חוויית ההתאהבות היא מרגשת ומלהיבה עד מאוד. אנחנו מרגישים שמצאנו את "היחיד", את הנפש התאומה שלנו, את זו שמשלימה אותנו, זו שיש בה את כל מה שחסר ורצינו, ושביחד אפשר הכל. אנחנו מרגישים שקורה לנו משהו חד פעמי, ראשוני, כזה שעוד לא חווינו, מיוחד ויוצא דופן. התחושה היא של "לנצח, לתמיד, לעולם". אנו חשים שאף פעם לא נרצה להיפרד. זו חוויה מקסימה ומטלטלת שמלווה אותנו, אם הכל תקין, מדי פעם בפעם – מלידה ועד מוות, ויש בה את מיטב החיוניות והחדווה.
התאהבות מלווה בדרך ככל במצב תודעתי שבמהלכו אנו לא באמת רואים את האהוב אלא את ההשלכות שלנו עליו. חלק בלתי נפרד מחוויה זו היא הציפייה, הצורך, לדעת שזה לנצח ולתמיד. המחשבה על פרידה ,בשלב הזה, היא בלתי נסבלת – כמו לקרוע חלק מעצמך. זאת, משום שהחלק המושלך על האהוב הוא אכן חלק מעצמך. זה לא באמת הוא, האחר – זה אתה, הפנטזיה שלך. במילים אחרות, מידת המובחנות של האובייקט, מושא האהבה, משתנה מאדם לאדם. יש שהתאהבותם עיוורת לגמרי ויש ששומרים על מודעות חלקית.
בהמשך, עלינו להתפכח במידה זו או אחרת, וזה תהליך שיש בו גם מידה של עצב ואבל על הפנטזיה שאבדה. זה יכול להתרחש בכל זמן ומכל סיבה שהיא, לפעמים אחרי שעות, לפעמים אחרי שנים. למשל, כל התאהבות מעוררת ציפיות ותקווה שהיא תימשך לתמיד, תלווה אותנו לאורך חיינו. בתוך מצב ההתאהבות קשה מאוד לשאת את ידיעת האכזבה שעלולה להגיע בהמשך. לרגעים, אנו יודעים שזה לא נכון, שזה מצב זמני, אך כוח החיים מאפשר לקום כל פעם מחדש, כעוף החול, להתאהב שוב, לאהוב ולחיות ולהתמסר ולהרגיש את הנגיעה בשחקים, לשכוח את התהום שפעורה מתחת.
עוצמת ההתאהבות משתנה מפעם לפעם על פי המצב הרגשי שלך בעת המפגש, ובהתאם לתכונות מושא ההתאהבות ומידת התאמתם לצרכייך ומשאלותייך. בכל מקרה, נדרש גם הרבה מאוד מזל, להתעורר אחר כך אל האדם הנכון.
הטרגדיה של ההתאהבות, ושל הרומן היא ההצלחה, המימוש – והזמן. אין רומן מתמשך, אי אפשר לשמור את העוצמות הרגשיות האלה לאורך זמן, כמו שלא ניתן לגלות ולכסות באותה העת, אי אפשר להתאוות למה שכבר השגת. למעשה מדובר בפרדוכס: ההתאהבות היא טעם החיים ובהעדרה העולם לעתים נשאר דל, אפור, לא מספק. ההתאהבות היא פנטזיה ובה בעת היא ממשות, היא במהותה מקור האנרגיה המיטבי שלנו. עם זאת מימושה הוא ראשית קיצה. המימוש אינו יכול לאפשר לשמור על רמת היופי, הריגוש וההתעלות שבהתאהבות, בפנטזיה. במידה מסוימת, לאהוב באמת זה להימנע מלממש, ובה בעת אי המימוש יש בו אכזריות וכאב.
