האדם, מעצם טבעו, מחפש אחר מנגנונים של איזון וצדק. אנו נוטים לחשוב שדברים לא קורים סתם כך, באופן שרירותי. תפיסות אלו מעוגנות היטב בתרבות. בבסיס התפיסה הדתית עומד הרעיון של קשר ברור של שכר ועונש בין מעשי האדם לגורלו, בחייו ולאחר מותו. התפתחות המערכת המוסרית בנויה על הפנמת הקשר בין פעולה לתוצאה. ילד לומד שאם הוא יהיה טוב וצודק וישר – הוריו יאהבו אותו וחייו יהיו טובים יותר. התפתחות המוסר היא חלק הכרחי בתהליך התהוות האישיות הבריאה. החוקים של שכר ועונש הם מאבני היסוד של מבנה הנפש.
אבל ההזדקנות אינה פועלת לפי החוקים האלה. היא מגיעה אל כל-אחד מאתנו בכל-מקרה, ובהרבה מובנים היא נחווית כעונש לא הוגן. יש בתהליך ההזדקנות, בעצם מהותו, משום עוול. קשה מאוד להבין למה המראה הצעיר, הבריאות התקינה, הגמישות, מדוע כל אלה בהדרגה נלקחים מאתנו.
בהתחלה, אנחנו מנסים להפעיל כנגדה את הכללים המקובלים: למשל, להתחיל לחיות נכון יותר מבחינת בריאות, תזונה וספורט. לטווח הקצר זה קצת עוזר, נותן תחושת שליטה ומאט את תהליכי ההזדקנות – ואז כאילו שב הסדר על כנו – לא התנהגנו טוב ולכן הזדקנו, מעכשיו הכול ישתנה. אבל עד מהרה, בגיל שבין חמישים לשישים, גופנו חוזר לסורו ומאותת שאמנם עיכבנו, שיפרנו, אבל את מהלך הגיל לא עצרנו. בדומה להתמודדות עם מרבית מצבי האובדן והאבל, בשלב הזה הניסיונות להכחיש כבר מאחרינו, המשא ומתן הביא אותנו לנקודה שבה אנו נמצאים כעת ועתה יש להתעצב ולהשלים.
אבל כאן נכנסים לפעולה מנגנוני הפיצוי. כמו נשיקה של אמא או אבא שלא מפחיתה את כאב המכה ובכל זאת מקהה אותו, כמו חיוך של אהוב שאינו מפחית את הכישלון אך מאפשר לעבור אותו אחרת, כמו שכל אחד מאיתנו לומד לכל אורך חייו לנצל את מה שיש לו ולעקוף את מה שאין לו, כך אנחנו מפתחים דרכים חדשות להתמודד עם כאב ההזדקנות. במידה מסוימת, כל אחד מאתנו מנסה לשמור על איזון הצדק על-ידי שימוש במנגנוני פיצוי, מעין פרסי תנחומים. וכאן יש כר נרחב ליצירתיות ולגיוון. אחדים מאיתנו יפנו לרכישת בגדים ותכשיטים שיהיו במידת האפשר בולטים, מרהיבים ומחמיאים. אחרים ישקיעו במכונית ספורטיבית או ייצוגית, יש שינסו לפרסם את הצלחתם המקצועית או עושרם או את ילדיהם ונכדיהם הנפלאים, ויש שיעשו את כל הדברים האלה ביחד.
אחרים ילכו על פתרונות רדיקליים יותר: ישיגו מאהבת צעירה או יעברו ניתוח קוסמטי בולט במיוחד. יהיו שיתחילו פתאום לצייר אולי אפילו יציגו תערוכה. אחרים יתחילו לכתוב, אולי לספר את חייהם, אולי לשתף בידע שרכשו ואולי לשתף בנבכי דמיונם ועולם הפנטזיות שלהם. חלק מסוים מאיתנו יגלו את נטיותיהם המיניות המודחקות, אחרים יתחילו לתת ביטוי לסטיותיהם המורכבות, אלו שהודחקו כל השנים. יהיו שירכשו ג'יפ יקר, או למבורגיני. יהיו שיפרשו בשיאם ויהיו שיחלו לעבוד במרץ מחודש. בקיצור, כל אחד מפצה את עצמו כמיטב יכולתו וכיד דמיונו הטובה עליו. זהו תהליך מתגמל של שינוי שיש בו מן היצירתיות והמימוש העצמי ויש בו תעצומות נפש ויוזמה והעזה.
ובכל מקרה זה תהליך הכרחי, כי היפוכו הוא הויתור והייאוש, האויב של הגיל המבוגר. כמו שבכל ילד טמון הפוטנציאל למימוש ולאושר, כך גם בכל בוגר ובכל מבוגר. מה שמבדיל בין אנשים הוא האומץ לחפש, לדרוש, את האפשרות למיצוי החיים. להודות שמה שהתאים לך עד גיל ארבעים וחמישים אולי כבר לא מתאים לך יותר, ולאור החד-פעמיות של החיים, שהבנתה היא הישג של הגיל המבוגר, יש למהר ולשנות.
