אשנב לנפש בדידות וקשר מעגלי חיים

להרגיש מיותר

לעיתים, התבוננות פנימית תביא אותנו למסקנה שפיתחנו תלות מופרזת בחיזוקים מהסביבה ועלינו לחזק את עצמיותנו ונפרדותנו. לעיתים אחרות, ייתכן שנגיע למסקנה שאנו לא די משמעותיים לסביבה שלנו, אולי כי באמת אנו לא תורמים לה מספיק, עסוקים מדי בעצמנו.

כל אחד זקוק להרגשה שרוצים בו וצריכים אותו. החל מהתינוק, שחייב לקבל את התחושות האלה מסביבתו, בעיקר מהוריו, כדי להרגיש אהוב ורצוי ועל-ידי כך לבנות דימוי עצמי חיובי. וכלה בזקן שזקוק להרגיש שעדיין רוצים בו, בחברתו, בעצותיו, בנוכחות שלו. ההרגשה שאתה מיותר, לא צריכים אותך, מעוררת תחושה של היות דחוי ונטוש. התחושה הזו, בכל גיל, יכולה להביא למצב של דיכאון וייאוש קשים ביותר.

התחושה הזו משנה פניה לאורך מעגל החיים. בדרך כלל בגיל שמתחיל מהבגרות המוקדמת ועד ארבעים-חמישים, האדם כל כך עסוק בבניית עצמו, המשפחה שלו, הקריירה שלו, עד שהנושא הזה פחות רלוונטי, לעיתים אף אינו מגיע לתודעה. להיפך, בתוך הלחצים של גידול ילדים קטנים, בפרט תוך כדי קריירה, כל אחד מתגעגע, לעיתים נואשות, להיות קצת מיותר, פנוי לעצמו.

עם זאת, מי שמסלול חייו שונה מהדפוס הבנלי (והנדיר, למעשה…!) של לימודים, עבודה, חתונה, ילדים – בין אם מתוך בחירה או מתוך הכרח, מתמודד עם הסוגיה הזו וחייב להיזהר מהיותה פתח למדרון חלקלק. רווקות מאוחרת, גירושין, קושי לבסס קריירה, פיטורין או אבטלה – מעמתים אותנו עם חוויית המיותרות. במצבים נפשיים ורגשיים מסויימים תחושה זו עלולה ליצור משבר ובהמשך להידרדר לכדי דיכאון ואובדן תחושת המשמעות לחיים.

 

בתקופת אמצע החיים, הלחצים של הגיל הצעיר בכל מקרה פוחתים והדברים מתחילים להשתנות. הילדים בדרך כלל כבר גדולים יותר, פחות זקוקים לנוכחות ההורית על בסיס יומיומי. גם בעבודה בדרך כלל מתחילה מעין רווחה, כמובן באופן שונה מאדם לאדם, אבל בדרך כלל זה הגיל להיות פחות נשאב, נבלע על ידי הקריירה, ויותר פנוי. האינטנסיביות של חברויות גם היא בדרך כלל משתנה, גם משום שהן ודאיות יותר ופחות זקוקות לתדלוק יומיומי, וגם בגלל השלמה מסוימת עם האפשרות של ארעיותן. בה בעת, מרכזיותן גוברת בהיותן המקור המרכזי לתחושת שייכות, לחוויה שצריכים ורוצים אותנו.

ככל שמתקרב גיל הפנסיה התחושות האלה הולכות ומחריפות. זה הזמן להתחיל לבנות את הלבד, את האינטימיות שבזוגיות, ובעיקר – את היכולת להיפרד מהצורך הכפייתי להיות נצרך. מי שמנסה להתמודד על ידי השקעת העצמי בפעילות יתרה, מעין תגובת היפוך, ימצא עצמו תוך זמן די קצר במקום די מתסכל. התהליך של מציאת מרכז המשמעות וההוויה בתוך העצמי הכרחי כדי לשמור על רווחה נפשית בגיל המבוגר.

