הספרות הפסיכולוגית המקצועית שמה דגש רב על שנות הילדות הראשונות ועל השלכותיהן. מניסיוני, הדגשה יתרה זו נוטה לצמצם, לעשות רדוקציה של האנושי: החיים הם מידי מורכבים ורבגוניים כדי שיהיה ניתן להסבירם באופן מספק כשמרבית ההשפעה המכרעת ניתנת לגיל הפעוט. לרגע איני כופרת בחשיבותו: תינוק שאין רואים אותו, אין מקשיבים לצרכיו, לא נותנים לו את האהבה והרגש, המגע והקשר שהוא זקוק להם כאוויר לנשימה, נפגע באופן קריטי. תינוק שגדל כשהוא מוזנח פיזית או רגשית, ניזוק – לעיתים באופן בלתי הפיך. פעוט שמתעללים בו, שנוטשים אותו, הוא קורבן של החברה ויש לעשות הכל כדי לעזור לו.
מעבר לכך, בגיל הזה, שהוא לא ורבלי, שעדיין הוא חסר את הכלים להתמודד עם קשיים דרך בקשת עזרה וחיפוש אחר פתרונות רחבים, האדם פגיע יותר. טיפוח בילדות מלווה את האדם כבסיס וכאפשרות במהלך כל חייו.
אבל, זו רק תחילתו של הסיפור. כל אחד מאיתנו מכיר אנשים שגדלו בתנאים מחרידים, בין אם היו שם הורים ובין אם לא, ובכל זאת הפכו לאנשים מאושרים ומסופקים. מאידך, הרבה מהאנשים שחוו ילדות יחסית תקינה פיתחו הפרעות אישיותיות מסיביות לאורך החיים. הרבה ילדים שמתארים עצמם כאומללים השכילו לבנות את עצמם ואילו אחרים “נתקעו” ואיבדו את היכולת לאושר, שקעו בדיכאון – בין אם קליני ובין אם פשוט קיומי.
פגשתי גם באנשים שהיו מעוכבים, אומללים ולא מסופקים עד גיל חמישים או שישים, ואז לפתע “מצאו את עצמם” והחלו לפרוח. יש שזה קורה להם דרך קשר חדש, יש שדרך מפגש עם דת או כת, ויש שמתוך עצמם. לא פחות מזה, אני רואה אנשים שהיו מחויבים, מסופקים, אוהבים, ולאט לאט הם הופכים מרירים ומאבדים את היכולת לחיים מלאים. אין לדעתי אפשרות להבין את כל המכלול הזה ללא הרחבת טווח ההסתכלות של הפסיכולוגיה הקלינית הרבה מעבר לבסיס הראשוני של הילדות.
אני מאמינה שהגורמים המשפיעים ביותר על התהליכים האלה, מעבר כאמור לשנות הילדות והקשר הראשוני עם ההורים, קשורים למספר עולמות. הם קשורים כמובן לגנטיקה, גורם המוכר לכולנו, והם קשורים מאוד לאופי הקשרים המשמעותיים הקרובים שנוצרים במהלך החיים, ואני מתכוונת במיוחד לקשר זוגי, לקשר עם הילדים ולקשר עם חברי נפש. בו בזמן הם קשורים לתהליכים של מיצוב מקצועי ומידת ההערכה שאדם זוכה לה מסביבתו. תארים, כסף, עמדת כוח, יכולים שלא להוסיף דבר, ויכולים להוסיף המון. הם קשורים לבריאות הגופנית ולקשר של אדם עם גופו ועם מיניותו. הם קשורים לחברה שאדם משתייך אליה ולרוח המוראלית המנשבת בחברה הזו. יש חברות הדואגות לחבריהן ומשדרות אופטימיות ורווחה ויש חברות המושכות כל פרט בהן לכיוון של ייאוש, פסימיות וויתור. זה קשור כמובן לאירועי חיים מרכזיים, כמו נישואין והורות או חלילה אובדן של אלה. גורם לא פחות מרכזי והרבה פחות מוכר בספרות המקצועית הוא הנושא של מזל, מקרה, גורל. הרבה מאוד מנסיבות חיינו קשור לגורם הזה, ואי לכך יש ללמוד להתמודד גם איתו.