שימוש מושכל במנגנוני פיצוי הוא חלק מהותי ויעיל בהתמודדות עם מצבים שאין אנו יכולים לפתור ובמידה רבה מהווה אפשרות לרכך את הפגיעות, להמתיק את המר ולאזן את חוסר הצדק הבסיסי שבחיים.
במובן הזה, ככל שאדם מזדקן כך ראוי שיפרגן לעצמו יותר. לעיתים קרובות יש צורך לשתף בתחושות האלה את האנשים הקרובים לאדם, משפחתו הקרובה וחבריו, כדי לקבל גיבוי ותמיכה במסע הזה של שימור ושיקום העצמיות. לעיתים, יש צורך בסביבה שתראה את התהליך, על המצוקה הכרוכה בו, ותעודד לשינוי, בעיקר כשהאדם אינו מסוגל לראות זאת בעצמו. למשל, עם הפרישה מהעבודה יש צורך שבן הזוג או הילדים יעודדו להשקעה בעצמי, יתמכו בניסיונות של האדם למצוא את מקומו מחדש. סביבה שלא תפרגן לצורך הזה ולא תנסה באופן אקטיבי לעודד עלולה להביא את הפורש למצב של אומללות רבה.
אחת הסכנות הטמונות בהתבגרות ובהזדקנות מתבטאת בתהליך של צמצום יתר והשמת העצמי במרכז העולם. יש אנשים שעם ההזדקנות נהיים עסוקים כל כך בעצמם, בהרגלים הקטנים שלהם, בכאבים, במחלות, במה יאכלו היום, עד שאין להם עוד מקום לאף אחד. מקורו של התהליך באובדן החיוּת והעניין בסביבה. דפוס כזה מזיק מאוד לאדם עצמו שכן הוא יוצר אבדן פרופורציות והסתכלות מאוד נוקשה וסכמטית על החיים. הוא עלול להביא למעגל סגור וצר מאוד שסופו – או לעיתים תחילתו – בדיכאון. אנשים הסובלים מדיכאון בדרך כלל עסוקים מאוד בעצמם ואי אבחון וטיפול בזמן יכול להביא לדפוס כזה, בה במידה שדפוס כזה יכול לכשעצמו להוות סיבה, או זרז, לדיכאון.
באותה המידה, דפוס כזה פוגע בסביבה. להיות בן להורה כזה הוא משימה תובענית, מתישה, ולעיתים הופכת לבלתי אפשרית. גם הילד האוהב והמסור ביותר יתקשה לקבל תהליך כזה בשלווה ובקבלה.
לעיתים, התהליך הזה הוא בלתי נמנע. למשל, אדם הסובל מכאבים חזקים יתקשה מאוד לגלות עניין בסביבה, הוא יזדקק לכל האנרגיה הנפשית שלו כדי להתמודד עם מצוקתו. כל מי שחלה בשפעת, או שסבל מכאבי שיניים או גב, מבין את המצב הזה. בזמן כאב כל המערכות הפיזיות והנפשיות מגויסות להתמודדות עם הכאב. אבל כשמדובר במצב כרוני יותר, הצורך להבין ולקבל כבר לא תמיד משרת היטב, הן את האדם הסובל והן את סביבתו.
לעיתים קרובות, עיסוק יתר בעצמי אצל אנשים מבוגרים מבטא תסמין למצוקה אחרת, אולי של דיכאון וחרדה, אולי של בדידות, אולי של מחלה המתפתחת ועדיין לא אובחנה. אין בגיל לכשעצמו כדי להסביר את התופעה, למרות שכיחותה, והכרחי לכן לקחת אחריות, לבדוק ולטפל.
היצירתיות שבאדם, הכוחות של החיים והחיוּת, מאפשרים לנו למצוא פיצוי על מה שאבד. כוחות ההרס העצמי והמוות פועלים כדי למנוע את התהליך הזה. זהו מאבק שמלווה כל אדם לכל אורך חייו. הסכנה להתייאש ולוותר אורבת תמיד, ועם הגיל, בשל תהליכי האובדן המתרבים ובשל העייפות המצטברת, היא הולכת וגדלה. לעיתים, מי מאיתנו מגלה סימנים של אובדן הדרך וייאוש. אנו, כחברה וכחברים, מחויבים לעצור ולהגיש עזרה. כשצריך, יש לערב עובד סוציאלי, פסיכיאטר או פסיכולוג. זו המהות של היחד האנושי והביטוי העמוק ביותר של אהבה, משפחתיות, של היותנו חלק מחברה.
לקריאה נוספת: זיקנה.