עוצמתו של הצורך בזולת קרוב, של להרגיש שצריכים אותך, שונה מאדם לאדם. מרכיב מרכזי בהיווצרותו הוא הקשרים המוקדמים, של הילדות. אם או אב שמאוד זקוקים לילד כמראה שלהם (תיאור מרתק של הדינאמיקה הזאת נמצא בספרה של אליס מילר, "הדרמה של הילד המחונן"), מלמדים את ילדם להרגיש קיים ורצוי רק כשצריך אותו, כאובייקט של מישהו אחר. רבים מאוד פונים בעקבות הורות כזו למקצועות טיפוליים, רבים אחרים בורחים ממקצועות כאלה כמו מאש רק כדי לגלות בגיל המבוגר שהתסכול רק החריף.

סוג אחר של מוטיבציה מסוג זה נוצרת אצל ילדים שהרגישו מיותרים מילדותם, למשל כי ההורים לא היו זמינים מסיבות כלשהן, או לא היו בשלים להורות, או בשל אישיותו ומצבו הנפשי של ההורה שלא אפשרה לו לפתח קשר קרוב ומלא כפי שנדרש לילד מינקותו. אלה לעיתים מנסים להלחם בתחושות הקשות הללו על ידי היצמדות לעשייה מסיבית – הם מעורבים בפרויקטים למיניהם, מכירים את כולם, פוגשים את כולם – באופן כפייתי וללא צורך אותנטי בכך.

סוג אחר הוא האנשים שיצרו עבור עצמם עולם המנותק במידת האפשר מצורך בזולת, למשל בעלי אישיות סכיזואידית, ואלה בדרך כלל משקיעים את כל מרצם בעיסוק כלשהו המפצה על הצורך הטבעי והמולד בזולת. ואז, כשהעיסוק הזה ניטל מהם בשל פרישה או מחלה או כל גורם אחר, הם מרגישים בודדים לחלוטין, מיותרים, ככלי אין חפץ בו. במקרים אחרים, ההבנה שהם מהווים פונקציה, כלי, שאין די מקום לאישיותם ולצרכים שלהם, יגרמו להם להתפכח ו"לצאת אל העולם", לשנות את הבחירות הקודמות.

 

לחוויית המיותרות יש גוונים ועוצמות המשתנים באופן קיצוני מאדם לאדם ומתקופה לתקופה. היא קשורה לחוויות הבדידות אך אינה זהה לה. יש שאדם מרגיש טוב ואפילו מצוין עם עצמו לאורך תקופה ממושכת, אינו זקוק לאחרים ואינו זקוק להרגשה שזקוקים לו. אותו האדם בתקופה אחרת, או כמובן אדם אחר, יכול להרגיש מיותר גם בהיותו בלב האירועים. למשל, בתוך מסיבה – אפילו שלו עצמו – כשלרגע הוא מוצא עצמו לבד וכל האחרים עסוקים, לא שמים לב אליו. ורגעים כאלה תמיד מתרחשים.

היבט נוסף של החוויה הזו מתקשר להתמודדות עם מצבי משבר וחולי. מצבים כאלה פוקדים אותנו, כגלים, לאורך חיינו. זה יכול להיות על רקע משבר מוגדר יחסית כמו מחלה, פיטורין, אֵבל, או על רקע פנימי של דכדוך, אובדן משמעות וחוויה פנימית של כישלון. לעיתים קרובות במצבים האלה גם האדם שהצליח לבנות לו מערכת קשרים חברתיים מאוד אינטימית וחמה עלול להרגיש לפתע מיותר, לא מובן ולא רצוי.