לעומת זאת, התהליך הנפשי-רגשי-פנימי שכל אחד עובר, מלווה את התהליכים האלה ובמידה רבה מעניק להם את משמעותם. יש המתפתחים לכיוון של רווחה ומרחב ויש שלכיוון של הצטמצמות וויתור. משתנה קריטי זה נותן לחיים במידה רבה את צבעם, והוא בשליטה, גם אם לא תמיד מודעת, של כל אחד ואחת. זהו חקר הסובייקטיביות, פסיכולוגיה המכוונת להבנת המשמעות האישית של כל אחד ואחת.
אנחנו בו זמנית אנשים ייחודיים, עם היסטוריה אישית שהיא שונה לחלוטין מאדם לאדם, עם מבנה נפשי שהוא חד פעמי ופרטי – וגם חלק מתרבות ומחברה, מאותו עולם של משאלות וצרכים, הישגים וקשיים. והבו-זמניות הזו של האירועים הנפשיים היא מחד מבלבלת ומאידך מקלה.
לדוגמה, רבים עסוקים במצבם הבריאותי והגופני. בתוך אלה, ניתן הצביע על קבוצות התמודדות אופייניות. למשל, יש את אלה שנוטים להתנפל על המשימה של שמירת הכושר הגופני בכל מרצם ומאודם, ויש כאלה שעושים כל מאמץ להדחיק ולהכחיש את הנושא הזה. יש שמפתחים גאווה רבה סביבו, משקיעים באביזרים, מספרים לכל מי שעובר לידם כמה הצליחו לרוץ היום, אחרים מעדיפים את הפרטיות והצנעה, הולכים רק בלילה, לבושים בבגדים המרושלים ביותר שהצליחו למצוא, כאילו בדרך אגב, בלי לשים לב. יש שהופכים את הזנחת הנושא לדגל: “אני לא מוטרד מזה”. המתאם בין אמירות כאלה למידת העיסוק של האדם בבריאותו כשהוא בינו לבין עצמו הוא כמעט תמיד מקרי.
הטיפול בנפש, כמו הטיפול בגוף, גם הוא שונה מאוד מאדם לרעהו. רבים מאוד מסתירים את היותם בטיפול נפשי, לעיתים בגלל הסטיגמה שפעם היתה נחלת כל מי שפנה לטיפול, ולעיתים בגלל הצורך בפרטיות. אחרים מספרים על כך ללא הרף, גאים בעצמם, פתוחים ובעלי יכולת או צורך לשתף. יש שנמנעים מלשתף בכלל ויש שממתיקים על כך סוד עם חברי הנפש הקרובים ביותר.
גם הסיבות לפנייה לטיפול משתנות מאוד מאדם לאדם. ראשית, יש את אלה שמפתחים חרדות. אלה יכולים להיות אנשים מצליחים במיוחד במדדים הסוציו-אקונומיים, אנשים שאפתנים שהגיעו להישגים מרשימים, והחרדות נופלות עליהם כאילו משמיים. אלה מגיעים לקליניקה בשארית כוחותיהם, במצב משברי עמוק, ולומדים לדבר. נכון, כל אחד מהם מיוחד ושונה, אבל כה רב המשותף להם.
