מיניות מעסיקה את כולנו. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, הומוסקסואלים והטרוסקסואלים, חילוניים ודתיים. הכוונה במיניות אינה רק לסקס עצמו אלא למכלול החוויות הקשורות לחושניות, סיפוק, מציאת חן ו”כיבוש” הזולת. זו אולי אמירה גורפת, אך היא ככל הנראה נכונה. פרויד היה הראשון שהכיר בחשיבותה של המיניות כבסיס לתחושת הרווחה הנפשית וכמה שנמצא במהות של הרבה מהפעילות האנושית. לפי פרויד, המין והתוקפנות הם שני הכוחות המניעים את האדם, הם המאפשרים לו לשרוד ולהתרבות.
בתוך כל אחד מאתנו קיימים שני הכוחות המרכזיים של היקום, הארוס והטנאטוס, החיים והמוות. הכוח של החיים מתייחס למיניות במובן הרחב שלה, זה של חיוּת ופריון. הכוח של המוות מתייחס ליכולת לשרוד אך גם לתוקפנות ולהרס. החברה אינה יכולה לאפשר לפרט ביטוי ישיר ומלא של הדחפים הבסיסיים. ביטוי ישיר של תוקפנות יגרום לחברה להשמיד את עצמה תוך זמן קצר. זו תהיה חברה שבה האלים יותר מנצח ושולט, מנצל את החלש לצרכיו. באופן דומה, חברה שבה אין הגבלות על סקס גם היא תכלה תוך זמן קצר. בחברה כזו יהיה ניצול של מי שחלש יותר, פיזית או אחרת, כדוגמת נשים וילדים. כמו כן בחברה כזו ייפגע מוסד המשפחה, כלומר לא יהיה מי שיגדל את הדור הבא. תפקיד החברה הוא להגן על הילדים כדי להמשיך את קיומה ולכן החברה מעודדת קיום יחסי מין בעיקר במסגרת של זוגיות קבועה.
כדי לשמור על איזון בין עולם היצר לעולם המציאות בביטוי הדחפים המיניים, לרשות האדם עומדים מנגנוני הגנה נפשיים. מטרתם של מנגנונים אלה היא לעשות את הצרכים המיניים למותאמים יותר לסביבה, למסתגלים יותר. חלק מהצרכים הבסיסיים מודחק ומוכחש, כך שהאדם אינו מודע לקיומם. חלק אחר עובר תהליך של התאמה לתרבות, עידון של הדחף הבסיסי: כשאנו מנסים להיראות יפים, מושכים ואטרקטיביים, אנו לא עושים זאת באופן ישיר כדי להשיג יותר סקס. אבל בדרכים שונות, זה תמיד נמצא ברקע. כל אחד מאתנו מנסה להראות מושך כמידת יכולתו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא. אחדים מפגינים את מיניותם באמצעות גוף חטוב, אחרים מפגינים שכל חד, עושר או אישיות כובשת. בכל המקרים, האדם הבריא בנפשו פועל על מנת לעורר אהבה, למצוא חן, להיות אטרקטיבי. בסופו של דבר, זה תמיד קשור מאוד לסקס.
באופן דומה, כל אחד מכיר את החוויה של עיסוק במין תוך כדי עשיית פעילויות שונות לחלוטין. למשל אדם יכול לתפקד בעבודה בריכוז ובמסירות אך תוך כדי כך, ברקע, הוא ער לקיומו של “ערוץ מיוחד” במוחו העסוק גם במיניות, בפלרטוט, בחיפוש אחר רמזים לסקס.
היכולת ליהנות מיחסי מין היא חלק הכרחי מהחוויה של רווחה נפשית, אולם אנשים נבדלים מאוד זה מזה באשר למה נחשב עבורם מהנה ומספק. הבדלים אלו מתייחסים לכל המימדים של המיניות. ראשית, אובייקט המשיכה או האהבה: יש הנמשכים לבני המין השני ויש הנמשכים לבני מינם, יש המעדיפים צעירים ויש המעדיפים מבוגרים, יש שהמשיכה המינית נקבעת על ידי אפיונים כמו צורה חיצונית, ריח וכדומה ויש הנמשכים לבני זוג על פי מידת אהבתם לאישיותו.
באופן דומה, מושג היופי גם הוא שונה בקיצוניות מאדם לאדם. למרות ניסיונות מרובים מאוד, עדיין לא ניתן להגדיר את מהות המשיכה הבין אישית. יש המייחסים אותה לנורמות חברתיות, יש המתייחסים לריח ויש המאמינים שמודל היופי האישי נקבע בילדות על פי דמיון, או שוני, מההורים. כך, בדרך כלל אין הסכמה בין אנשים באשר למי נחשב מושך מבחינה מינית ויש מגוון רחב מאוד של העדפות וצרכים, בניגוד לנורמות שמנסים להכתיב אנשי האופנה.