בחלקו, זה קשור לעובדה שרוב האנשים באמת מעדיפים שיהיו סביבם אנשים שמחים ומצליחים, מתוך קושי להתמודד עם חוויות של דיכאון. חבר הנמצא במשבר מתמשך לעיתים עלול לגרור את חבריו למצולות ביחד איתו, בעיקר אם הוא נוגע בתכנים המעסיקים כל אחד מאיתנו. כך שחברות, במצב כזה, עומדת בפני קונפליקט אמיתי – מחד הצורך לשרוד, כלומר לשמור על הגנות שיאפשרו לנו להמשיך את חיינו גם כשאלה שאנו אוהבים חווים משבר, ומאידך הנאמנות לחבר שבהעדרה אנחנו ללא ספק פחות אנושיים, פחות טובים.

נדרשת מהסביבה יכולת להתעלות על המיידי כדי להיות עם חברים בעת צרה. לשמור על עמדה אמפאטית, כזו הרואה את הסבל של הזולת מנקודת מבטו שלו, מתוך "הנעליים שלו", כדי שהתמיכה תהיה אמיתית ומקלה. מאידך, חשוב גם לא לשקוע בתוך האמפטיה, כי אז נטבע ביחד ולא נוכל להוות עוגן.

את הדילמה הזו כולנו מכירים, הן מצד המשבר והן מצד החבר של מי שבמשבר. טיפולים באנשים החווים משבר כמעט תמיד מגלים גם את הקושי הזה, של אובדן מערכת התמיכה – תופעה הפוגעת מאוד ביכולת ההתאוששות של הסובל ובאמון שלו בחברות ובזולת בכלל. לעיתים אדם שחווה אובדן מוצא עצמו תוך זמן קצר גם לבד, וזו עובדה אכזרית ומקוממת.

מאידך, ההתמודדות עם משברים מביאה אנשים מסוימים לפתח תלות מופרזת שבסופו של דבר תביא לאכזבה, כי חברים לא יכולים באמת לעזוב את חייהם ולחיות את חיי החברים שלהם. אחרים מגיבים בהסתגרות ומדי פעם מתעוררים ושואלים בכאב: איפה כולם? אנו מהלכים כאן על חבל דק מאוד. זה שנע בין הציפיות התואמות לחברות – לפעמים האכזבה מחבר היא חוויה אמיתית ואותנטית ויש לשקול מחדש את מידת הצורך, או האמת, שבקשר מסוים. מאידך, לפעמים אנו בונים את הציפיות החברתיות שלנו כך שבהכרח תמיד נתאכזב, וזה דפוס קשה שמוביל, עם השנים, להצטברות תחושות של התמרמרות ותסכול, מה שעלול להתחיל מעגל קסמים שבסופו האדם יהיה אכן מאוד בודד.

 

האדם, בה במידה שהוא יצור חברתי, כך הוא גם, בסופו של דבר, בודד מאוד. הטבע שלנו מחייב אותנו לשרוד. למשל, במצבי משבר קשים אדם ינסה להגן על ילדיו, כנראה כחלק מהאבולוציה – ולא על חבריו. זו אמת כואבת מאוד אבל הבנתה מאפשרת, באופן פרדוכסלי, להיות הרבה יותר סלחן והרבה פחות מאשים, ואי לכך הרבה יותר חברי.

התהליך הזה הוא תהליך של התפכחות, מעבר מהאשליה שהזולת יהיה לנו כאב או כאם לתפיסה של ההדדיות בקשר. מי שמרגיש שחבריו באופן כרוני מאכזבים אותו ככל הנראה מסרב לעבור את ההתפכחות הזו. חוץ מאמא ואבא, אף אחד לא ישים אותנו במרכז חייו – ואנו לא נעשה זאת עבור אף אחד אחר, פרט לילדינו. שיפוט ערכי של התופעה הזו, כאגואיזם, בוגדנות וכדומה, לפעמים יכול להיות אפילו נכון, אבל אף פעם לא צודק ולא חכם.

מאוד חשוב לדעת מה מעורר את התחושות האלו ומה מידת הפרעתן לחיים של כל אחד מאיתנו. לעיתים, התבוננות פנימית תביא אותנו למסקנה שפיתחנו תלות מופרזת בחיזוקים מהסביבה ועלינו לחזק את עצמיותנו ונפרדותנו. לעיתים אחרות, ייתכן שנגיע למסקנה שאנו לא די משמעותיים לסביבה שלנו, אולי כי באמת אנו לא תורמים לה מספיק, עסוקים מדי בעצמנו.