חלק מהמשברים קשורים לנושאים של דימוי הגוף. בגיל הצעיר אלה תכופות תחושות נחיתות, הפרעות אכילה והפרעות במיניות. בגיל המבוגר יותר הם קשורים לבלבול הזהות המתלווה לשינוי ההופעה החיצונית. מי שרגיל להרגיש שמיניותו הולכת לפניו, פותחת לו דלתות, מהווה חלק ניכר מהכריזמה שלו – ירגיש אבוד ומבולבל ללא התכונה הזו. אנשים נקלעים למשבר כשאין להם אמצעים אחרים להשיג את תשומת הלב ואת האהבה שהם זקוקים לה. והתחושה הזו של “להיפלט מהזרם” היא קשה מנשוא ועלולה להביא למצבי דיכאון קשים. שוב, ככל שזה דומה ברמה החברתית הרחבה, הסוציולוגית, כך זה גם שונה מאדם לאדם. לעיתים זה נשען על מסר הורי, למשל מסר של פיתוי, לעיתים זה נשען על עולם פנטזיות, לעיתים על חוויות של מיניות בגיל הצעיר וכן הלאה. הסיפור האישי משתנה בקיצוניות מאדם לאדם, אך הוא תמיד במסגרת החברתית הרחבה המקובלת, גם אם האדם מרגיש הכי חריג, מוזר ויוצא דופן. כמאמר סאליבן: אין שום תופעה אנושית שהיא באמת זרה לנו.
ההתמודדות עם סודות גם היא מהווה סיבה מרכזית לפניה לטיפול. רבים מאיתנו נושאים עמם סודות כאלה או אחרים, והיכולת להשתחרר מהם היא בעלת אפקט מרפא. רבים מאלה שהצליחו להדחיק את הסודות בגיל העשרים יחליטו לטפל בהם, להשתחרר מהם, בגיל של אמצע החיים.
רבים טוענים שהנושא של סודות אינו מוכר להם, שאצלם זה לא כך, שזו המצאה של פסיכולוגים. ככל שעוברות השנים ואני צוברת ניסיון ובטחון כך אני מעזה להציע לאותם אנשים להתבונן שוב. הסודות לעיתים קרובות נמצאים שם בפנים. זה יכול להיות אירועים מגיל הילדות והתבגרות: התעללות בחיות, אוננות הדדית, מציצנות, צפייה ביחסי מין של ההורים, איומים או מכות בין אחים, הרס על רקע של קנאה, גניבות, תשוקות מיניות אסורות. אין כמעט מי שפטור מזה – משום שהתופעות האלה הן במהות הקיום האנושי. מי שלא עשה, היה קורבן. נדיר לפגוש אדם שגדל בתוך בועה, מנותק ומוגן מכל הדברים האלה.
חלק זוכרים אותם – וחלק לא. אצל אחדים הזיכרון חי וברור, אצל אחרים הוא מעומעם ומעורפל. יש שזוכרים אותם לתקופות מסוימות, לרגעים – ויש שזוכרים אותם כל הזמן. אבל הדברים האלה כמעט תמיד נמצאים שם. תהליכי החיברות, כל אותם כוחות שהחברה והמשפחה מפעילים כדי שנתאים את עצמנו לסביבה, פועלים בדרך של בושה, לעג, אשמה וגינוי, כדי שנדחיק את הסודות האלה עמוק מאוד בפנים.
באותו האופן, ההתמודדות עם מעגלי החיים, מחלות והמוות – גם היא חלק הכרחי ובלתי נמנע עבור כל אחד ואחת מאיתנו, גם אם התמזל מזלנו ואנו מגיעים לגיל השישים בבריאות טובה ובכושר טוב. חלק מלהיות שייך למין האנושי משמעו להתמודד עם הנושאים האלה, בין אם נכיר בכך ובין אם לא.
השימוש בהגנות של השלכה, הדחקה והכחשה יכול להיות גורם מסייע מאוד בשמירה על איכות החיים. הגנות טובות הן חלק הכרחי מהיכולת להיות מאושר. אובדן הגנות עלול להוביל לאומללות, שכן ברור שבכל רגע הכול יכול להשתבש ואין די בטחון בחיים. מי שחשוף לידע הזה באופן מלא עלול לצאת מדעתו, בדרך זו או אחרת.