לא כולם יכולים להתאהב. עבור אנשים רבים קיים קושי רגשי, אולי אף נכות רגשית, שמונעת אפשרות זו. יש צורך להבין את מהותו ושורשיו של קושי זה. לא רק בגלל ההחמצה של חוויה מרגשת ומעשירה אלא גם ובעיקר מאחר וקשה ליצור קשר משמעותי, אוהב וארוך טווח, בלי השלב ההתחלתי הזה. אמנם יש מערכות יחסים משמעותיות וטובות שלא מתחילות בהתאהבות, אך נראה שלעתים יהיה בהם משהו קצת חסר, לא שלם.
יש סיבות רבות לחוסר היכולת להתאהב: לעיתים, אדם אינו מסוגל להתאהב על רקע של אישיות כפייתית, מחפשת שלמות, הרואה את הפרטים ומחמיצה את העיקר. אישיות כזו, שלכולנו יש רכיבים ממנה אך לאו דווקא בחוסר איזון מצמית, היא תולדה של חרדה. חרדה מפני היסחפות או אובדן שליטה. פחד להתמסר, לתת את עצמך לגמרי. זה יכול לנבוע מחוויות קשות בעבר, מה שאנו מכנים בספרות "לב שבור". זה יכול לנבוע גם מאובדנים ראשוניים, קשים מנשוא. אצל אחרים, חוסר היכולת להתאהב מקורו בדומיננטיות של רגשות קשים כמו כעס, או קנאה ושנאה. רגשות אלה, כשמציפים, אינם מאפשרים התאהבות, התמסרות טוטאלית לריגוש מהסוג הזה, אפילו חלקית, אפילו לזמן מה.
מי שכן מתאהב, או מי שבכל זאת רוצה ליצור קשר מתמשך שיש בו אהבה וזוגיות, צריך להתמודד בהמשך עם סוגיה נוספת. המעבר משלב ההתאהבות לאהבה היציבה, זו שרואה את הזולת כפי שהוא, על כל מימדיו, קשייו, יכולותיו.
נדיר למצוא אהבת אמת, כזו שאכן נשארת לתמיד. זה קיים, יש אהבות ממושכות וברות קיימא, שיש בהן עומק של רגש ובה בעת עוצמות של התרגשות והתעלות. אבל המשכיות המצב הזה בתוך קשר יציב לעולם אינה מובטחת. גם קשרים ארוכי טווח ומבוססים מאוד יכולים, פתאום או בהדרגה, להשתבש. בוודאי כשמדובר בקשר רומנטי, אך אפילו קשרים בין הורים לילדים, ואפילו חברויות שנוצרו בתנאים הכי קשים, תחת אש, או בגילאי ההתבגרות בעת שהזהות מבשילה, אינם מובטחים. אהבה שואפת לביטחון ובה בעת ביטחון ואהבה כמעט שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
יתרה מזאת, אהבה ממושכת לעיתים אינה אלא ביטוי לתלות, לאו דווקא ליכולת באמת לאהוב. לעיתים אנו משליכים, משקיעים באהוב, חלקים כל כך מסיביים של עצמנו עד שאיננו יכולים עוד להיפרד, הוא נהיה חלק אינטגראלי מעצמנו, וכך אין למעשה קיום עצמאי מלא, לא לנו ולא לו.
ובאותם מקרים בהם נשמרת אהבת אמת ממושכת, עדיין הסכנות אורבות מכל עבר. ראשית, תיתכן פרידה מאולצת. למשל בשל מחלה או מוות. שנית, משום שיתכן מצב בו אחד מבני הזוג יתפתח לכיוון של נפרדות בעוד השני יישאר במקום הסימביוטי, הזוגי יותר. ושלישית, כי החיים דינאמיים כל כך, משתנים תדיר, ומי שלא מוכן לזרום עם השינויים האלה צפוי להיתקע, לסבול ולהישאר בודד ואומלל.
