בקשר, כמעט תמיד מתנהל גם סוג של משחק, או מאבק, כוחות. המאבק הוא לעיתים סמוי ולעיתים גלוי, לעיתים מרומז ולעיתים בוטה. יש תקופות הרמוניות יותר בהן נראה שלא כך, שאפשר להתמסר ולהאמין ולהיות "עד הסוף", אבל, לאורך זמן, המשחק שב תמיד. משחק כוחות עוסק בשאלה של מי רוצה יותר: מי זקוק למי, מי שולט, דומיננטי. הוא עוסק בשאלה של מי יותר חשוב למי. להפסיד במשחק הזה, בקשר משמעותי וחשוב, זה נורא – מוחק, משפיל, מועיד את האוהב למצב של חולשה. בקצה הרצף, האוהב מדי יהיה למזוכיסט. סוג של מזוכיזם, של פגיעה עצמית – לא בהכרח יקשרו אותו והוא יהפוך לעבד, אבל הוא מאבד משהו משמעותי מהיות עצמאי ובן חורין.
להיות בצד ה"מנצח" במשחק הכוחות בדרך כלל נעים יותר לטווח הקצר, אבל לא פחות הרסני לטווח הארוך: ראשית, כי מאוד בודד למעלה בצמרת. כולנו זקוקים גם להדדיות ושוויון, גם למקום שאפשר "לשים בו את הראש", לנוח, לקבל תמיכה ועזרה. אם ניצחנו יותר מדי, נשארנו לבד. בנוסף, ניצחון על אהוב כרוך, בדרך כלל, בתחושות אשמה. קשה לנו להרגיש רעים, חזקים, שולטים. רובנו, או לפחות מי שלא נפגע מאוד, מעדיפים לחוש עצמנו כאוהבים, טובים ומיטיבים.
המשחק הזה, משחק הכוחות, יכול להיות נעים וזורם, מאתגר ומהנה. הוא מאפשר לחוש את גבולות העצמיות שלנו. כל אחד מאיתנו אוהב להרגיש את הכוח והעוצמה הגלומים בו, את המבט המעריץ, משתוקק של אהוב. כל אחד מאיתנו גם אוהב להרגיש את המקומות בהם רואים אותו ומטפלים בו, מה שמזכיר את החוויה האולטימטיבית, זו של היות בזרועות הורה רך ואוהב, או מגן ושומר. בפרט בתחום המיניות, היכולת להיות נכנע ומסור לעונג של האהוב, והתחושה של לשלוט באהוב, להרגיש את כניעתו לך, הוא חוויה מעוררת ומרגשת. אלא שמעטים האנשים שמסוגלים, לאורך זמן, לראות בכך מקור של משחק ויצירתיות. לעיתים מאוד קרובות, בעיקר בתוך זוגיות לסוגיה, המשחק הופך למציאות, לסוג של מלחמה שיש בה מפסידים ומנצחים, מלחמה שיכולה להפוך רצינית מאוד. והמלחמה הזו היא אחד האויבים הגדולים של האהבה. היא יוצרת צלקות, היא מכאיבה, היא בונה קירות בין האוהבים שלעיתים כבר קשה מאוד, בהמשך, לנפץ.
זוגות רבים מגיעים למשברים קשים על רקע מאבק הכוחות הזה. כשמכאיבים לנו לאורך זמן אנחנו מתקשים לאהוב. אצל אחדים זה הופך לצורך בנקמה ואצל אחרים זה הופך לצורך להימלט. זה יכול להקפיא את הזוגיות, את האהבה, בתוך מתח של קרב, זה יכול להוליך לפרידה, וזה יכול להפוך למסכת של מריבות ומאבקים בלתי פוסקים, מתישים, הרסניים. Fight, Flight, Fright (מאבק, בריחה, בהלה) – אותה שלישייה מוכרת וידועה המתארת כיצד יצורים חיים מתמודדים עם מצבי דחק, פועלת גם במצב הזה.
יש הטוענים שיש קשר בין נטייה לכוחניות לסוג מסוים של גבריות. שזו תכונה מולדת בבסיסה שאולי הטסטוסטרון, ההורמון הגברי, הוא שקובע אותה. זה לא שנשים פחות נוטות למאבקי כוח, אך הסגנון בדרך כלל, כנראה על רקע אבולוציוני, פחות מכוון למצבים של שחור ולבן, ניצחון או תבוסה. ייתכן שנטייה מועצמת למאבקי כוח בתוך קשר מקורה בתכונה מולדת שפוגשת בסביבה שמתקשה להכיל אותה. ילד צריך שילמדו אותו מה לעשות עם המצבים האלה, של כעס ותסכול בתוך קשר. הורים שלא מסוגלים לשאת את התסכול והכעס וההרסנות של ילדם יתקשו לעזור לילד ללמוד לתעל, לעדן, לשמור על תפקוד מאורגן גם בתוך מצב רגשי סוער וקשה. הורים רבים נכשלים במקום הזה, מתקשים בתהליך של הקניית מיומנויות רגשיות בכל הקשור בהתמודדות עם רגשות קשים.
