציאל של גיל שלושים אינו זה של גיל שישים. כל שלב כזה מכיל בתוכו אתגרים חדשים, מטלות חדשות, קשיים. בו זמנית, הוא גם משחרר ממטלות קודמות. כל הורה צעיר מכיר את הביטחון וההקלה עם לידת ילד שני או שלישי. כל אדם נשוי מכיר את המרחב שבאינטימיות וביחד, כשכבר אין צורך לעסוק בשיווק עצמי, בחיזור אינסופי, בהתמודדות עם הלבד.
לעומת זאת, כל שלב מקרב אותנו גם לזיקנה ולמוות, לאבדן האולטימטיבי, של האנשים היקרים שהצטרפו למעגל החיים בדרך ולבסוף – של העצמי.
קורה רבות שאנשים שעברו טיפול נפשי מוצלח חוזרים לתדלוק מחודש לאחר זמן, כשהם נדרשים להתמודד עם אתגר חדש, עם שלב חדש. במובן הזה, פסיכותרפיה היא תהליך שלעולם אינו מסתיים באופן מלא. החיים משתנים תדיר ואיתם הצרכים, הקשיים והשאיפות.
הנכונות להתמודד עם מעגל החיים מתוך עמדה של גמישות ושל כבוד היא קשה להשגה, בעיקר בחברה המערבית המקדשת את כל מה שהוא צעיר וחדש. עם זאת, מעגל החיים הוא נתון של הטבע וניתן להשתמש בו כמנוף לצמיחה ולגדילה, בכל שלב ובכל גיל.
אנסה להדגים את מהלך ההתפתחות מגיל העשרים ואילך. אתייחס תחילה לגורמים החברתיים והמקצועיים, כלומר למימדים ה”חיצוניים” יותר, ואחר כך למימדים הפנימיים והרגשיים המתלווים לתהליכים אלה. אבל ראשית, אפתח באזהרה ובהבהרה חשובה. הדברים שיובאו להלן הם בגדר הכללה גסה, שאין בה מקום להבדלים העמוקים והעדינים שבין אדם לרעהו ובין מצב למצב. במידה רבה אלה קלישאות, מעין קריקטורה של המין האנושי, שאינה מתאימה לאף אחד מאיתנו. הסכמה הזו מיועדת להמחיש את רעיון ההתפתחות בגיל הבוגר, כפי שאני מבינה אותו. אין בו כלל כדי לטעון לעדיפות מסוימת או לעמדה באשר לאופן הניהול של כל אדם את חייו.
בשנות העשרים המוקדמות, בישראל, האדם בדרך-כלל זה עתה השתחרר מהצבא או מהשירות הלאומי. הוא צריך למצוא את מקומו. להחליט מה ואיך ילמד, במה יעסוק, איפה יגור, עם מי, אם בכלל, יקים משפחה. אלה החלטות כבדות וקשות המביאות עמן תחושת בלבול ומבוכה. ניתן לברוח מהן קצת, למשל לנסוע לתקופה לטייל בעולם, תופעה ברוכה ונפוצה מאוד בארצנו, אבל הדילמות נוטות ללוות אותנו לכל מקום וקשה מאוד באמת לברוח מהן, אפילו בהודו, דרום אמריקה או ניו זילנד. רבים מהצעירים בימינו נוטים להמשיך את התקופה הזו, אפילו למספר שנים, אך לבסוף היא מסתיימת.
בגיל עשרים וחמש רוב האנשים נמצאים בראשית הקריירה שלהם, תכופות תוך כדי לימודים גבוהים. זו אמנם תקופה נפלאה, אבל רוב הסטודנטים לחוצים מהצורך להצליח בלימודים ולשרוד כלכלית. הם נדרשים, לראשונה בחייהם, לתפקד באופן עצמאי. כשאינם מצליחים בכך, כשנאלצים לבקש עזרה, הדימוי העצמי שלהם נפגע. קל להתגעגע לתקופת הלימודים אבל רוב בני הארבעים ומשהו לא באמת היו חוזרים לשם. קל לעשות האדרה של הגיל הזה – הרבה יותר קשה לעבור אותו.