ובכל זאת, יש אהבות אמת ארוכות טווח. אלה מתרחשות בתנאים מסוימים: למשל, כשיש יכולת לתת לאהוּב מרחב שבו יוכל לגדול ולהתפתח כאוות נפשו. כשיש יכולת להתמודד עם רגשות הקנאה והתסכול שבהכרח מתעוררים, ובכל זאת להמשיך לאהוב. כשאפשר, חלקית, לפעמים, לשים את טובת האהוב לפני זו שלנו, לפרגן לו מימוש מלא של צרכיו. לשמור על איזון. לפעמים אני, לפעמים אתה. בכלל, איזון הוא שם המשחק. לא מדי נפרד ולא מדי נטמע, איזון בין מרחק וקרבה, בין אני ואתה.
מכאן, הפנטזיה של "לתמיד", יכולה להתממש – אבל רק אם נשקיע בה את כל הרגש והחשיבה האפשריים, ונתמודד עם הקשיים שבדרך. בדיעבד, ההשקעה הזו בהחלט משתלמת. בדרך, לא רבים מצליחים לזכור זאת, לדעת שהמטרה דורשת לעיתים להיות גמיש בבחירת האמצעים להשגתה.
דוגמה:
טלי מגיעה לטיפול בשל רצון עז וקושי לממש זוגיות. באחת הפגישות היא מספרת לי: "הוא נראה כל כך מושך, מרתק, את רוצה לגעת בו, להכיר, להיכנס לו לעיניים, לנשמה, להכניסו אל תוך הגוף שלך, לדעת אותו. את נמשכת, חושקת, מתאווה. את רומזת, ולא יודעת אם הוא רוצה, אם הוא רואה, אם הוא שם, אולי בכלל הוא בסרט אחר לגמרי, אולי כלל אינו רואה אותך, אולי את אינך ולא כלום עבורו.
מתנהל משא ומתן. מי רוצה, מה רוצה, מה אפשר, מה ניתן. אני מוצאת עצמי חושבת רק עליו, רק על איך לכבוש, מנסה לפרש רמיזות, למה הוא יצא מהחדר בדיוק כשקמתי לשירותים? למה הוא חייך כשאמר שלום? האם התכוון, האם הוא רוצה, אולי רק משחק? זה לרגע מהנה אחר כך מענה, לפרקים גם וגם.
אבל אני כבר יודעת את ההמשך. הסרט היפה והרומנטי יסתיים ואז יבוא השלב של "אחרי". לעיתים ה"אחרי" הוא די מיד, למשל אחרי הלילה הראשון, או אחרי הריב הראשון. לפעמים, מתהווה קשר יציב ועמוק שנראה עם פוטנציאל מבטיח. אבל תמיד, באיזשהו שלב, מגיעה ההתפכחות. מה שהיה כל כך מושך נראה פתאום אחר לגמרי. אפור יותר, שמן יותר, קהה יותר. החיוך השובבי, השרמנטי, מתגלה כנטייה לנבזיות, להשפלה של חלשים. הנטייה לקום ולהיעלם מתגלה כחוסר יכולת להתמודד רגשית, להימצא רגשית, פחדנות".
טלי מגיעה לטיפול אחרי הרבה, יותר מדי, התנסויות כאלה. כואב לראותה מותשת כל כך, עצובה. טלי מתקשה להתפכח. זהו המעבר שאנו הפסיכולוגים מכנים מעבר מאידאליזציה לקשר. אידאליזציה במהותה כרוכה בסוג של עיוות מציאות. היא כרוכה בהאדרה, העצמה, ייפוי. לעתים מעורבת בזה תשוקה מינית, שאין כמותה לעוור. לעתים מעורבת הכמיהה לקשר. בכל מקרה, ההתפכחות היא חלק מתהליך טבעי והכרחי.
ההתפכחות כל כך כואבת משום שאנו מתקשים מאוד לשמור על יחס קרוב, בתוך ההתאהבות, עם האמת, עם המציאות. המציאות מעצם טיבה כואבת מידי. אי אפשר להיות לחלוטין מציאותי ובה בעת לחלוטין מאוהב (באחר, בחיים, בכלל). ההתפכחות פירושה להכיר באמת, לדעת. במידה מסוימת יש בה אלמנט של מזל, של גורל. את יכולה להתעורר ולראות שהגבר לצידך אינו הנסיך שחשבת שהוא, שהוא למשל לעיתים בז ומשפיל ולעיתים בורח, אבל שבכל זאת יש מולך גבר שאת אוהבת ויכולה לאהוב. שהוא אמיתי וכן, שהוא נותן מעצמו, שהוא נבון ויצירתי. הפלקט, הקיר הלבן אליו השלכת את תקוותייך, תשוקתך, רוקם עור וגידים ונהייה לאדם מורכב עם תכונות רבות ומגוונות, חלקן קבועות וחלקן משתנות על פי המצב והגיל והאינטראקציה אתך.