לתקופות מסוימות, כל אחד מאתנו נוטה להרגיש פחות נינוח ויציב, יותר מעורער. תקופות כאלה יכולות להתרחש על רקע שינויים בחיינו, כמו התמודדות עם מחלה או אובדן, או מעבר לסביבה אחרת. פרישה מהעבודה בדרך כלל יוצרת תחושות חזקות במיוחד מסוג זה.

לחליפין, הרקע לתחושות האלה יכול להיות הורמונאלי ואפילו גופני טהור כמו עייפות מצטברת או תזונה לא נכונה. אבל תחושות אלה, כשהן מצטברות בלי להיות מטופלות או לפחות מובנות, הן בסיס למצוקה נפשית ניכרת.

לעיתים אדם לא יכול להבחין בעצמו שעובר עליו תהליך מסוג זה והוא זקוק לעזרה מבחוץ. התסמינים שאנשים מהסביבה יכולים להבחין בהם קשורים למצב רוח ירוד מתמשך, אמירות שיש בהן פסימיות או ציניות שאינן אופייניות לאדם, ביקורים תכופים אצל רופא המשפחה וכדומה. תשומת לב של הסביבה הקרובה יכולה להקל מאוד על ההתמודדות עם התחושות האלה.

חשיבות הנושא הזה עולה בהדרגה ככל שאנו מתבגרים. התמודדות טובה איתו תביא להמשך חיים שיש בהם אושר ומימוש. אי פתרון עלול להוליך אל זיקנה בתוך בדידות וכאב נפשי. על כל אחד לחשוב, דווקא בגיל צעיר יחסית, החל משנות הארבעים או החמישים לחייו, כשעדיין כל האפשרויות פתוחות, מה התשובה הנכונה עבורו לסוגיה הזו. זה יכול להיות פיתוח תחביב, לבד או בחברה, שסביבו אפשר לפתח תחושת שייכות ומחויבות עמוקה מאוד. זה יכול להיות פעילות התנדבותית שיש בה נתינה לזולת, לילדים, לחולים, לקשישים, לסקטורים כאלה או אחרים – כל תחום שיאפשר לאדם לתת ועל ידי כך להרגיש את חשיבותו. נתינה כזו היא לא פחות חשובה לנותן מלמקבל.

זה יכול להיות פנייה לטיפול כדי לחפש פתרון ביחד עם אדם אחר שיכול לראות את התמונה המלאה יותר של חיי האדם שמולו. כל פתרון אפשרי ומקובל, ובלבד לא לוותר, להיכנע לתחושת המיותרות ולהידרדר למה שהיא מביאה בעקבותיה. מי שרוצה תיאור ציורי, קשה ואמיץ, של מחיר הכניעה הזו, מוזמן לקרוא את "בדרך אל החתולים" של יהושע קנז.

 

אודות המחברת

עליזה גולדשטיין

למעלה משלושים שנה אני עוסקת בניסיון להבין, לאבחן, לטפל ולהקל על הכאב הכרוך בנפש האדם.
אני פסיכולוגית קלינית. בוגרת תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ותואר שני באוניברסיטת בר אילן. התמחיתי שנים רבות במסגרת בית חולים פסיכיאטרי. עבדתי במדור לבריאות הנפש בצבא, במחלקה פסיכיאטרית סגורה ובמרפאה של בית חולים גהה. לאחר סיום ההתמחות סיימתי מסלול הסמכה להדרכה. בשנים האחרונות אני עובדת בקליניקה פרטית.
במקביל, עסקתי ועודני עוסקת באבחון למטרות מקצועיות שונות ומגוונות. צברתי ניסיון במפגש עם מאות רבות של אנשים.

השאירו תגובה