בגיל שלושים המצב עוד הרבה יותר מסובך. מי שלא מצא עדיין זוגיות מתחיל להיות בלחץ. המושג של “רווק מזדקן”, לא כל שכן “רווקה זקנה”, מתחיל להלך אימים. במקביל, יש לבנות את הקריירה. בין אם אתה שכיר ובין אם אתה עצמאי, עליך להוכיח את עצמך. שמך עדיין אינו מוכר. הכול שביר, פגיע. כל טעות עלולה להיות גורלית. במקביל, בגיל הזה בדרך כלל נולדים הילדים. יש בזה אושר אין קץ, זה כנראה הדבר הטוב ביותר שקורה לאדם בחייו, אבל ההורות מביאה עימה גם לא פחות עומס ולחץ הנובעים מהאחריות שנופלת על האדם מרגע שמגיעים ילדיו. מאותו רגע, ולפחות עד גיל ארבעים ומשהו, ההורה כמעט לעולם לא יהיה יותר “מספר אחד”, מרכז ההשקעה ותשומת הלב: הילדים תמיד קודמים, וכשזה לא כך – זה עוד יותר גרוע, מעורר אשמה ומהווה בסיס די בטוח להרס החיים בהמשך.
בגיל שלושים וחמש העשייה כל כך רבה, סביב הילדים, הזוגיות והקריירה, עד שאין לאדם זמן לחשוב בכלל מיהו, מה הוא רוצה ולאן הוא הולך. הוא נסחף בים של התקדמות – או שמרגיש כמי שנפלט מן הזרם.
ואז מגיע גיל ארבעים. ואיתו המשבר הבלתי נמנע, שעוד אדבר בו רבות, זה של הבנת הזמניות של החיים. אבל אז, או בשנים שמיד לאחר מכן, לעיתים מגיע גם האור. ההישגים כבר ברי קיימא. הילדים כבר עסוקים בלמצוא את דרכם שלהם, להפוך לעצמאיים יותר, לבנות את עצמם. הם כמובן עדיין זקוקים להורים – אבל ממקום שונה. העבודה בדרך כלל מתנהלת כסדרה. אם לא מתרחש משבר פתאומי של פיטורין או כישלון – העניינים בתחום זה כבר לא דורשים אנרגיה במידה שבעבר.
בסביבות גיל הארבעים ומשהו כל אחד חייב לקבל החלטות חדשות. להסתכל על חייו באומץ, לעומק, ולבחור. האם היחסים שלי עם ילדיי נראים כפי שרציתי שייראו? האם אני נותן לילדיי את הכלים שיאפשרו להם לבחור בדרך חיים שתביא להם אושר? האם יש לי די אהבה בחיי, בתוך הזוגיות ומחוץ לה? האם אני מרוצה מחיי המין שלי? האם אני מצליח ומוערך די בעבודתי והאם מידת ההשקעה בה מתאימה לי? האם אני שומר על אורח חיים בריא? האם אני מבלה מספיק? השאלות האלה ורבות נוספות יקבעו במידה רבה את המשך הדרך. זהו הזמן ליטול אחריות ולשנות את הדורש תיקון, לחזק את הטוב הקיים, להשיג את הדברים ההכרחיים עבור תחושה של מימוש ואושר. תכופות, בגיל ארבעים וחמש לערך, אנשים בוחרים לערוך שינויים מהותיים בחייהם. גם בנושא זה ארחיב בהמשך.
בגיל חמישים האדם מתמודד בדרך כלל עם מימוש הבחירות הקודמות. זהו גיל קשה במיוחד שכן הוא במידה רבה מעין הזדמנות אחרונה לבחור בחיים המתאימים לאדם ולנטיותיו. מבחינת ההתפתחות הנפשית זהו גיל קריטי וצומת דרכים שהיא מחד הזדמנות בלתי חוזרת ומאידך פוטנציאלית צומת הרת אסון. מי שלא משכיל לעצור ולחשוב היטב ולעומק על חייו, על בחירותיו,על עתידו – ולא פחות חשוב – על הקשרים היקרים לו, על אהוביו, עלול למצוא עצמו תוך זמן קצר מול שוקת שבורה. למשל, זו הזדמנות כמעט אחרונה לזוגיות. מי שנמצא בתוך מערכת זוגית צריך לבדוק את מידת השקעתו בה, את מידת האהבה שהוא נותן ומקבל. זו אמירה פסיכולוגית אך ברובד אחר זו אמירה עסקית. בעסקה מתמשכת, לאורך זמן, לא ייתכן מצב שבו אחד רק נותן ושני רק לוקח. זה יכול להתאים למצב מסוים אך לא לטווח של החיים עצמם. גיל חמישים הוא הזדמנות חשובה לשנות במובן הזה.