אומנות האהבה היא היכולת להתפכח ולא להתפכח בו בזמן. ללמוד לראות, לצפות, לדעת, אבל גם להשאיר מספיק מרחב כדי לאהוב. כי ברגע ההתפכחות עולה כעס ותסכול ואלה נוטים לדחוף אותנו למצבי קיצון, לראייה של שחור ולבן. אנו עלולים לשקוע כל כך באכזבה ובתסכול עד ששוב איננו רואים מי עומד מולנו.
טלי אינה לבדה בהתמודדות עם הבעיה הזו. אני פוגשת בנושא הזה רבות, בקליניקה ומחוצה לה. אני רואה אנשים מתקשרים ומקווים ומתפעלים ונרגעים ומתאכזבים או לומדים לאהוב או נשארים לבד. ריקוד ממושך, קשה מאוד, סוחט רגשית, עם עליות ומורדות, עם תהומות של ייאוש. מבחוץ, כמעט תמיד, זה הרבה יותר מובן. מה שנחווה כאסון, כבלתי ניתן להכלה בתוך הקשר, יכול להחוות מבחוץ כמינורי. זה לא סוף העולם לגלות שהאהוב החדש קמצן, למשל. שלאהובה יש קשר סימביוטי עם אימא שלה.
מאידך, גם התסריט המקביל אפשרי: מה שנחווה מבפנים, מתוך הקשר, כתקין או נסבל, עלול להיתפס מבחוץ, בעיניים של אדם שלישי, כעילה לפרידה. למשל, הוא קמצן, ברמה שלא מאפשרת לו לראותך מאושרת, לא מאפשרת לו לתת. היא סימביוטית, במובן של חוסר יכולת לראות אותך, לבנות איתך קשר ממשי.
הפרספקטיבה היא חלק הכרחי כדי להבין ולדעת, כדי לשפוט נכונה, אך היא מאוד קשה להשגה. לעיתים קרובות תפקיד האנשים המשמעותיים סביבנו הוא לשקף, לומר. מניסיוני, יש מקרים בהם גם הפסיכולוג צריך לצאת מהעמדה המאפשרת, הניטרלית, ולשקף, לומר ולהזהיר. פסיכולוג צריך להיות גם בן אדם, גם חבר מספיק, כדי לפעמים לחוות דעה, להסתכן ולבטא משהו חשוב וחיוני. העמדה הזו שנויה במחלוקת מקצועית אך מניסיוני לעיתים היא הכרחית.
המטופל יכול לבחור אם להשתמש בדעה הזו. כמובן, יתכן שהפסיכולוג (או משיא עצה אחר) טועה. לפעמים, לעיתים קרובות אפילו, מה שנחווה "מבפנים", מתוך קשר – יותר נכון ואמיתי.
מה שיכול לעזור בהתמודדות עם הנושא הזה היא הידיעה. אפשר וצריך לדעת שכך מתנהלים יחסים בין אנשים, שהכול זורם, משתנה. שאפילו אחרי שנים רבות ביחד בן הזוג ממשיך להיחוות כאחר, לפעמים כאיום ולפעמים כנפלא, לפעמים אפילו כבינוני. לעיתים כמו הדבר הכי טוב שקרה, כמו חבר אמיתי, ולפעמים כמו זה שבגללו הפסדת דבר כזה או אחר. שאפשר לקחת נשימה, או מרחב, כדי לשפוט נכונה, כדי שההתפכחות תהיה מיטיבה ובונה.