אנשים נבדלים מאוד גם באינטנסיביות של הצורך שלהם במין: יש הזקוקים למין על בסיס כמעט יומיומי ויש שחשים מסופקים ומאושרים גם ממגע מיני מדי מספר שבועות. יש החושבים על מין באופן ישיר ותכוף ויש שנמנעים מכך. גם כאן, המיתוסים רבים והמציאות בפועל מאוד רבגונית.
הגורם השלישי הוא האמצעים להשגת הסיפוק המיני. גם כאן אין כמעט גבול לצרכים האנושיים: יש המסתפקים במגע מיני קלאסי, “מיסיונרי”, הגבר מעל לאישה. אחרים זקוקים לתנוחות או אביזרים לגיוון ושיפור יכולתם לחוות אורגזמה. לעומתם, יש הזקוקים לפעילויות מורכבות העולות על כל דמיון.
נושא התפקוד ביחסי מין גם הוא תחום שמעסיק את כולנו. בכל שלב של יחסי המין, החל מהגירוי ועד לחוויית האורגזמה והפורקן, תיתכנה הפרעות. כל הפרעה כזו מלווה בחרדה. כמו כל תופעה אחרת בבריאות הנפש, הסיבות לקשיים יכולות להיות פסיכולוגיות, ביולוגיות או חברתיות.
יחסי מין יכולים לבטא שיא של אינטימיות, אהבה וקשר. הם יכולים להיות שיא של ריגוש, הרפתקה, מימוש פנטזיות. חוויה של יצר ושל יצירתיות, לאו דווקא במסגרת של קשר מוכר. יחסי מין שאין בהם כפייה, שנעשים מתוך רצון חופשי, הם תמיד גורם מעשיר וחשוב.
עם זאת, לעיתים הופכים יחסי המין למבחן, לזירה להתכתשויות ומריבות, למקום שבו הכוח, האקטיבי או הפסיבי, שולט. במצבים כאלה האדם טרוד יותר בלהוכיח את גבריותו, או את נשיותה, להשתמש במין כאמצעי שליטה כמו בביטוי של “לא לתת”, ואז החדווה והמימוש הופכים בהדרגה לסוג של סיוט. לא אחת אפשר למצוא בבסיס תהליכים כאלה קשיים רגשיים וזוגיים, אך גם חרדות סביב התפקוד המיני.
היחס למין משתנה לאורך מעגל החיים. פרוורסיות מתמתנות, מתחלפות באחרות, מאבדות את כוח המשיכה שלהן. התפקוד המיני, כמו גם הצורך המיני, משתנים לאורך מצבים ותקופות.
כמו כן, חלק מהתסמינים חולפים מעליהם עם החלפת בני זוג. כמובן, לעיתים הם מתחלפים בתסמינים חדשים, אך לעיתים החלפת בן זוג היא פתרון מעולה. מפגש עם זולת מעלה בנו רגשות ודחפים ייחודיים. כך למשל, גבר מסוים עשוי לתפקד היטב מינית, אפילו למצוא בעצמו חדוות מין גבוהה במיוחד עם אישה מסוימת- ולפתח הפרעה בתפקוד המיני עם אחרת (שפחות מושכת אותו, שמזכירה לו את הילדה שפגעה בו בתיכון, שמגעה או הריח שלה “מכבים” אותו…). אישה יכולה להיות פתיינית, משוחררת ודומיננטית עם גבר אחד, ומעוכבת, קרה או זועמת עם גבר אחר.
יש מקום למין בלי רגש, ויש גם מקום לרגש (זוגיות טובה) בלי מין.
חברות מסורתיות ודתיות מביאות תכופות לתחלואה בנושאי המין. הן יוצרות עכבות, אשמה, ותכופות צורך להכחשה של טבע העצמי וכתוצאה מכך לניכור עצמי או למצוקה נפשית קשה. למשל, הומוסקסואלים דתיים עלולים לסבול יותר משנאה עצמית, בדידות ובושה. מאידך, גם חברה ליברלית מאוד עלולה לעיתים להביא למצב ההפוך, כלומר לפריצות מינית, שימוש מוגזם במיניות, שקיעה בהוללות והדוניזם שפוגעים עם הזמן ביכולת ליהנות ממין. במצב זה האמונה היא שהיות בתול או בתולה היא קללה שיש להיפטר ממנה, שרק “חנונים” נמנעים מיחסי מין מרובים וכן הלאה.
כלומר, עדיין רחוקה הדרך והחברה מתקשה לאפשר לכל אדם את האיזון המתאים לו, את דרכו שלו.
כיום, הטיפול בתחומים אלה מעורר התפעלות ביעילותו. סקסולוגים, רופאים למחלות מין, פסיכולוגים המתמחים בנושא, יכולים להמליץ על ההתערבות הנדרשת. גם כאן, האבחון הוא השלב הקריטי: ההבחנה בין טיפול תרופתי, התנהגותי או רגשי, תקבע במידה רבה את קצב ועומק ההחלמה.
הסבל שהפרעה בתחום המיני יוצר הוא עמוק וכבד, ובימינו בדרך כלל מיותר. ניתן להתייעץ בנושאים אלה גם באופן אנונימי.