בגיל חמישים וחמש האדם בדרך כלל נמצא בתקופה חדשה, סוערת, הכוללת צורך בארגון מחודש של נטיות, צרכים ואמצעים להשגת רווחה נפשית. בתנאים מיטביים, זהו הגיל שבו מגיע לעיצומו התהליך של השקעה בדור הצעיר באופן שיכין אותו להמשיך את הדרך בתוך מספר שנים. זה גם הגיל להתחיל להתכונן לפרישה.
בגיל שישים הפרישה כבר בפתח ואיתה ים של אתגרים חדשים. בגיל הזה יש מי שמשכיל לפתח עולמות חדשים של עניין ויש מי שמתחיל לפרוש מן המרוץ. בגיל הזה חלים בדרך כלל שינויים באיזון שיש לאדם בין ה-being וה-doing, בין ההשקעה בהווייה לבין ההשקעה בעשייה. המעבר לחיים שיש בהם מקום גם ליותר מההוויה ופחות מהעשייה, אם לא התרחש קודם לכן, הכרחי עכשיו. לצורך הפסיכולוגי המובן מאליו, זה המאפשר לחוש חדווה וסיפוק, נוסף כעת גם המימד הפיזי והמעשי. מי שממשיך להתרוצץ ללא הרף, לברוח מעצמו, עלול כעת להביא על עצמו מחלות ותשישות. כמובן שגם מי שבורח להימנעות מעשייה, לפסיביות, יביא על עצמו תוך זמן קצר קשיים פיזיים ונפשיים.
גיל שישים וחמש, גיל הפרישה, הוא בדרך כלל גיל משברי ומתלווה אליו תחילת ההתמודדות עם הזיקנה שבפתח. עם זאת, בשל תוחלת החיים כיום, זהו גיל שבו ניתן עדיין להנות מבריאות פיזית ומנטאלית מלאה. זה הגיל לקטוף את הפירות וללמוד ליהנות מההישגים, ומי שלא ממהר לעשות זאת עלול להחמיץ את ההזדמנות. זה הגיל ללמוד לחיות בשלום עם תהליכי ההזדקנות, להפיק מהם את המרב.
בגיל שבעים האדם בדרך כלל עדיין בשיא כוחו ומסוגל ליהנות ממה שטרח והכין במהלך חייו, אך לעיתים תכופות בגיל הזה מתחילה הירידה הבלתי נמנעת במצב הבריאותי והיא דורשת התמודדות נפשית שונה. לעיתים בגיל הזה נוספת התמודדות עם מחלה של בן או בת הזוג ואפילו, חלילה, עם אובדנו. אנשים בגיל הזה נאלצים לבחור פתרונות חלופיים, בדרך כלל שונים ממה שהיה קודם. זה לעיתים כרוך במעבר לבית מוגן או לבית אבות, פתרון שכיום מהווה אופציה מועדפת וטובה במיוחד, בעיקר כפתרון לבעיית הבדידות. אנו עדים כיום לפריחה של בתים כאלה שמספקים את מגוון הצרכים הייחודיים לגיל המבוגר. כמו בגן ובבית הספר ובחיים בכלל, יש שנקלטים היטב ומוצאים את מקומם, חוגגים, מתאהבים, חווים את כל מה שהחיים יכולים להציע – ויש המתעטפים ביגון, ממורמרים ובודדים. תכופות, הסיבות לכך טובות מאוד: אובדן בן זוג למשל, אובדן הבריאות, אכזבה מחברים או מילדים. אבל גם ילד שמתקשה להשתלב בבית הספר בוודאי סובל ואינו עושה זאת בכוונה רעה. לכל תופעה או התנהגות יש הסבר התואם לתפיסה הסובייקטיבית של המצב. אלא שבניגוד למה שקורה בילדות, אצל האדם הבוגר זו כמעט תמיד בחירה. בגיל שבעים ושמונים ותשעים – בדיוק כמו בגיל עשרים ושלושים.