באופן אידיאלי, כשלילד קשה צריך להיות שם עבורו, להכיל את הקושי, ולהחזירו אל הילד כשהוא כבר מעובד וניתן לעיכול. למשל, כשילד מקנא באחיו, צריך להבין אותו, לתת אישור לתחושותיו, לחוויה שלו, אבל אז לנסות לעזור לילד בבניית הגשר אל שאר הרגשות, אל האהבה והצורך בקירבה. ככל שהכעס של הילד נוגע יותר בהורה עצמו, כך המשימה הזו קשה יותר. מאוד קשה להכיל ולעבד רגשות שליליים המופנים אלינו. ובתוך תהליך גידול ילדים זהו מוטיב יומיומי, החל מהצורך להעיר את הילד בבוקר ולא לאפשר לו לקום רק לפי רצונו שלו, וכלה בכמעט כל אינטראקציה אחרת.
הסיפור של מאבק הכוחות מגיע לשיאו בגילאי ביה"ס היסודי והתיכון. כאן, המלחמה על מקום, שליטה ומעמד הופכת למקור בלתי נלאה למאבקים קשים. כל אחד מהילדים נאלץ למצוא את מקומו, מי כמנהיג, "מלך", מי כמוביל בתחום כלשהו (הצלחות בלימודים, בספורט וכדומה), מי כמנהיג חברתי. אחרים מוצאים מקום יחסי כלשהו, למשל דרך השתייכות לתת קבוצה מסוימת (הפריקים, החנונים…) ועוד אחרים מוצאים את מקומם בשוליים, שם בדרך כלל קשה מאוד להיות, וזו אחת הסיבות שחלק מהאנשים צוברים כעס, אפילו זעם, על "המין האנושי", מה שיביא להתפתחות מגוון של פסיכופתולוגיות בעתיד.
בהמשך, בחיים הבוגרים, בתוך התהליך של בניית קשרים – חברויות, זוגיות, יחסי עבודה, כל הדפוס הזה עתיד להשתחזר. עם ההתפתחות הנפשית והרגשית יש שילמדו "לשחק את המשחק", ליהנות מהמרחב שבתוך המצב הזה, בעוד שאחרים עלולים להתקשות להשתחרר מעכבות, מצוקות וצרכים ויישארו משועבדים למלחמה הזו.
ומאחר שמשחק הכוחות הוא כמעט בלתי נמנע, עדיף להכיר בו ככזה, ללמוד אותו, את חוקיו ואת המהלכים האפשריים בכל שלב ועם כל שותף. נעים יותר להתכחש להיבט הזה שבתוך קשר, הן להגדרה של משחק והן להגדרה של כוח. נעים יותר לדבר על אהבה והדדיות והרמוניה אינסופית. אך ניסיון מצטבר מלמד שדווקא הנכונות להביט במורכבות הזו עשויה לרכך, אולי אף למנוע את ההרס העתידי, עת מכלול חלקי העצמי יבואו לידי ביטוי בתוך קשר של שניים.
אנסה להמחיש את מורכבות הנושא באמצעות דוגמאות:
נועם הכיר את אשתו לעתיד בהיותו חייל. אשתו, יונית, הייתה קצינה בבסיס בו שירת. הוא התאהב בה מיד, הוקסם מהכריזמה שלה, ממגוון כישוריה, מיכולותיה המגוונות והיצירתיות שאפיינה אותה. היא מבחינתה נהנתה מאוד, כנראה, מתשומת הלב והאהבה שנועם הרעיף עליה, נהנתה מהערצתו ומכיסופיו אליה ונענתה בשמחה לחיזוריו. די מהר הלך והתגבש ביניהם דפוס מגובש היטב: נועם היה "שר הפנים", אחראי לכל המתרחש בבית, מסדר את החיים שמאחרי הקלעים. הוא זה שפרנס, הוא זה שדאג לילדים, עשה הכול כדי שיונית תתפתח כאומנית בתחום בו בחרה לעסוק.
דרכה של אומנות שהיא דורשת הרבה השקעה ובזמנים לא צפויים. המוזה שורה על האומן כפי רצונה שלה, כך שדי מהר נועם היה אחראי על כל היומיומי וה"פשוט יותר" ואילו יונית פיתחה לה עולם משל עצמה בו יכלה ליצור ולבטא את עצמה בלי להיות מוטרדת מדי מ"הדרישות הקטנות וחסרות החשיבות של החיים הרגילים", כמו ארוחות לילדים, דאגה לניקיונם וחינוכם וגידולם. בהדרגה נוצר מצב בו נועם איבד את היכולת לפעול מתוך עצמו ונהיה כולו מסור לטיפול ביונית, בלאפשר לה לבטא עצמה, תוך שהוא עסוק השכם והערב בכל מה שנובע מחלוקת התפקידים הזו.