אבל כמו שאובדן היכולת להשתמש בהגנות יביא להפרעות נפשיות קשות של דיכאון וחרדה ואפילו שיגעון, כך שימוש מופרז ומיותר בהן יביא לאותה התוצאה בדיוק. למשל, מי שמדחיק ומכחיש את הנושא של בגידת הגוף לא יידע לטפל בו כפי שצריך ולהעריך נכון את צורכי גופו. מצב כזה עלול להסתיים אפילו במוות. הכחשת הבריאות והמצב הגופני מסכנת באופן ישיר את היכולת להתמודד עם מצבי לחץ ועם שינויים. זה כולל אנשים שמתים מהתקפי לב בזמן פעילות גופנית מואצת שפשוט אינה תואמת לגילם, או נפטרים ממחלות שכיום ניתן בהחלט לטפל בהן אך שלא אובחנו בזמן מתוך שלחולה לא היה די אומץ לבדוק מה עומד מאחורי התסמינים שהוא פיתח. כל מי שנמנע מלהגיע לרופא בגיל שלנו, לפחות אחת לשנה או שנתיים, חשוד כנגוע בהפרעה הזו. המפגשים ההולכים ונהיים תכופים עם רופאים הם חלק הכרחי מהגיל, בין אם נרצה בכך ובין אם לא.
באותה המידה, מי שהולך לרופא לעיתים תכופות, שמרגיש כל רגע כאילו זה עתה אירע לו התקף לב או שמצא גידול, זאת למרות שבדיקות מקיפות לא העלו כל ממצא, הרי שהוא לוקה בכישלון ההגנות, כלומר הוא נמצא במצב חרדה. באופן דומה, אי שימוש במנגנוני השלכה עלול להביא אדם להאשים עצמו בכל מה שקורה, ואז יהיה מדוכא רוב הזמן. מאידך, הוא יכול להרגיש שהוא אף פעם לא אשם – כולם אשמים מלבדו. כולנו מכירים אנשים כאלה ובדרך כלל קשה מאוד לחבב אותם. מי שמשליך יותר מדי, שהאחריות מבחינתו היא תמיד בחוץ: עשו לו, לקחו לו, אין לו מזל וכדומה – סופו להישאר ערירי ועקר רגשית. מי שלא משליך מספיק, אינו מסוגל לאהוב את עצמו ואז גם אף אחד לא יכול לאהוב אותו.
במילים אחרות, שם המשחק הוא איזון. בין הפרטי והכללי, בין הגנות להתמודדות, בין האישי והחברתי. והאיזון הזה בהכרח מופר לנוכח תהליכי הגיל והמשברים שהוא מזמן לנו.
במובנים רבים, למטפל תפקיד אימהי: האם מתמסרת לתינוקה כל כולה אך בו זמנית היא חייבת לשמור גם על עצמה, עבור התינוק ועבורה, עבורם כיחידה זוגית. אם שטובעת בתוך צורכי תינוקה היא, בסופו של דבר, אם מתוסכלת, אם שתתקשה לשרוד. זו דרמה לפעמים לא פחות טראומטית וקשה מזו של אם שמזניחה את תינוקה ונשארת עסוקה בעצמה ובצרכיה. תפקיד האם הוא לגדל את ילדה תוך רגישות לצרכיו ולאופיו הייחודי. בו זמנית, תפקידה ללמד, להורות ולנסות לעזור לילד למצוא את הדרך הנכונה לו.
היכולת לאזן בין צרכים שונים, לחיות עם ניגודים ועם סתירות תוך כדי שמירה על נאמנות לעמדה של חשיבה ובדיקה עצמית – זהו הבסיס לחיים שיש בהם התפתחות וגדילה. הנאמנות הזו היא עמדה פנימית, כוללנית. היא יכולה להתבטא בעקרונות מסוימים, כמו למשל מחויבות למשפחה, לחברים, לארץ – ובו זמנית נאמנות גם לעקרונות נוספים, כמו חופש ויצירתיות. הסתירה בין הנאמנויות האלה היא בסיס הקונפליקט והקושי הנפשי ובו זמנית היא שמאפשרת צמיחה ורווחה נפשית. טיפול נפשי לא יכול לפתור את הסתירות האלה, אך הוא יכול ליצור את האפשרות לראות אותם גם בהיבטים נוספים, רחבים יותר, מאפשרי חופש בחירה.