יוצאים מכלל זה הם מצבים של מחלות זיקנה קשות שיש בהן אובדן שליטה על פונקציות תפקודיות ברמה של הגוף או של הנפש, ואז תפקידנו כחברה הוא לגייס את כל הכוחות כדי לעזור ולסייע, לאפשר לחולה את הקיום המכובד והטוב ביותר שיוכל לקבל. במידה רבה, מי שיכול וצריך לדאוג לנושא הזה, החל מרמת החוק וכלה ברמה המעשית של תמיכה, הם בני הארבעים ומעלה. הנורמות שאנחנו נקבע ביחסינו כיום להורינו נמצאות בקשר ישיר עם מה שנקבל אנו לכשנגיע לגיל זה.
לכל השלבים האלה, שמתארים את ההתפתחות לאורך מעגל החיים, יש מספר ניכר של חריגות ותהליכים נפשיים מקבילים:
למשל, יש מי שלא הקים משפחה,
יש מי שלא יצר זוגיות ויש מי שחי בזוגיות אך ללא ילדים,
יש מי שלא פיתח לעצמו קריירה, או איבד/ החליף אותה במהלך הדרך,
יש מי שעבר משבר ספציפי כמו מחלה, גירושין, פיטורין, הסתבכות כלכלית, אובדן של בן משפחה קרוב – כל המצבים הללו משנים מאוד את התהליך המוצע כאן ואנסה להתייחס אליהם ולהשלכות הייחודיות להם בהמשך.
לשלבי החיים השונים יש מקבילות נפשיות המלוות אותם, מושפעות מהם בה במידה שהן נותנות לאירועים את צבעם וצביונם. אנשים עוברים תהליכים נפשיים אינטנסיביים המשפיעים במידה רבה על מבנה אישיותם, על החוויה הסובייקטיבית שלהם ועל אופני ההתנהגות שלהם לאורך כל חייהם. למשל, כל אדם יכול להצביע על נקודות מפנה בחייו שבעקבותיהם הוא השתנה באופן קריטי. זה יכול להיות הזוגיות, לידת ילד, הצלחה או כשלון בעבודה, תאונה, שינוי במצב הבריאות וכן הלאה.
תהליך ההתפתחות האישית מתמשך לאורך כל חיי האדם אך אינו חד כיווני. משנה לשנה האדם צובר חוויות, התנסויות וידע. הוא צובר הצלחות וכישלונות. בעקבות כל אלה, עולמו עובר תהפוכות רבות. סדרי עדיפויות משתנים, השקעת האנרגיה והמשאבים יכולה לעבור שינויים קיצוניים. בדרך כלל קשה מאוד להכיר באדם בן הארבעים את הנער בן העשרים, ואדם בן שישים יתקשה להכיר בעצמו את מי שהיה בגיל ארבעים. מי שלא עובר את התהליכים האלו הוא אדם ש”נתקע”, שניתק עצמו מזרם החיים, וזה קורה בעיקר לנוכח משברים טראומטיים שהם מעבר ליכולת ההתמודדות של האדם, מצב הדורש לעיתים קרובות עזרה מקצועית.
ההתבגרות טומנת בחובה יותר גמישות ופתיחות למעבר בין העולמות האלה. האדם הוא כמו מן קלידוסקופ ענקי: הוא תמיד מורכב מאותם צורות וצבעים, אבל משתנה מרגע לרגע ומשנה לשנה בהרכב ובמהות, מעין תהליך אינסופי שאינו עוצר אלא במותנו. ההתפתחות הרגשית עוברת תהליכים, כמו למשל מתלות לעצמאות ושוב לתלות וחוזר חלילה, ומאינטימיות לייחודיות והסתגרות וכך שוב ושוב. כאילו יש לנו ערמת קלפים ואנו מערבבים אותה ומחלקים וכל אחד זוכה בקלפים אחרים לגמרי, שישתנו שוב בתור הבא. וצריך לזכור שתמיד יש עוד תור ושאנו השחקנים נקבע, בשום שכל ושום רגש, מה נעשה בקלפים שקיבלנו.
לפעמים מותר וצריך להיות חברותי ושמח ומוחצן ולפעמים להיות לבד וסגור ועצוב, הכול חלק ממה שהוא אנושי. וצריך לנצל את הידע על החיים כדי לדעת מתי איבדנו את השליטה, מעט או הרבה, ומה חשוב לנו, מי ואיך יגיש לנו עזרה. וצריך להכיר גם את הסביבה ולדעת מתי להתגייס ולעזור ומתי להניח, לא לנסות להשתלט, לא לכפות. ניסיוני מלמדני ששינוי אפשרי בכל גיל, שהכל פתוח, דינמי ומשתנה.