כשנועם הגיע לטיפול, הבנו שלמעשה אף פעם לא בנה לעצמו חיים. בתוך תהליך הטיפול מה שעזר לנועם להתעשת ולהציל את עצמו, את זוגיותו ומשפחתו, הייתה ההבנה שבאופן פרדוכסלי דווקא הרצון ליטול אחריות למען יונית מבטא בעצם נטייה פסיבית מאוד, נטייה לכניעה ולביטול עצמי, שעונה על הצרכים העמוקים ביותר שלו. הטיפול עסק בניסיונות לשקם את הנטייה האקטיבית שבנועם, ללמד אותו לקחת מחדש אחריות על חייו.
דפוס דומה קיים בהתייחסות של אחדים מאיתנו למיניות. לעיתים קשה מאוד להיות היוזם בכל הקשור ליחסי מין, אולי בעיקר לנשים, מפאת טבען והביולוגיה שלהן ואולי בשל חינוך בתרבויות מסוימות, מסורתיות למשל, המעודדות את האישה לא ליזום, לא לבטא באופן גלוי צרכים מיניים, לא להיות אקטיבית במיטה. במקביל, גברים רבים, וממגוון סיבות, גם כאלה שהם אקטיביים מאוד בחיים בכלל, נהיים פסיביים וילדותיים בתחום של יחסי המין.
עם זאת, הדרך לחיי מין מלאים וטובים עוברת בהכרח דרך המשחק המתמשך בין הקטבים האקטיביים והפסיביים של שני בני הזוג. ויתור על אחד מהקטבים האלה לא מאפשר לשמור על יצירתיות בעולם המיני ועלול להוביל לתסכול מתמשך. כשמאבקי כוחות מנהלים את חיי המין, כמעט תמיד זה רק עניין של זמן – ה"פיצוץ" הוא בלתי נמנע.
אלה דוגמאות בלבד. בפועל, בתוך כל קשר ובכל נקודת זמן אנו יכולים לעצור ולהתבונן ולראות עד כמה אנו שולטים או נשלטים, אקטיביים או פסיביים, תוקפניים או קורבנות. זו המהות של קשר: אנו רוצים בזולת ונותנים לו מקום בתוכנו. מכאן, הוא מסכן אותנו כי אנו זקוקים לו. הוא הכי טוב והכי רע שקורה לנו, בה בעת. מכאן מתחיל ה"משחק". אם לא נזהר, נהפוך לקורבנות. אם לא נזהר, נזיק ונהרוס את אהובנו, נאבד אותם או נרגיש אשמה. הביטוי "משחק" מקומם רבים, שכן לעיתים קרובות אנו עוסקים במה שנוגע לציפור הנפש, לדיני נפשות.
ועם זאת, זהו סוג של משחק, במובן הרחב ביותר של המושג הזה. לא ניתן למנוע את המצב הזה כי הוא במהות האהבה. אתה אוהב – אתה זקוק – אתה פגיע. כשאנו פגיעים, אנו תוקפים, או בורחים, או קופאים. כך נוצרנו, כך נבראנו, אין כאן בחירה. הבחירה נתונה באשר לאיך להתנהל מול המצב הזה.
החיים אינם פשוטים והמורכבויות פועלות בין אם נכיר בהן ובין אם לא. מכאן שהרעיון להכיר בעובדת ה"משחק" נובע מהבנה של הרצינות הרבה, של העומק והעוצמה שהתנהלות בקשרים בינאישיים טומנת בחובה.
טיפול נפשי טוב מכוון לעזור לאדם לרכוש כלים ל"משחק" הזה. לעיתים קרובות לא למדנו זאת בגיל צעיר, ממגוון רחב של סיבות. לעיתים אף נראה שלא ניתן ללמוד את המשחק בגיל צעיר, יש צורך במידה של בשלות רגשית וקוגניטיבית כדי להבין את המורכבות הדיאלקטית של האהבה, של הקשר.
מאידך, מרגע שאנו לומדים לעשות זאת, רוכשים את המיומנות של זיהוי ובחירה, היכולת שלנו לפתח חיי רגש וקשר עשירים משתפרת לעין ערוך.
כך, כפי שאנו מאזנים את מצבנו הכלכלי, את הדיאטה שלנו, את משך השקעתנו בעבודה מול פנאי, כך עלינו לאזן גם את הקשרים שלנו עם האהובים עלינו – לראות האם לא הפרזנו בדרישות, בריכוז בעצמי, בביטוי כעס, באקטיביות. לראות אם לא הפרזנו בוויתור ובביטול עצמי בפני הזולת, בקבלת אגרסיה המופנית כלפינו, בפסיביות.
המצבים האלה שזורים בחיינו כמעט בכל רגע נתון וכמעט בכל סוג של קשר, חברתי, הורי, מקצועי, זוגי. לאחר תקופת מה, כשאנו מתרגלים לחשוב באופן הזה, הזמן והאנרגיה הנדרשים כדי לנתח ולהבין, לפעול לאיזון, הולך ומצטמצם – ואילו הרווח, טווח האפשרויות הנפתחות בפנינו, הולך וגדל.
